יא' אלול 24.8.26
דברים כ"ו:
יב כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת–שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר: וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ. יג וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי. יד לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת; שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי–עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. טו הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ–כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. {ס}
זו פרשיה קצרה מאד. אולי אחת הקצרות שראיתי. ארבעה פסוקים.
כי תכלה; לוי גר יתום אלמנה. בערתי. לוי גר יתום אלמנה. לא עברתי, ולא שכחתי.
לא אכלתי, לא בעתי, לא נתתי. שמעתי.
השקיפה ממעון קדשך
מן השמים
וברך את עמך את ישראל.
את האדמה.
כאשר נשבעת.
ארץ זבת חלב ודבש. 16 פעמים בתורה, 5 פעמים נוספות בנביאים. ארץ זבת חלב ודבש.
אבל אני תוהה לעצמי כאן.
מה פתאום מבקשים שכר על מצווה?
מה פתאום עושים כאן מקח לקח צנון ורתח, תחרוז מתח עם פתח, המים זורמים? (רפרנס למאיר אריאל כאן, אני יודע)
כמה פרשנויות חמודות לגבי חלק ממה שעולה פה, ואני עושה ברצף בכוונה על הפסוקים האלה.
עשיתי ככל אשר צויתני. שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בוֹ (ספרי; מעש"ש פ"ה י"ב): (רש"י)
השקיפה. כאשר קיימתי מצותיך – קיים [גם אתה] מה שהבטחתני עליהם לברך את עמך ישראל, כדכתיב לעיל [ז, יב יג] והיה עקב תשמעון וגו' ואהבך וברכך וגו':
ואת האדמה אשר נתת לנו. שתהא מבורכת: (בכור שור)
השקיפה. הראיה תאמר בפנים שונים, ראיה הבטה והשקפה, וכל אחד תורה על אופן ראיה בפני עצמה מה שלא תורה חברתה כמ"ש הר"מ קאלוי, מלת ראה תאמר על ראיית העין עצם הנראה על אמתתו מבלי שידקדק על פרטי איכיותיהם ומקריו, כמו וירא והנה באר בשדה (בראשית כ״ט:ב׳), ר"ל שמתחלה ראה עדת אנשים ועדרי צאן מקובצים אבל לא דקדק במנינם ולאיזה ענינים הם מקובצים, וכאשר קרב אליהם מעט נתברר לו שהם ג' עדרי צאן רובצים על הבאר, שאל"כ לא היה צריך לומר כ"א וירא באר בשדה ולא יאמר והנה, וממה שאמר וירא והנה נודע כי מתחלה לא ידע אמתת מה שראה וכשנקרב יותר הנה מה שראה קודם נתברר שהוא באר והנה שם שלשת עדרי צאן וגו' (הכתב והקבלה)
אז איך אנחנו מחברים כאן את הטראנזקציה הזו? שאלה טובה.
מחד רש"י מזכיר לנו. לעשות כל אשר ציווית זה אומר גם לשמוח מתי שצריך לשמוח. במילים אחרות, אפשר להבין את זה בצורה קצת היפית – היית באיזון, היזון חוזר, כלשהו, עם הטבע. עם ההרמוניה של הבריאה. עשית מה שצריך לעשות.
בכור שור אומר לנו – בוא נסתכל. ההסתכלות היא לקיים את הצדדים בעסקה. אני תמה, כאמור, כי מה פתאום לבוא לרבש"ע בדרישה שכזו? העקב תשמעון שהוא מביא מפורש הרי אחרת לגמרי וכתבנו על זה לפני כמה שבועות.
והאדמה מבורכת? אולי היא מבורכת בגלל שאנחנו יוצרים תנאים שהיא תתברך? או יותר נכון, אם אנחנו מקיימים את החלק שלנו בעסקה, ברור שהחלק השני יתקיים?
אבל הכתב והקבלה מוסיף כאן משהו יפה.
יש כמה דרכים לראות.
יש כמה דרכים לקיים.
לא סתם בחרדית-מדוברת, יש משמעות למילה "השקפה". זה לא רק שיקוף, זה לא השתקפות, זה איך שאנחנו משקיפים על המציאות, על החיים. איך אנחנו בוחרים לחיות.
האם אנחנו בוחרים להסתכל ביעף, או שאנחנו מוכנים לנשום שנייה ולהכנס פנימה?
האם האחר עבורנו הוא אמצעי או מטרה או אני-אתה?
איזו מערכת יחסים אנחנו מקיימים עם היקום?
זה בדיוק מה שהכתב והקבלה ניסה לרמזו עם הפסוק הזה, פואטי ככל שיהא.
הפועל השקפה מעניין. קשה לי לתרגם אותו אך ורק ל – observe או watch. להשקיף הוא גם להסתכל הלאה, למרחק (משקפת, נניח), וגם מצד שני לשמור היטב ומצד שלישי יש שיגידו שזה להסתכל מנקודה צרה אל עבר המרחב.
ענני במרחב, י-ה.
***
ובנושא אחר שלא הצלחתי לקשר ישירות לתורה, אבל בוא ניתן לתניא ולמי שילוח לסגור לי פינה.
אִיבָּעֵית אֵימָא עוֹף אִכָּא בֵּינַיְהוּ רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר חַיָּה וָעוֹף אֵינָן מִן הַתּוֹרָה הָא מִדְּרַבָּנַן אֲסִירִי וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר עוֹף אֲפִלּוּ מִדְּרַבָּנַן נָמֵי לָא אֲסִיר
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִין לַעֲשׂוֹת בַּרְזֶל בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָיוּ אוֹכְלִין בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב
לֵוִי אִקְּלַע לְבֵי יוֹסֵף רִשְׁבָּא אַיְתוֹ לְקַמֵּהּ רֵישָׁא דְּטַוָּסָא בַּחֲלָבָא וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִדֵּי כִּי אֲתָא לְקַמֵּהּ דְּרַבִּי אֲמַר לֵהּ אַמַּאי לָא תְּשַׁמְּתִינְהוּ
אֲמַר לֵהּ אַתְרֵהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא הוּא וְאָמֵינָא דְּרַשׁ לְהוּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאָמַר יָצָא עוֹף שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם
מחלוקת מעניינת שממשיכה את השיח שלנו על לא תבשל גדי בחלב אמו. קודם כל יש מחלוקת מעניינת מאד שוב לגבי איך מוכיחים משהו מבחינה תלמודית שם (משלושה פסוקים, יותר, פחות, מה הולך). אבל אז זה מגיע לכאן.
רגע, הגדי בחלב אמו – כולל גם עוף? על דגים לא מדברים, אבל מה עם עופות?
רבי עקיבא אומר, נו, זה מדרבנן, לא מהתורה, אבל זה וזה אי אפשר לאכול בחלב. שלא להתבלבל, כי אלה ואלה נו סוג של בשר. אבל רבי יוסי הגלילי אומר – אה, רגע. לא אסור. אין לזה חלב. לא תבשל גדי בחלב אמו. ממתי לעוף יש אמא עם חלב? אין, זה לא יונק זה, טקסונומית זה אחרת. ואז יש משהו מעניין.
במקומו של רבי אליעזר (דמות אחרת) היו… כורתין עצים בשבת כדי לעשות מהם פחמין כדי להכין ברזל (לברית מילה), שזה כאמור ממש שבירת שבת אבל עשו. אז אותו דבר עם רבי יוסי. עשו. מנהג מקום.
כנ"ל לוי שהגיע ליוסף רשבא והגישו לו ראש טווס בחלב – ממש איסור – ו… לא אמר להו, כדי לא להשפיל, כי אולי למדו ממישהו אחר.
כבר בתלמוד, למרות שמאז התקבלו דעות אחרות לגמרי, אנחנו רואים שהיו רבנים כשרים וטובים שהיו להם תפיסות שונות לגמרי של ההלכה.
לא היה קידוקס אחיד לגמרי ואנשים קיבלו את זה.
למרות שכביכול היו אמורים לדעת.
כביכול היו אמורים להיות מאוחדים.
אבל לא.
ועדיין לא היה ריב.
אולי זה סוג של הרמוניה להיות איתה כדי לשמוח?
אולי זה ההדגמה החשובה ביותר, על ההבדל, בין השקפה להשקפה?
***
סוף אגרות קודש י"ב, לרבינו הזקן:
וז"ש והיה מעשה הצדקה שגם הצדקה הנק' בשם מעשה ולא בשם עבודה אעפ"כ באתעדל"ת אתערותא דלעילא מעורר גילוי אור א"ס ב"ה בהארה רבה והשפעה עצומה ונעשה שלום במרומיו וגם בפמליא של מטה רק שבעוה"ז השפל לא יתגלה השלום והבירור ופירוד הרע מהטוב עד עת קץ ולא בזמן הגלות כנ"ל רק בעולם קטן הוא האדם בכל עת מצוא זו תפלה כמ"ש בצדק אחזה פניך כנ"ל אך אחר התפלה יוכל להיות הרע חוזר וניעור בקל ולהתערב בטוב כאשר יתהלך בחשכת עוה"ז. אך הצדקה בבחי' עבודה הנה מאשר יקרה וגדלה מעלתה במאד מאד בהיותו מבטל טבעו ורצונו הגופני מפני רצון העליון ב"ה ואתכפיא ס"א ואזי אסתלק יקרא דקוב"ה כו' וכיתרון האור מן החשך דוקא כנודע. אי לזאת אין הרע יכול להיות עוד חוזר וניעור בקלות כ"כ מאליו רק אם האדם יעוררנו וימשיכנו ע"ע ח"ו. וז"ש השקט ובטח עד עולם. השקט הוא מלשון שוקט על שמריו דהיינו שהשמרים נפרדים לגמרי מן היין ונופלין למטה לגמרי והיין למעלה זך וצלול בתכלית. ועד"ז הוא בעבודת הצדקה השמרים הן בחי' תערובת רע שבנפשו נברר ונפרד מעט מעט עד שנופל למטה למקורו ושרשו וכמ"ש ותשליך במצולות ים כל חטאתם
אם אני מקצר את זה, יש עניין של מה שעוזר לתקן את העולם – תפילה וצדקה.
הרעיון הגדול, כמו רוב השיח הלוריאני שמתקיים בחב"ד – הוא התנועה בין למעלה ולמטה. בין רמות רוחניות שמעבר אלינו שעדיין בהשפעה מסויימת של המעשים שלנו לבין העולם הזה.
היכן שאפשר שיהיה טוב מוחלט, טרנסצנדנטי, אפלטוני אם תרצו – היכן שהאידאה קיימת בלבד, אונטולוגיה של רוח ומחשבה בלבד; למול עולם זה שעדיין יש בו חשיכה.
מבחינת קליין, שמדברת על הפיצול היפה בין אור לחושך, שד טוב ושד רע, העולם הזה – מעלה גדולה בו להגיע לעמדה דיפרסיבית, דכאונית, שבה השחור עם הלבן, האפור שולט, וזה מדכא מאד. וגר זאב עם כבש הוא עולם די משמים שבו יש גם זאב וגם כבש. לא פשוט. היינו רוצים שהכל יהיה כבש. שנחזור כמו בסוף איכה, שישיב שופטינו כבראשונה, שיבנה הבית, שיהיה ימות משיח שהכל יהיה בסדר. שהכל יהיה בסדר.
אבל לא.
התניא לא מדבר על זה.
הוא מדבר על התיקון כדי להגיע לשם.
המטרה היא להיות במעשה התיקון. להתקרב. לא להגיע.
מאד בודהיסטי כשחושבים על זה.
גאטה גאטה פאראגאטה, כמו שאומרת סוטרת הלב.
***
מי שילוח לא מאכזב.
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם. הַשְׁקָפָה הַיְינוּ הַבָּטָה בְּיוֹתֵר לְכָל אֶחָד לֹא בְּתוֹךְ הַכְּלָל, כִּי הִנֵּה בְּכָל מָקוֹם כְּשֶׁהַש"י מַבִּיט לְאָדָם בְּיִחוּד אָז מְאֹד יִפְחַד לֵב הָאָדָם, כִּי נֶגֶד הַש"י מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי, וְרַק כְּשֶׁהַש"י מַבִּיט לַכְּלָל אָז לֵב הָאָדָם בְּנַיְיחָא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מלכים ב' י"ד,י"ג) "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשָׁבֶת". כִּי כְּשֶׁהַש"י מַשְׁגִּיחַ בַּכְּלָל אָז אֶחָד מְבָרֵר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא טוֹב, כִּי כָל נֶפֶשׁ הוּא נָקִי בְּדָבָר אֶחָד וְכַיָּדוּעַ, אַף כָּאן אַף כִּי הַש"י מַשְׁגִּיחַ בְּיִחוּד גַּם כֵּן טוֹב, כִּי כְּשֶׁהָאָדָם מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת אָז בָּא בִּזְרוֹעַ נֶגֶד הַש"י כְּמַאֲמַר הַמִּדְרָשׁ (תנחומא תשא י"ד) אֵין לְךָ שֶׁבָּא בִּזְרוֹעַ כְּמוֹ שֶׁמַּפְרִישׁ מַעַשְׂרוֹת.
כולנו מארג אחד.
מביט לכלל – אז לב האדם בנייחא, בתוך עמי אנכי ישבת.
אנחנו חלק מכלל.
כלל שכל אחד מאיתנו קצת חוטא קצת לא. חלקנו נקיים במשהו אחד – כל נפש הוא נקי בדבר אחד. ויתרה מזו, אם אנחנו עושים לפחות מצווה אחת – מפריש תרומות ומעשרות, אנחנו יכולים לבוא בדרישה שתמהתי אליה. כן. לא בקטע של "מגיע לי". אלא, "אלוהים אדירים אני משתדל. כן, אני פאקינג משתדל ומגיע לי לפחות מול זה משהו".
אני חושב שהמימרה היפה הזו היא אחד הדברים נגד אחת הרעות החולות של הציבליזציה המערבית והנוירוזה היהודית המתקדמת בכל הזמנים:
אשמה.
לא חשוב מה, אשמים.
חלום שחלם מטופל – מאשימים אותו, במשהו, לא חשוב במה, הוא אשם.
מטופלת אחרת, מספרת יצירה שבה היא מהלכת ויש לה אשם על המצח, וקיימת על גבה.
קפקא. כותב את אחד הספרים הכי חשובים בעולם – "המשפט" – אדם אשם, לא ידוע במה, לא ידוע במה הפשע. ספר שלם. והוא רצה לשרוף אותו כי הוא הרגיש שזה לא מושלם מספיק, הדפקט.
גם הפסיכוטיים ביותר שישבתי איתם באותו חדר בחמלה, בלי ששמים לב, מוציאים את הנוירוזה היהודית שלהם החוצה. קטע כזה, גזעני קצת, כאילו שרק לנו מכל העולם יש נוירוזה שכזו, אז כמובן שלא. חס ושלום.
אבל זה משהו כל כך משלנו, זה כן, כמו שלאומות אחרות יש אוכל מחורבן ולמטבח האשכנזי יש לפעמים זוועות עולם (סליחה אמא, אבל בחייאת, הרגל הקרושה מעל הגפילטע?! מה לעזאזל?!).
והנה בא מי השילוח ואומר –
כולנו אחד.
אלה שמייחלים לרצח עם מזעזע ואלה שמזדעזעים ממנו.
אלו שעושים מעשרים ואלו שמקבלים מעשרים.
אלו ששמחים ומתעקשים – הנה, סדרי עולם.
אלה שמתווכחים על איך סדר העולם אמור להיות – האם לאכול עוף בחלב, או לא.
אלה שמנסים לעשות תיקון ומבינים שהתיקון מתמשך לנצח והעולם הזה בעייתי מעצמו.
ואלו שמזכירים.
אנחנו רקמה.
אנחנו יכולים לראות את הטוב בכל אחד אחר.
אם נהיה לבד, לא נהיה קיימים.
אם נהיה יחד, נוכל לראות את המעלה והטוב אחד של השני.
לסלוח אחד לשני.
זה למה אנחנו צריכים את האחר.
***
אני חושב על אדם בבידוד. בדיוק בדרך חזרה הביתה מהאימון כושר של יום שני חשבתי על זה.
ישראל ישראלי, בן 41, שכחו אותו בבידוד, למה, ככה, בדיוק אושרית התחלפה עם אושרה והתבלבלו מי חתם על מה ואיפה והיה בלאגן. אז במקום 24 שעות הוא נשאר שם חודש. חודשיים. בשלב מסויים הוא הפסיק לצעוק.
הוציאו אותו והוא כבר לא ידע. האם הוא הבידוד או ישראל?
האם הוא אדם או חדר או קיר או אוויר?
מה ההבדל בין עצמך לבין חפצים אם אין עצמי אחר שיגיד לך – הי, עצמי נפרד!
ותוכל לנופף לו חזרה, הי עצמי נפרד!
אני נזכר בקטע הגאוני של רחוב סומסום. אני רוצה להיות שם, לא פה, שם. אבל יש שם משהו אחר. וזה שני המבוגרים יחד עם האלמו או משהו כזה שיש שם. עזרא וחבר שלו שמדברים על עוגיות, שאני די בטוח שזה אלי גורנשטיין וגידי גוב. מסתבר שהיה באנגלית אחד כזה אז זה לא המצאה ישראלית. אבל הדיבוב של גורנשטיין וגידי גוב זה יותר בית מבית אז נו.
מה שחשוב שם זה לא רק העניין של "כאן" ו"שם".
אלא מי שיכל לתווך את זה.
שתי המפלצות הגדולות. לואי, באנגלית; עזרא בעברית. וחבר שלו.
שמסבירים לו.
כאן. שם.
אבל התיווך, הוא האחר.
***
רק אם נראה את העני, את הגר, היתום, האלמנה;
רק אם נראה את עצמנו ונדרוש לפעמים מהיקום את מה שאנחנו רוצים ונעבוד עבור זה;
רק אם נתווכח ונעמוד על שלנו אבל לא נשפיל אחרים אם יש להם ביסוס (מה שלמדנו בתלמוד);
רק אם ננסה לעשות את התיקון כמו שאנחנו רואים אותו, מלמעלה או למטה;
רק אם נקבל את האחר. מברר את חברו שהוא טוב.
בוא נברר. על עצמנו, על אחרים.
את הטוב.
כי בכל אחד יש.
אחלה יום שני
צרי
