דבר תורה יומי | כ"ב אב

כ"ב אב 5.8.26

דברים י"ד א'-ג':

בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קׇרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת׃

כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר יְהֹוָ֗ה לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ {ס}     

לֹ֥א תֹאכַ֖ל כׇּל־תּוֹעֵבָֽה׃

יש"ר על פסוק ג':

לא תאכל כל תועבה, טעם הסמך פרשה זו לצווי לא תתגודדו, כי גם הנזירות מן המאכלים הטמאים יורה על קדושת ישראל יותר משאר העמים, ולזה חזר לומר בסוף הפרשה, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך (לקמן פסוק כ"א), וכן בפרשת שמיני אחר שהזהיר על המאכלים האלה חתם במאמר והתקדשתם והייתם קדושים, ולפי שכבר אמר שם שכל מאכל איסור משקץ את הנפש ומטמא אותה לכן קראם כאן בשם תועבה סתם ואין פירושו שהם מאכלים מתועבים בעצמם, אלא בערך ישראל נקראים תועבה:

ואבן עזרא:

כל תועבה. כל דבר שהוא נתעב לנפש הטהורה כמו שרץ הארץ:

נתעב לנפש הטהורה.

זה בעצמו דורש פירוש.

מה זה נתעב?

למה הכוונה נפש? הרוחנית, הגשמית? לאיזו רמה במודל הטופוגרפי שלנו, במודע, סמוך, לא מודע?

ואם לא טופוגרפי אלא במודל הסטרוקטוראלי, אזי למי? לסופר אגו, לאגו, לאיד? (כן, אפשר לטעון שהיחיד שנתעב עבורו זה הסופר אגו אבל אני כופר בכך ואומר שלכל אחד יש את הדברים שלא ואת הדברים שכן ולרוב הם סותרים)

אהח, אחרי פסוק ג' יש התחלה מאד יפה של כל מה שדיברנו עליו לפני כמה שבועות בדף יומי.

אז מאחר וכבר דיברנו על זה, אני רוצה לדבר על הפסוק הזה ועל הפסוק האחרון לפרשייה –

פס' כ"א:

לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כׇל־נְ֠בֵלָ֠ה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנׇכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ {פ}

אדרת אליהו על זה אומר כמה דברים חשובים:

לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה. ר״מ אומר דברים ככתבן לאסור לנכרי במתנה משום לא תחנם ר״י אומר להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי:

לא תבשל גדי. ג' גדי כתיב לרבות ג' דברים ולמעט ג' דברים. מרבה מיתה וממעט טמאה. מרבה שליל וממעט שליא. מרבה חֵלב וממעט דם:

כלומר, קודם כל, סדר הנתינה / מכירה, נותן כאן שתי מטריצות אפשריות. או לתת לגר חינם, אך ורק למכור לנכרי. או שאפשר גם וגם אבל עם הקדמה לגר בכל מקרה במתנה.

לעומת זאת, המטריצה של הגדי בחלב אימו הוא 3 על 2 זוגות של מרבה/ממעיט: 

• מיתה (מרבה) מול טמאה (ממעט):
  • מרבה מיתה: בהמה שמתה (נבלה ולא שחיטה כשרה) – אם בישל את בשרה בחלב, חייב. הבשר שלה עדיין נחשב "בשר".
  • ממעט טמאה: בהמה טמאה (כמו חזיר או גמל) – אינה בכלל איסור בשר בחלב מדאורייתא (כי אינה נקראת "גדי" סתם).
• שליל (מרבה) מול שליא (ממעט):
  • מרבה שליל: עובר שנמצא במעי אמו כשנשחטה – נחשב כבשר לכל דבר, ואסור לבשלו בחלב.
  • ממעט שליה: השליה (המעטפת של העובר) – אינה נחשבת "בשר", ולכן אינה אסורה בבישול בחלב מן התורה.
• חֵלֶב (מרבה) מול דם (ממעט):
  • מרבה חֵלֶב: שומן הבהמה (חֵלֶב האסור באכילה כשלעצמו) – נחשב חלק מהבשר לעניין איסור בישול בחלב.
  • ממעט דם: דם הבהמה – אינו נחשב "בשר", ולכן בישול דם בחלב אינו איסור בשר בחלב מן התורה (אם כי דם אסור באכילה בפני עצמו).

[די בטוח שעשיתי את העלייה הזו באחת הקריאות בתורה. קטע. מעניין מתי. אבל אני זוכר.]

***

שנייה. בוא נאסוף את כל זה. יותר מדי מחשבות.

קודם כל הפתיחה. בנים אתם. 

הפתיחה מתחילה פתאום באהבה אחרי כל הבלאגן שהיה לנו בפרשיות הקודמות, גם בראה וגם לפני זה בעקב ובדברים.

אהבה.

כנראה אחרי קריאת שמע שהייתה לפני כמה פרקים יש החלפה רצינית בטון שמתקדמת.

בנים. בנים אתם. ילדים, אהובים, עושים שטויות, טועים, אבל איך אומר מתיסיהו ב-Dispatch the Troops:

Don't you know wherever you go thick and thin

You are still my children

Since you've been gone my soul's been hurting

בכלל, כל השיר הזה שלו הוא מעשיות של רבי נחמן מפורש.

ולמול הרצון הזה – לא תתגודדו. יש שמפרשים – אל תפגעו בעצמכם (בטח לא באבל), יש שמפרשים – אל תהיו גדודים גדודים. תהיו מלוכדים. קרחה בין עיניכם למת, שוב, עוד מנהג שם אבל אני תוהה עליו למשהו אחר – 

אל תשימו קרחה – בינכם למת. אל תשכחו את המוות, memento mori, אל תשכחו את המתים, אל תשכחו שאין הבדל.

בסוף, אין הבדל. אם אתמול דיברנו על הטמא והטהור שלא באמת שונים, גם אנחנו והמתים. אל תשכחו את זה.

בדיוק כמו מקודם בפרשה – אל תגידו כחי ועוצם ידי.

לא.

אבל,

תבדילו את עצמכם. עם קדוש אתה. שוב, לא HOLY, אלא יותר DIRECTED. היינו, מונחה. מוקדש למשהו. DEDICATED. עם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה – שוב, סגולה לא בהכרח אומר שאנחנו יותר טובים ממישהו.

אבל כן אומר שיש לנו תפקיד.

כן אומר שהתפקיד הזה אומר גם לעשות דברים בצורה שלנו.

אני רואה את זה הרבה פעמים בדיונים עם זוגתי היקרה – לא מדת משה (אבל מבחינתי גרת צדק והיא לומדת תורה יותר מכל החילונים שאני מכיר). יש את הצורה של כל מיני אנשים לעשות דברים.

ואז יש צורה משלי.

ולפעמים הצורה משלי הזו היא לא רק "שלי".

היא לא רק שלי כי היא צורה שלמדתי מאמא ואבא שלי.

והיא צורה שהם למדו מההורים שלהם.

וזה צורה שלומדים, מהמורה הזה לתלמוד של אבא ששואל אותם "כי-צד", כלומר, איזה-צד חוקרין את העדים.

כזה.

זה משהו שנשאר והוא משהו שבגינו אני מדבר את השפה הזו שאני כותב בה.

***

חולין צ"ז:

נעשה נס וקרה הדבר שאני מייחל לו תמיד וקורה בצורה לרוב עקיפה – הפעם ישירה. שהדף היומי מדבר את פרשת השבוע. 

וּבְחֵלֶב אָסוּר וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה עוֹבָדָא הֲוָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בִּכְנִישְׁתָּא דְמָעוֹן בִּגְדִי שֶׁצְּלָאוֹ בְּחֶלְבּוֹ וַאֲתוֹ וְשַׁיְילוּהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן וְאָמַר קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְחֶלְבּוֹ הָהוּא כָּחוּשׁ הֲוָה

רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר כּוּלְיָא בְּחֶלְבָּהּ הֲוָה {ושריא}<וְשַׁרְיַהּ> רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר כִּילְכִּית בְּאִילְפָּס הֲוָה וַאֲתוֹ שַׁיְילוּהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן וַאֲמַר לְהוּ לִיטְעֲמֵיהּ קַפִּילָא אֲרַמָּאָה 

העניין הגדול כאן הוא הסיפוריות השונה שקובעת הלכה.

חז"ל אוהבים לקבוע הלכות – או להעלות אופציה לקביעת הלכה – דרך סיפורי מעשיות שמקבלים אישרור מקודש.

אז זהו הקודש.

הסיפור.

הסיפור קובע את האמת.

זוהי לא חשיבה אמפירית, זוהי אותה חשיבה שגורמת לי להאמין בסיפור של יציאת מצרים יותר מאשר באמיתות העובדתית ההיסטורית של מים שעומדים כמו זכוכית, לפחות לפי סרח בת אשר.

הסיפור כאן של האם זה היה גדי רזה; כליה של גדי; דג אסור.

משהו מהם מסביר את הסיפור.

משהו מהם צריך לבחור.

אנחנו צריכים לבחור את הסיפור.

אנחנו צריכים לבחור האם גדי בחלב אמו שחוזר שלוש פעמים הוא המטריצה שהגר"א הסביר לנו; שזה באמת איסור ערבוב אכילת חלב עם בשר או מה זה אומר בכלל.

***

זה מתחבר מהאמצע כאן (מצוות, קדושה, סגולה, איך עושים מצוות, הנראטיב של המצווה) לעבר…

הלמעלה.

האדמו"ר הזקן מסביר:

והנה הארה זו אף שלמעלה היא מאירה ומתפשטת בבחי' בלי גבול ותכלית להחיות עולמות נעלמים לאין קץ ותכלית כמ"ש באדרא רבא אעפ"כ ברדתה למטה ע"י צמצומים רבים להחיות הנבראים והיצורים והנעשים היא נחלקת דרך כלל למספר תרי"ג כנגד תרי"ג מצות התורה שהן הן תרי"ג מיני המשכות הארה זו מאור א"ס ב"ה להאיר לנשמת האדם הכלולה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים אשר בעבורה הוא עיקר תכלית ירידת והמשכת הארה זו למטה לכל הנבראים והיצורים והנעשים שתכלית כולן הוא האדם כנודע:

תרי"ג מצוות, היא החלוקה של הצמצומים הרבים. תרי"ג מצוות הן המשכות ההארה הזו. להאיר את נשמת האדם שעשוי מרמ"ח אברים, שס"ה גידים, ולזכור שכל מצווה היא עבור איבר או פעולה אנושית.

זו עיקר התכלית.

וכל הנבראים – לאדם.

לא אמר האדמו"ר, יהודי. זה כדי לחזק, הסגולה והקדושה והבנים שאנחנו לה' זה לא כי אנחנו מיוחדים. לה' יש גם בנות. יש גם בנים אחרים.

האדמו"ר אמר –

לאדם.

זו עיקר התכלית.

כנודע.

***

ותופר את כל זה המי שילוח:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה כוּ'. "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" הַיְינוּ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הָאָדָם לָצֵאת לְנִצּוּחַ צָרִיךְ יִשּׁוּב הַדַּעַת וְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל, כִּי שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת הוּא מְאֹד מְזֻקָּק כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" (תהילים י"ב,ח').

אמנם זה לא בפרשייה היומית אבל זה של פרשת ראה. קודם שנהיה ביישוב דעת וחשבון גדול. היינו קודם נעשה מה שנקרא בצעדים – צעד 4 וצעד 10.

שבעת שבועות העומר הם הזדמנות לזקק את עצמנו. אנחנו כבר כמה חודשים אחריהם.

אבל זיקוק זה דבר שתמיד טוב לעשות.

כאמור, דרך צעד 4 וצעד 10 – ומעבר לזה,

דרך השאלה הזו:

מה הסיפור/נראטיב שלנו?

איזו סגולה אנחנו?

אחלה יום רביעי

צרי