ככ"ג תמוז 8.7.26
**
במסעי, לאנשים יש שמות אחרי שלמקומות יש שמות (כלומר, בפרשיה היומית כחלק מהפרשה).
(במדבר ל"ד ט"ז-כ"ט)
במטות, אנשים (שיהיו להם שמות) מקבלים אנשים ודברים שלא יהיו להם יותר מדי שמות, רק כינויים.
(במדבר ל"א כ"ה-מ"א)
**
חולין לקודש.
הַמְבַכֶּרֶת הַמְקַשָּׁה לֵלֵד מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר וּמַשְׁלִיךְ לִכְלָבִים יָצָא רֻבּוֹ הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר וְנִפְטֶרֶת מִן הַבְּכוֹרָה
אני מצטער, זה די נוראי, אני יודע. זה למה לא רציתי לגעת בזה אתמול. כל החלקים בתלמוד עכשיו מתעסקים בדברים שמתאימים יותר לסרט סנאף מאשר לשיח שאני מנסה להביא.
אבל זה גם מראה מסויימת לעולם שלנו.
הבדלים קטנים שיוצרים משהו.
סטאלין לכאורה אמר, מוות של אחד זה טרגדיה, מוות של מיליונים זה סטטיסטיקה.
למי שיש שם יש חשיבות, יש זיכרון, יש מצבה. כל השמות במסעי, הנה – וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם נָשִׂ֑יא קְמוּאֵ֖ל בֶּן־שִׁפְטָֽן׃ נניח – אני בדיוק רואה הרצאה של פרופ' דן שיפטן ברקע. מבינים ומבינות?
אז כאן. מה עושים עם פרה יולדת בכור שמתקשה ללדת? מוציאים לה חלק מהאיברים ועושים לה רזקציות, מסתבר – קצת אכזרי, פשוט תעשו קיסרי אבל לא משנה – משליך לכלבים (!). אוי. איף. טוב. יצא רובו הרי זה יקבר. כלומר, נחשב לקדוש ולא לחולין. תלוי אם הרוב יצא או לא.
הנה ההבדל, בין החולין והנזרקים לכלבים,
לבין הקדושה שזוכה למעמד אחר.
האמא, אינה קדושה בסיפור הזה. הבכור, פטר, כן.
המדייניות הבתולות אינן אלא רכוש שמתחלק.
בני ישראל שמנהיגים הם סובייקטים קיימים.
והנה, כך העולם מתחלק.
סובייקטים ואובייקטים. מי הנושא של השיח, מי המרכז, מי קיים, ומי לא.
זוהי אונטולוגיה מאד אכזרית בעולם הזה.
וטוב לדעת שאין לנו מה לעשות איתה.
בכל רגע נתון כשאני מתרכז בסבל שלי אני עלול לא להתרכז בסבל של האחר.
בכל רגע שאני מבכה את מתיי יהיה אירופאי מחורבן שיגיד לי "אבל מה עם הילדים געזה" שאותו אני אשאל מה עם הילדים בצפון קוריאה שישאלו מה עם הילדים האויגורים שעליהם הסינים ישאלו מה עם החברייא מקונגו וכן הלאה.
בכל רגע יש סבל שאי אפשר להתרכז בו.
אם אני חוזר לדוגמה של הידע מאתמול, בהתייחס למעגל, היחס הוא לא הדדי. היינו, אני לא יכול לייצר קבוע k כלשהו שיסביר את היחסים בינהם. זה או 2 חלקי רדיוס, או רדיוס חלקי 2, תלוי מי המכנה ומי המונה. היינו, מישהו תמיד צריך להיות למעלה ומישהו תמיד צריך להיות למטה.
במערכת יחסים כלשהי שבה יש אחר ואני תמיד יהיה מישהו אחר ותמיד יהיה מישהו אני.
אנחנו לא יכולים להיות גוש אחד.
***
אחד היקומים החביבים עליי ביותר באינטרנט הוא יקום ה-SCP. בקצרה, הכל התחיל כשבפוסט כלשהו בלוח של 4צ'אן מישהו העלה תמונה של פסל של אמן יפני וטען שזה איזשהו "אובייקט אנומלי" (173 הידוע לשמצה), פסל שאם אתה ממצמץ, הוא מגיע ושובר לך את המפרקת. מכאן עברו בערך 20 שנה אם אני זוכר נכון, 2009? כנראה (בינה מלאכותית מוזמנת לתקן אותי). מאז באיזור ה-10,000 SCPיים כאלה וכמות משוגעת של סיפורים, אחד מהם הפך לאחד הנובלות מד"ב/פנטזיה/אימה היותר מוצלחות בשנים האחרונות (מומלץ, THERE IS NO ANTI MEMETIC DIVISION). אחד מהסיפורים שם, SCP-001 (אם אדייק, אחת ההצעות הפופולריות) היא – "כאשר השחר מפציע". הוא מדבר על תרחיש בו השמש החליטה "להעניש" אותנו באהבתה האינסופית כך שכל יצור ביולוגי שהאור שלה (גם אור הירח כולל) נוגע בו, מיד מתלכד לבשר אחד, שיכול גם לתקשר טלפתית עם שאר הציבור ולשכנע את מי שעוד לא יצא לשמש – "בוא, יש יום כל כך יפה בחוץ, בוא, יש פה כל כך הרבה אהבה בחוץ, בוא". כזה.
האם נהיה גוש אחד?
הרי אם אנחנו גוש אחד, זהו, אין סובייקט ואין אובייקט. אין מימדים. יש נקודה אחת אינסופית שהיא כולנו וזהו.
אך ברגע שיש מגוון, שיש הבדל, שיש אחר, כולנו נאלצים להתמודד עם העובדה שלעיתים יש הייררכיה. שיש קשב מוגבל. שאני יכול לאהוב, להכיל, להחזיק, כל שאר הפעלים הטובים, לכך וכך אנשים. אבל יש גבול.
***
אומר התניא, בתחילת פרק ח' באגרות התשובה:
וכן ממש למטה בנפש האלקית שבאדם, שוב אין עוונותיכם מבדילים, וכמו שאמרו: "ונקה, מנקה הוא לשבים", לרחוץ ולנקות נפשם מלבושים הצואים, הם החיצונים, כמו שכתוב בגמרא, "מלפפתו" וכו'.
דרך אחרת להביט בהבדלים הללו, בין האחר לבין האני הוא דרך העל-אחר, שהוא הייצוג של הרוחני/טרנסצנדנטי – וגם שאלה מעניינת של חיבור בין החוץ לפנים, בין הטרנסצנדנטי לבין הקונקרטי או אפילו מה שבשיח בין המודע ללאמודע.
ננסה להסביר.
קדושה עשוייה/עלולה להיות מלופפת בחול ובפחות מזה – טומאה. מלפפתו, כמו שכותב לנו.
העוונות הם טומאה. הם חוצצים בין נצח אחד לנצח אחר. בין הנצח שבפנים – בנשמה, בלאמודע, במה שזה לא יהיה; לבין מה שמעל. עד כדי מעל שהוא מעל ל"אחר הגדול", מעל לחברה, מעל לתפיסה הרגילה, אלא איזשהו נצחי אחר. נצחי אחר שנמצא שם ואני טוען שגם נמצא וקושר בין אדם לאדם, או, הסיבה שאנחנו מרגישים אהבה.
החלפת הבגדים הצואים, כמו בזכריה ג' נניח, היא העניין שמוריד את החציצה. בין שני בני אדם מה שמאפשר את זה זה להסיר את מה שחוצץ – לרוב, פחדים ודעות קדומות. כל "ברור ש" שיש. אין "ברור ש". העובדה היחידה שממול אדם. אובייקט כרגע שיכול להיות סובייקט אם אני אחליט לתת לו את מה שמאפיין סובייקט – שם, הכרה.
בתלמוד, לא הבאתי, אבל בדף היומי יש אזכור נחמד של אם כזה עגל שאך נולד נראה כיונה, האם הוא נחשב לעגל?
התשובה, בעיקרון, כן. כלומר, גם אם הוא עתיד להיות פטר כשר אז הוא מתקדש ככזה.
כך גם אנשים יכולים להיות.
כך כל מי שנכבש ונשדד מידי מדיין.
***
ומה יש לאיזביצ'ער להגיד על זה?
חלק א':
גם עתה טעו בזה שהחיו נפשות ממדין לפי שעלו חינם בעיניהם וטעו שיכולים להכניסן לקדושה
חלק ב':
וכל מה שהוא יותר אדוק בטומאתו יכול להתחפש יותר שיתראה כישר הולך, ולכן בעמלק אסור ממנו אפילו הרכוש שלו כי גם על ידי הרכוש יוכל חס ושלום לבוא לידי חטא
אז האם המדיינים יכולים להיות חלק?
האם מותר להם להיות סובייקט?
האם יש אובייקטים שמתחפשים לסובייקטים כל כך טוב ועוד יעשו חטא?
האם צריך להשאיר את האובייקטים, חסרי השם, כאלה?
ב-7 לאוקטובר, כשנגלה עלינו רוע בלתי נסבל, אחד ממאפייניו היה כיסוי הפנים של אותם ארורים. יש בהסתר הפנים הספציפי הזה מקום שאפילו מעצים את הטרור. על אותו בסיס, תחשבו שנייה על "משחקי הדיונון". לדמויות מהמשחק יש בעיקר מסיכות, ועוד עם סמלים שמזכירים לנו את הסמלים על בקרי שלט קונסולות כאלו ואחרות (עיגול, ריבוע, איקס, משולש…). המשחקיות – הופכת את הכל לאובייקט בקלות. הפיכת האובייקט בקלות היא סממן של משהו אחר, של רוע. של צד מסויים באחרות שהוא אולי הנוראי ביותר – רוע טהור.
האיזביצ'ער מזכיר לנו.
יש איך לפחד מזה.
***
ואולי מתישהו יהיה פתרון אחר. שאינו התמזגות גמורה באחר.
שהיא גבולות רגילים ורגועים. כאלו שלא חושבים יותר מדי כמוני.
שלא מודאגים רגשית מהעובדה שה-DNA התרבותי שלהם רוחץ בהרבה מאד דם, גם 2500 שנה ויותר אחר כך.
שנצח כולל בתוכו גם דברים שקצת מגעילים – כמו מעשי טבח, או דיונים על עגל שמגיע מאמו ושניהם נשחטים.
נצח כולל בתוכו גם את הרוע של עמלק או מדיין וגם את ההרגשה המגעילה שאני מרגיש כשאני מצווה לבצע בהם רצח והרג ולמחות מעל פני השמיים וכן הלאה.
שיהיה יותר קל.
אל נקמות וגו'.
אחלה רביעי
צרי
