כ"א תמוז, 6.7.26
סין, דפקה, אלוש.
רפידים, ארץ ציה בלי מים.
מדבר סיני.
קברות תאווה.
חצרות, רתמה, רימון פרץ,
לבנה, ריסה, קהלתה, הר שפר.
ויחנו בחרדה.
מקהלות, תחת. אוי.
תרח, מתקה. חשמונה מסורות,
בני יעקן, חור הגדגד.
יטבתה, עברונה, עציון גבר. מדבר צין-קדש.
הר ההר, קצה ארץ אדום.
מות אהרון. בן 123.
מלך כנען שומע.
צלמונה. פונון. אובות, עיי העברים.
גבול מואב. דבידון גד.
עלמון דבלתימה.
הרי העברים. ערבות מואב.
אני תוהה מה כל שם אמר אז. כשהוא נכתב. מלפני 2500 שנה? אולי מלפני?
איך השמועה עברה?
איך מקום מקבל את שמו ונשאר כך?
אני מביט צפונה לעבר שכם היא נאבלוס בערבית היא ניאו פוליס ביוונית היא שהייתה שכם ואולי הייתה משהו אחר.
אני מבין בירושלים שהייתה אורשלם יבוסית, פעם, מלפני שעברה כל כך הרבה שמות (אורשלם, ירושלים, איה קפיטולינה, אל קודס, ירוזאלם, שוב אל קודס כחלק מהוליאת, וכן הלאה).
מקומות מחליפים סיפור מחליפים שם מחליפים סלנג. היום ילדים לא יודעים מה זה אלמוש, בבאר שבע. לנו זו הייתה גאווה מקומית קטנה, שלנו יש שפת סתרים, בדומה לירושלמית הידועה. אז גם בארשבעית ישנה, על כל הסלנג הקטן שלה.
אני מסתכל על חלק מהשמות האלה.
חרדה.
קברות התאווה.
מרד – זיכרון הבשר – האם התאווה היא רק זיכרון לדברים שגם ככה לא היו?
געגוע למה שלא היה?
***
(לא,ב) נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃
מתרגם אונקולוס:
(לא,ב) אִתְפְּרַע פֻּרְעֲנוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן מִדְיָנָאֵי בָּתַר כֵּן תִּתְכְּנֵישׁ לְעַמָּךְ
פורענות למול נקמה.
כן, אפשר להגיד ששניהם זה בדיוק מה שמתואר פה.
כאוס, רצח, טבח – הכל בחסות שמיים.
מה המורשת הזו לנו? בעיקר אחרי שחווינו כל כך הרבה מהטבח הזה, אולי, ספק, יותר מכל עם אחר?
ואולי לא יותר, אבל מספיק, בלי תחרות באחרים?
אני תוהה לעצמי על הזעם הקדוש שלי יש, נניח, על קטאר. אני חושב על הזעם הקדוש שיש לי, נניח, על אחינו החרדים שכרגע מתנהגים ממש לא כמו באחאות טובה, לא לפחות העסקנים שלהם ולא לפחות אלה שמעדיפים למות מאשר להתגייס או משהו. כרגיל, לא כולם. יופי.
האם זה המקום להביט במקומות של זעם קדוש, אותו זעם קדוש של קנאה טהורה שמכניס רומח בקבה של זמרי וכזבי?
(לא,ח) וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב׃
הנה בלעם חוזר. ואחרי הקללה ברכה, ברכה קללה, הוא פשוט עוד מת. מרגיש כמו איזה פרק של משחקי הכס.
אנשים מתים.
אור חיים מוסיף: וְאָמְרוֹ בֶּחָרֶב, לוֹמַר שֶׁבִּטְּלוּ כְּשָׁפָיו בְּעֵרֶךְ יִשְׂרָאֵל וַהֲרָגוּהוּ בְּגַשְׁמִי.
הא.
***
חולין ס"ז דף מעניין שמדבר בעצם על שני דברים עיקריים:
- איך אנחנו כוללים ולומדים את העניין של סנפיר וקשקשת מתוך איזה מקור מים? האם לא כל מקור מים שווה אחד לשני? מה ההבדל בין ביצה או הקוות של מי תהום לנחלים לאגמים ולים וכו'? ומה בנוגע לדגי בריכה? שרץ שגדל כשמבשלים משקה הוא חלק מהמשקה, יוצא החוצה וחוזר – הוא כבר בגזרת פולש זר שלא כשר. מה זה אומר עלינו?
- שרצים שיש לנו בכל מיני דברים. יש שרצים שאפשר לאכול, כמו כל מיני דברים שיגדלו לנו לתוך קטניות או תמרים. כי הם לא שורצים בארץ, לכאורה. אבל הרימות שאוכלים בשר של בע"ח, זה דווקא כן, ומגיע לחיה דרך חשיפה (צריכה מהמזון) ולכן זה נחשב שזה כן וחוץ מזה, זה באבר החי – או שלא, ויש על זה מחלוקת.
***
התניא אומר באגרות תשובה ז':
והאיך נשבר הלב ונדכה? הנה, מעט מזעיר הוא על ידי סגופים ותעניות, בדורותינו אלה שאין לנו כח להתענות הרבה כדוד המלך… אך עיקר הכנעת הלב, להיות נשבר ונדכה והעברת רוח הטמאה וסיטרא אחרא, הוא להיות מ"מארי דחשבנא" בעמק הדעת, להעמיק דעתו ובינתו שעה אחת בכל יום או לילה לפני תקון חצות, להתבונן במה שפעל ועשה בחטאיו בחינת גלות השכינה כנזכר לעיל…
שיט. הרי זה צעד 10!
שעה בכל יום או לילה לפני תקון חצות (אהבתי את היום או לילה לפני תקון חצות זה מעניין בהקשר של זמניות). אין צורך להתענות כל כך הרבה, מסתבר. אלא להכניע לב.
החשבון הפנימי הוא העניין.
אבל לתוך זה, בוא נראה מה המי שילוח אומר.
קֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. מִדְיָן מוֹרָה עַל דִּמְיוֹן, כִּי מֹשֶׁה הָיָה נִקְרָא חָכְמַת כָּל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּפָרָשַׁת תְּצַוֶּה [ד"ה ואתה תצוה] וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר יָסִיר דִּמְיוֹן מִלֵּב יִשְׂרָאֵל אָז לֹא יוּצְטָרְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחָכְמָה לָדַעַת עַל פִּי חָכְמָתָם אֶת רְצוֹן ה', כִּי אַף בְּלִי דַּעַת יְכַוְּנוּ אֶת רְצוֹן ה'.
דמיון.
המלחמה המזעזעת אינה מלחמה אמיתית, אולי. טוב, היא קצת כן וצריך לא לברוח מזה בגזלייטינג עצמי. כן, המורשת שלנו כוללת טבח, רצח, הזמנה לרצח עם, הרבה מעשים מזעזעים אחרים וחלקם מקודשים בקודש.
אף בלי דעת יכוונו את רצון ה'.
שזה מוזר, כי כל העניין של, אה, הלכה, תלמוד ולנסות להבין למה שרץ שיצא מהמשקה שהוא התבשל בו כבר לא חלק ממנו (יש בזה הגיון רפואי אחר אבל לא משנה). אבל האם זה העניין?
אני מסתכל על התנודות של בני ישראל במסעי.
אני מסתכל על הטבח שהיה לנו במטות.
אני מסתכל על הדיון בגמרא – ההגיון שיוצא מאקסיומה שאינה הגיונית אלא אמונית לחלוטין. הנה טקסט, הטקסט הוא האקסיומה. איך טקסט יכול להיות אקסיומה? הוא לא, אבל אפשר לעשות הרבה תעלולים לוגיים/הרמנויטיקיסטיים כדי להפוך את החיים שלך למשהו שנשמע מבוסס הגיונית על טקסט.
אבל אין כאן הגיון.
יש כאן לב שבור שמנסה לשבור את עצמו עוד קצת כדי למלא את עצמו במשהו אחר שירפא אותו.
יש כאן דמיון ששוברים, לא, רוצחים, על מנת להגדיל ולגדל משהו אחר במקום.
ובסוף, בסוף ע"ב של דף ס"ז, יש לנו את זה:
תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית אוֹמֵר לִוְיָתָן דָּג טָהוֹר הוּא שֶׁנֶּאֱמַר גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חֶרֶשׂ אֲפִיקֵי מָגִנִּים אֵלּוּ קַשְׂקַשִּׂים שֶׁבּוֹ תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חֶרֶשׂ אֵלּוּ סְנַפִּירִין שֶׁפּוֹרֵחַ בָּהֶן
הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ טְרֵפוֹת
שימו לב.
לויתן דג טהור.
ה-לויתן. מי שמקשרים אותו לטיאמאט. מי שאחר כך אמורים לאכול בעולם הבא.
גאוה אפיקי מגינים תחתיו חדודי חרש. קשקשים. סנפירין ש… פורח בהן.
איזה לשון.
פורח.
האם הוא מעופף כמו כדור פורח?
האם הוא צמח למעשה?
האם הלויתן הוא סכום כל הביולוגיה עד בני האנוש ואולי גם כולל אותם?
ופתאום.
סוף לחלק הזה בגמרא. הדרן עליך טריפות.
זהו, סיימנו חלק. עם הלויתן.
אני אוהב להשאר בלא יודע, בטח בימים טרופים אלו.
אז יש דברים שאני לא יודע. ובתוכם לא מעט שכן.
שנזכה לשקט.
אהבות
צרי
