ט"ז תמוז, 1.7.26
במדבר כ"ז ז'
כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָד֮ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן׃
רש"י נותן כמה פירושים. אך אני מתעניין בכמה ספציפיים כי זה מה בא לי. מצד אחד:
כן בנות צלפחד דברת. כְּתַרְגּוּמוֹ, "יָאוּת" — כָּךְ כְּתוּבָה פָרָשָׁה זוֹ לְפָנַי בַּמָּרוֹם, מַגִּיד שֶׁרָאֲתָה עֵינָן מַה שֶּׁלֹּא רָאֲתָה עֵינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה (תנחומא):
כן בנות צלפחד דברת. יָפֶה תָּבְעוּ, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁהַקָּבָּ"ה מוֹדֶה לִדְבָרָיו (ספרי):
מצד שני:
והעברת. לְשׁוֹן עֶבְרָה הוּא בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיָרְשׁוֹ. דָּ"אַ — עַל שֵׁם שֶׁהַבַּת מַעֲבֶרֶת נַחֲלָה מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט, שֶׁבְּנָהּ וּבַעְלָהּ יוֹרְשִׁין אוֹתָהּ — שֶׁ"לֹא תִסֹּב נַחֲלָה" (במדבר ל"ו) לֹא נִצְטַוָּה אֶלָּא לְאוֹתוֹ הַדּוֹר בִּלְבַד (בבא בתרא ק"כ) — וְכֵן וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ, בְּכֻלָּן הוּא אוֹמֵר "וּנְתַתֶּם" וּבַבַּת הוּא אוֹמֵר "וְהַעֲבַרְתֶּם":
ועל הצד השני הזה, ממשיך גור אריה על הפסוק:
כך גרס הרא"ם לשון עברה מי שאין מניח בן ליורשו. פירוש, שהקדוש ברוך הוא מתמלא עליו עברה. וגירסא שלנו לשון העברה, כלומר שמי שאין מניח בן ליורשו, כאילו נכסיו עוברין ממנו, שאין הבת עיקר זרעו. וללשון אחר הם עוברים ממש:
מצד אחד הבנות גם ראו קדימה ממשה לפי מדרש תנחומא – כי כך כתובה פרשה זו במקום; ואפילו עד כדי שהוא מודה להן על תיקון חשוב, כמו מורה ששכח נקודה חשובה ותלמידו מזכירו בשאלה.
יש כאן החרגה רצינית שניגשת לנסות לענות על שאלה שהיא מאד לא פשוטה בדיני ירושות ופרצלציה של חלקות בטאבו בהחלט (והגור אריה רב שם עם רש"י על דברים אחרים בהקשר של איך בעצם החלוקה עובדת, בהמשך כמעט ישיר לאתמול) (מסקנה: ירושה זה כאב ראש ולהחליט איפה בני אדם חיים בכלל כאב ראש).
אבל החלק השני הוא חלק מעניין. מסתבר שיש עבירה בלא להביא בנים לעולם.
אין הבת עיקר זרעו הגור אריה אומר.
אני לא יודע איך להגיב לזה, חוץ מלהניח את זה כאן ולתת להרהורים ולהדהודים לעשות את העבודה שלהם.
***
בסוף הדף היומי (חולין ס"ב, ע"ב) יש התגברות מאד יפה של כל מה שהדף ניסה להגיד. בקצרה, ממשיכים את הדיון המרתק משהו על סימני טהרת עוף כשהוא דווקא מתחיל במשהו גם כן מעניין לא פחות:
נניח ולא מזהים בדיוק את העוף שיש לנו ויש ספק שזה אחד הטמאים? אז כמובן, יש ספק אין ספק, לא אוכלים. אבל יש כאלה שהם לכאורה כן או שיש מחלוקת עם ערים מסויימות. בעיר זה וזה אוכלים את הזרזיר למרות שהוא למינהו של העורב וזה דאורייתא. מה נאמר עליהם? עתידים לתת את הדין.
כנ"ל אלה שאוכלים סנונית לבנה למרות שגם היא לכאורה ממינהו של העורב. אז אוכלים. גם הם עתידים לתת את הדין – זו לשון הגמרא פה.
האם כשאנחנו לא מסכימים עם מישהו, או הוא לא איתנו, עתידים לתת את הדין?
האם זה כי אנחנו בטוחים בחוק שלנו?
האם זה כי אנחנו בטוחים שהחוק הוא כאמור לא סתם חוק שהסכמנו עליו כחברה אלא ממנדט אלוקי, אונטולוגי, נצחי?
אבל נקפוץ בכוונה לסוף.
הגמרא מדברת על כך שבעיקרון ההבדלים בין המינים לעיתים נעשו בהמשך, אחרי שהתורה ניתנה. כלומר, שיש כל מיני שמות לוואי שנוספים לכל מיני מינים שמעלים גבה לגבי היכרות איתם ומשמעותם. וכאן נכנס לנו עוד כל מיני דיני טהרה מעניינים שבכלל מגיעים…
מהשמות של החיות.
לא מהסימנים שלהם.
מהלוואי שניתן להם.
אָמַר רַב פָּפָּא מַרְדּוּ זָגֵיד וְאָכֵיל שְׁרֵי סָגֵיד וְאָכֵיל אֲסִיר וְסִימָנָ(י)ךְ לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר אָמַר שְׁמוּאֵל שָׁתְיָא חַמְרָא אֲסִירָא וְסִימָנָ(י)ךְ שְׁתוּיֵי יַיִן פְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה וְאָמַר שְׁמוּאֵל מָזְגָא חַמְרָא אֲסִירָא
זגיד ואכיל – שותה ואוכל. מותר. סוגד ואוכל, אסור. למה? כי יש פסוק, עשרת הדברות – לא תשתחווה לאל אחר. שתיא חמרא – עוף שותה-היין, אסור. למה? שתויי יין פסולין לעבודה. גם עוף בשם מזגת-היין אסור. שם העמוד מפסיק וכנראה שהסוגיה ממשיכה הלאה לעמוד הבא, אבל זה מותיר אותנו מבולבלים היטב:
האם שמות שמעידים לכאורה על תכונות מסויימות באמת פוסלות לנו ציפורים?
נראה לאן הגמרא תקח את זה. אבל אם נניח שכן, מה זה אומר על השמות שלנו? מה זה אומר על שמות שאנחנו נותנים לדברים ועל הכח לא רק של השפה בתור כח בורא כמו שאנחנו דנים בתניא או בספר יצירה, אלא על ההתייחסות שלנו והיכולת של הסימון (מימד לכאורה סימבולי) לתת לנו על הערכים ועל הנראות (הדמיוני)?
כשלאקאן התייחס ל-SEMNLANT, הוא טבע את המשפט המפורסם:
Il n'y a pas de discours qui ne soit du semblant.
אין שיח שלא עובר דרך הסמבלנט. מהו הסמבלאנט/סמבלנס (?) (שאני מעדיף את המונח המקורי מאשר התרגום, מראית עין או הדמיה)? הרעיון הגדול הוא כמו שמלת מראות שאנחנו לובשים מסביב למה שנקרא הממשי (Real), מה שאי אפשר לבטא סימבולית ובקושי אפשר לדבר עליו (תחשבו טראומה. האם אפשר באמת לסמל אותה במילים? האם התיאור השטוח שלה יסביר אותה?). השיח לא יכול לדבר את מה שאי אפשר לדבר איתו (הממשי, שוב) והוא יכול לדבר רק דרך מערכת מסמנים ומסומנים (הסדר הסימבולי). הסימבולי יכול לדבר על עצמו עד מוות ויכול לדבר על הדמיוני (מה שאינו בהכרח מסומל אבל בהחלט מדובר, כמו ערכים, השוואות, דימויים, נראות וכן הלאה).
במקרה כאן יש לנו שמות (סימבולי) עם הסבר ערכי (דמיוני).
אנחנו משווים ערך אונטולוגי (טמא/טהור) למשהו שנובע מתוך שם (סמלי). הדמיוני נובע כאן ועוזר לנו לסדר את המציאות.
על כן, האם השמות שלנו ואיך שאנחנו נראים – וגם, נניח, שמות של רבנים (אותו רב זוטרא שמצוטט בדף היומי נניח, זוטר?) – האם אלו משפיעים על התכונות והמציאות שלנו?
האם זה שקוראים לי צרי באמת שלח אותי לעולמות הרפואה?
התניא מסיים כאן עניין שבזה שקשור, איך לא, לשמות.
וככה ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ, בנשמת האדם שהיא בחינת נפש האלקית דמתוכיה נפח, יש בה בחינת שכל הנעלם המרומז באות יו"ד, שבכוחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל באמיתתו יתברך ובגדולתו וכו', כל חד וחד לפום שיעורא דיליה לפי רוחב שכלו ובינתו. וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו יתברך, אזי מרומזת בינתו באות ה"א, שיש לה רוחב, וגם אורך המורה על ההמשכה מלמעלה למטה, להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו ותעלומות ליבו, ואחר כך בבחינת התגלות ליבו. ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצוות בקול ודיבור או מעשה, הן אותיות וא"ו ה"א וכו'. וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמיתתו וגדולתו יתברך נמשכה גם כן מהתורה, דאורייתא מחכמה נפקא, היא בחינת יו"ד של שם הוי"ה וכו'.
שם הוי"ה עליו דיברנו אתמול ממשיך פה לא בה' עצמו אלא… בתוכנו.
גם אם אנחנו מבדילים הבדלות עד אין קץ, יש בנו בחינת אותו שכל נעלם באות יו"ד, אותה התרחבות של אתמול באות ה"א וכן הלאה.
במילים אחרות,
גם השם הקדוש על כל ההבנה וההמשגה שלו – קיימת בנו.
הסמבלאנט האלוקי קיים בנו לא פחות.
הממשות האלוקית, אם כך, כנגזרת, קיימת בנו.
גם בבנות צלופחד שמלמדות אותנו – גם לנו מגיע שם. גם אנחנו יכולות להתקיים. גם אם אנחנו לא צוייננו בדיוק, אנחנו נייצר הלכה – שאם אין בנים; בנות. אין את זה – אחים. אין את זה – דודים. אין את זה – שארי בשר.
השם לא מתפזר בקלות.
לאדם יש משמעות. לאדם יש משמעות גם במותו כשהמעשים שלו ומה שמגיע לו, זכויות הקניין שלו – האדמה שלו – נמשכת הלאה ולא מתפוררת ברוח לכל מי שבא. אלא הבעלות ממשיכה.
כך גם שמות החיות.
כך גם שם אלוקיו.
ואם זה היה בית ספר תיכון לחלוטין הייתי חותך כאן לשיר של זלדה עם "לכל איש יש שם". תאכלס, מי שרוצה, זה אחלה מבנה לקחת אותו כאן גם למדרש תנחומא ויקהל אם מישהו רוצה.
על זה כתב יפה לאקאניאני אחד אלעד לוי במאמר מ-2021 על הדחף והאות. בעיקרון, עם התייחסות לרבינו לאקאן, העניין הוא כזה – האות עצמה, כאמור, היא חלק מהסמבלנט. היא תמיד מטאפורה. היא יישות שנמצאת שם כמשהו שגורם לעבר להיות הווה (אם אני קורא זיכרון וחי אותו, הוא הופך להווה. לא שאני חוזר בזמן אבל אני חווה משהו עכשיו); היא דרך לייצג בגוף גם אם לא עד הסוף (ההדהוד של המילה עושה את זה, גם בתודעה אם אני עכשיו קורא את המילים הללו בשקט). עדיין, בציטוט – אפשר למקום אותה עם נטישה של גרעין ההוויה (שכן ברגע שאני מסמן אני מעלים את האינסוף).
כך אנחנו יוצרים מציאות. כך אנחנו הופכים עופות חדשים שלא היו להיו.
כך אנחנו מעלים את הטוב הנסתר שעליו פרשנים חלוקים כל כך – כן בנות צלפחד דוברות.
כן.
מי השילוח דן על משהו מאד ספציפי. אני מביא ציטוט ארוך, אז תרגישו חופשי לקרוא מהר ואז לדלג:
ויקרב משה את משפטן לפני ה'. איתא במדרש [רבה פרשה כ"א, י"ב] שהקריבו לפני שרי עשרות ולפני שרי מאות וכלם יראו לשפוט בדבר הזה וגם משרע"ה ירא עד שהקריבו את משפטן לפני ה'. והעניין בזה כי חטא מקושש היה שחטא נגד משרע"ה כדאיתא בזוה"ק (במדבר ר"ה:) כי חלק מרע"ה היה שבת כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו, וצלפחד לא קיים את השבת בשבת השני שנצטוו ישראל ובאם היו מקיימים מצות שבת בשבת השני, היה אז תיכף ניכר לעין כל ישראל מדרגות השבת שהוא מדרגות מרע"ה, וע"י חטא צלפחד שעבר על שבת השני נסתם האור הזה מישראל, ועי"ז היה מרע"ה מסופק אם יוכל לעבור על מדותיו או לא, כי בצערא דגופא אסור לת"ח לעבור על מדותיו (יומא כ"ג.), ובצערא דממונא מצוה לעבור על מדותיו, כדאיתא בגמ' (ראש השנה י"ז.) כל העובר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, והענין כי צערא דממונא אינו רק בעוה"ז והוא דבר שיוכל להחזיר לו, וצערא דגופא הוא דבר שנשאר רושם לעד, ולכן היה מסופק אם זה המעשה צערא דממונא שלעתיד יחזיר הקב"ה זה האור לישראל ויתראה לעין כל ישראל טוב מעלות השבת ולא נאבד הדבר הזה מאתם רק לזמן, או הוא צערא דגופא כי כמה נפשות מישראל באם היו יודעים עומק יקרות השבת היו עובדים את ה' ביתר שאת, והיה מסופק בזה, ע"כ לא יכלו שום אחד מהדיינים לשפוט את הדבר הזה כי יראו פן יפגעו בכבודו של מרע"ה, והשיב הש"י למרע"ה מאחר שלא נסתם האור של שבת רק לזמן, אינו נקרא רק צערא דממונא ויכול למחול.
בקצרה ממש. צלפחד היה אותו גבר שמלפני כמה פרקים טובים קושש זרדים בשבת. לכאורה, פגע אפילו ישירות במשה כי "ישמח משה במתנת חלקו", השבת הייתה מאד קרובה למשה. האם זה היה פגיעה בגוף – שעליה לא מוחלים; או פגיעה בממון – זמנית – שעליה מוחלים? החכמים דאגו ולא רצו להשפיל את משה. אז משה לקח לאלוקים שהזכיר – אור שבת מתגלה אחת לשבוע. זה נחשב לזמני. צערא דממונא הוא – ויכול למחול.
גם כאן אנחנו מדברים על סמבלנט – האם הפגיעה היא זמנית או לא זמנית? זמניות היא ערך מסויים. היכולת לסלוח גם כאן אפשרית.
אז מה למדנו היום?
על חשיבות השמות וחשיבות הערך.
על פרצלציה שמתרחשת בגלל שאנחנו לא רוצים להשכח ולא באמת רוצים להתפורר ולמות.
אחלה.
כמעט סוף שבוע וטוב ואחלה יום נקמות.
