ט' בתמוז 24.6.26
ועכשיו, סוגיה הזויה ומרתקת ומבלבלת לגמרי שמשיקה לנו בכלל על ענייני אבר מן החי ולא רק על האם בהמה כשרה או טרפה.
נִיטַּל הַטְּחוֹל אָמַר רַב עַוִּירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נִיטַּל אֲבָל נִיקַּב טְרֵפָה
דיברנו על זה כבר. אם הוצאנו את כל הטחול (ניתוח, גנטיקה) החיה כשרה; אם חיררנו אפילו אם ניטל, טרף, יש מצב שזיהמנו.
מֵתִיב רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא חוֹתֵךְ מֵעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ מוּתָּר בַּאֲכִילָה מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת אָסוּר בַּאֲכִילָה הָא בְּהֵמָה גּוּפַהּ שַׁרְיָא
רב יוסי ממשיך משהו קצת קשוח… חתכנו מעובר שנמצא בתוך בהמה – מותר באכילה מן הטחול; מן הכליות אסור. למה אגב? כי מה שבתוך אמא הוא של האמא. אז אם האמא כשרה הטחול של הולד שלה כשר. אם היא נשחטה ונמצא עובר חי בתוכה העובר עדיין נחשב חלק ממנה שנשחט, אז גם העובר נחשב לנשחט ולכן זה לא אבר מן החי. אם ניקב את הטחול והכליות הן לא כשרות כי ניקב אבל החיה עצמה עדיין כשרה.
הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ בְּהֵמָה נָמֵי אֲסִירָא אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא מוּתָּר בַּאֲכִילָה תְּנָא נָמֵי סֵיפָא אָסוּר בַּאֲכִילָה וְאִיבָּעֵית אֵימָא נִיקַּב לְחוֹד וְנֶחְתַּךְ לְחוּד
נִיטְּלוּ הַכְּלָיוֹת אָמַר רָכִישׁ בַּר פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב לָקְתָה בְּכוּלְיָא אַחַת טְרֵפָה אָמְרִי בְּמַעְרְבָא וְהוּא דִּמְטַאי לָקוּתָא
ועם הבלבול האפשרי שעלול להיות הגמרא מתרצת פעמיים – אחד, כן, הבהמה עלולה לא להיות כשרה כי בסוף אם ניקבנו אז ניקבנו גם אותה; אבל יתרה מזו, ניקב זה תמיד ניקב, נחתך זה תמיד נחתך.
מה שפוסל זה הנקב.
תשאיר את הפצע חי, הוא עדיין יפצע.
והלקח השני,
העובר הוא ברשות האמא.
מעניין, מה, יש, לדיני, הפלות, להגיד, על, זה.
***
מפה לפרשה. במדבר כ"ג פס' ג':
וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֮ עַל־עֹלָתֶ֒ךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֵ֤ה יְהֹוָה֙ לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה־יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי׃
רש"י מפרש את שפי:
וילך שפי. כְּתַרְגּוּמוֹ יְחִידִי, לְשׁוֹן שֹׁפִי וְשֶׁקֶט, שֶׁאֵין עִמּוֹ אֶלָּא שְׁתִיקָה:
בתלמוד במסכת סוטה לא מסכימים איתו:
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּלְעָם חִיגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי״. שִׁמְשׁוֹן חִיגֵּר בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח״.
מעניין, כי שפיפון זה גם… נחש.
שופי ושקט ושתיקה?
או מזדחל כנחש וחיגר כמו איזה ריצ'רד השלישי?
שוב, כמו אתמול. האם מדובר בצדיק ונזיר שנכנס להתבודדות או שמא במניפולטור תככן מניאק?
אבל רגע, אני רוצה בכל זאת לנצל את הבמה הזו ולקשר את מה שלמדנו שוב בתלמוד למה שבלעם מברך אותנו בנעימות, כי הברכה הזו היא העקיצה הכי גדולה שאני יכול לדמיין:
כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃
מחצית ראשונה: מראש צורים אראנו (וכותבים בלי ו' שזה כמעט כמו השם שלי בניקוד אחר אמאל'ה); ומגבעות, אשורנו.
בקיצור, גדול מספיק כדי שנראה אותו מקצה ההרים. אבל מה זה אומר? שאנחנו מתנשאים עליו? שאנחנו רואים אותם כאנשים קטנים? שהם באים כזרם שמפחיד אותנו אבל אנחנו מתנשאים עליו? קטע.
מחצית שנייה, הידועה יותר: הן עם לבדד ישכון; ובגויים, לא יתחשב.
אוף.
זה לא גורל נחמד. הכניסו כאן את הסצינה הידועה של טוני סופרנו יושב לבדו בבריכה עם סיגר בלי אף אחד. להיות בפסגה זה להיות לבד. להיות צודק זה להיות לבד. להיות, איכס, "סיגמא", זה להיות לבד.
אבל מה זה בגויים לא יתחשב?
בן גוריון שאומר "לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים היהודים"?
או"ם-שמום, כמו שאמר גם אותו זקן?
מה זה אומר להיות לבד?
האם אנחנו מנוקבים או חתוכים?
האם אנחנו כשרים או טרפים ביכולת שלנו להיות חור – שהוא או נקב או הסרה?
חור, שהוא עדיין, לאקאניאנית, חור בממשי, אותו אובייקט a, כלומר, אותו מקום ריק שאנחנו רוצים… או שאלוקים בעצם רוצה כל הזמן ורב עליו ואיתו.
***
כל הפרשה בינתיים עוסקת בגבולות. הצמצום שבלעם חווה כשהוא מגיע לסצינה הזו מהדרך לשדה לתוך המיצר שהוא פוגש את המלאך מבלי יכולת לנוע.
גבול ארנון שהוא פוגש את בלק – גבול!
ואז, חוצות, בסוף פרק כ"ב, בפסוק ל"ט. חוצות ואני קורא – חצות. חצי.
הכל עניין של גבול ומהלכים.
***
ספר יצירה, פרק ו' משנה ו':
שלשה אחד אחד לבדו עומד. שבעה חלוקים, שלש מול שלש ואחד מכריע ביניהם. י"ב עומדים במלחמה, שלשה אוהבים שלשה שונאים, שלשה מחיים שלשה ממתים, ואל מלך נאמן מושל בכולן ממעון קדשו:
שלוש רגלים שחוזרים כל פרק כ"ב.
בלק, אתון, בלעם.
אחד לבדו עומד. ה'.
שבעה חלוקים – שבע מזבחות, שבע אילים, שבע פרים.
שלוש מול שלוש – ומי מכריע? אחד.
בלעם עלה לצורים ולהרים את מי הוא ראה? שנים עשרה שבטים. אוהבים ושונאים מחיים וממתים. בדיוק מה שבני ישראל עברו עכשיו. שנאה, אהבה, מוות, חיים.
ואל מלך נאמן מושל בכולן ממעון קדשו.
***
התניא באגרת תשובה ב' מביא דבר אחר לגמרי:
ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה', התענית הוא במקום קרבן, כמו שכתוב בגמרא, שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי לפניך וכו'.
אז אין קורבנות. אז במקום קורבן, אנחנו צריכים להתעלל בעצמנו?
זה לא הרמב"ם אמר שבשביל זה יש תפילה?
ממשיך:
ודרך כלל, סוד התענית היא סגלה נפלאה להתגלות רצון העליון ברוך-הוא, כמו הקרבן שנאמר בו: "ריח ניחוח לה'", -נחת רוח לקב"ה. וכמו שכתוב בישעיה: "הלזה תקרא צום ויום רצון לה'", מכלל– הרי, שהצום הנרצה הוא יום רצון:
מה?
מה?
מה פתאום הרב הזקן מחליט שהמאזוכיזם הוא דרך המלך?
האם זה לא… לנקב את עצמנו?
יגידו – איפה אתה רואה ניקוב?
ואני אומר, איפה אני רואה הסרה מלאה?
ועכשיו בא האיזביצ'ר ופעם ראשונה מכעיס אותי:
אראנו ולא עתה. כי הוא אמר שעתה אין הש"י משגיח על ישראל רק לעתיד ישגיח, וזה אינו רק לפי תפיסתו שרואה שמעיקים לישראל והקב"ה שותק. אבל באמת בכל דור ודור הקב"ה מצילנו מידם ומשגיח עלינו בהשגחה פרטיות לטובתינו.
(עוד לא הגענו לפסוק) אבל, מה? בכל דור ודור מצילנו מידם?
לא, הוא לא הציל את המשפחות שלנו.
אני לא מנסה להבין, למה. אני לא מנסה להבין למה כל כך הרבה לא ניצלו. זה לא מזיז לי את האמונה. זה רק גורם לי לשאול את שני הגדולים האלה שאני לא מפסיק לצטט –
באמת?
ונזכר במשהו ששניתי אתמול בזכות מטופל צדיק שהפנה אותי לזרע שמשון (אחלה פרשנות! איטליה סוף המאה ה-18), שהזכיר אמרה חשובה מסנהדרין – דיין יכול לדון בענייני נפשות רק אחרי שהצליח לתרץ לבדו ולהבין לבדו. לא כשהוא "מעתיק" מהרב שלו או נניח, משתמש בבינה המלאכותית היום או משהו כזה.
אלא כשהוא מביא מעצמו.
כשהוא חושב מעצמו.
הוי, הרב מרדכי יוסף ליינר, הוי הרב שניאור זלמן!
לא מסכים אתכם היום.
ה' לא ירצה אותי במאזוכיזם,
ולא תמיד ברור לי איך הוא שומר עלינו אם בכלל והאם כך צריך לשמור עלינו.
אולי על נשמותינו בצורה השתומה והלא ברורה;
אולי כחתוכים או אולי כמנוקבים.
לא יודע.
נשאר בלא יודע.
יאללה סופ"ש נעים
