ז' תמוז תשפ"ו 22.6.26
נפתח בפרשיה ליום שני. במדבר כ"ח י"ח:
וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה׃
אדרת אליהו (הגאון מוילנה) כותב על כך:
מלא ביתו כסף וזהב. הם ד' שכלולין משנים לכך אמר לעבר את פי ה' אלהי וכן לעשות קטנה או גדולה:
ובניגוד מלא לכך, באבות דרבי נתן, רבי אלעזר הקפר אומר:
…כל המכבד חבירו לשום ממון סוף שנפטר ממנו בקלון. וכל הבוזה את חבירו לשום מצוה סוף שנפטר ממנו בכבוד. ומנין שכל המכבד חבירו לשום ממון סוף שנפטר ממנו בקלון שכן מצינו בבלעם הרשע שכבד בלק לשם ממון שנא׳ (במדבר כ״ב:י״ח) ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. ומניין שנפטר ממנו בקלון שנא׳ (שם כד) ועתה ברח לך אל מקומך וגו׳ והנה מנעך ה׳ מכבוד…
הגאון מוילנה תופס את בלעם ככזה שמשווה בין קטנה – כסף -אלוקיי, וגדולה – שם ה' – זהב. זוגות זוגות. מדבר כאן בחידה קבליסטית יפה שמכונה כאן "ד' שכלולין". הזוגות האלה, קטן למול גדול אגב זה… דין מול חסד. בלעם למעשה, מדבר על כך שהוא לא יכול לעשות זאת הן מהזוית של חסד והן מהזוית של דין. מדהים.
אבל רבי אלעזר כמה מאות שנים לפניו אומר לא לא, אין כאן עניין של הקבלה לאלוקים ולא כלום. בלעם למעשה מניפולטור. הוא מזכיר את עניין הכסף מבלי שבלק בן ציפור נוקב מחיר. זה מעין רמז. מעין כזה, "לא לא, אני לא אוכל לעשות את זה, גם לא אם… נגיד… תציע… 2.5 מליון פלוס אופציות פלוס מע"מ אני לא זורם… לא לגמרי…" ומיד לאחר מכן בתורה אנחנו רואים שאלוקים החליט פתאום ש"לא, סבבה, אתה יכול ללכת לקלל, הכל טוב, חכה תראה". כמעט כאילו יש כאן… סקאם מסויים?
שבלק כנראה עולה עליו?
נו, אם סקאם של בלעם, לפחות יש לנו מזה סיפור פנטסטי בהמשך של פי אתון ומה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל וגו'. לפחות זה.
אבל הניגוד!
הניגוד מרתק.
כמה פסוקים אחרי זה ממשיכים על ההתלבטויות וההתחבטויות של בלעם בצורה מעניינת, בפסוק כ':
וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶל־בִּלְעָם֮ לַ֒יְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃
על כך אמרו בסנהדרין ק"ה:
אָמַר רַב נַחְמָן: חוּצְפָּא אֲפִילּוּ כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא מַהֲנֵי. מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״קוּם לֵךְ אִתָּם״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חוּצְפָּא מַלְכוּתָא בְּלָא תָּאגָא הִיא, דִּכְתִיב: ״וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי וְגוֹ׳״.
בקטע הגמרא הקצר הזה יש לנו שתי דעות על חוצפה. קודם כל, ששווה בערך להיות חוצפן כלפי שמים. בלעם מתעקש לכאורה למול השמים בצורה שבאמת נותנת וייב נכלולי. מעין כזה, "שמע, הם מתעקשים, לא נעים" והקב"ה נאנח כזה, מגלגל עיניים ועושה לו "יודע מה? בסדר. סבבה. אין בעיה. אמרתי לך לא, אתה מתעקש, סבבה, לך, אני כבר אגיד לך מה להגיד, אתה תעשה את הג'ובות שלך וחכה חכה וואלק מתחצף אליי, פעור בקטע אחר, חכה, לכל שבת יש מוצאי שבת".
רב ששת מוסיף על זה יפה – חוצפה היא לכות בלי כתר, ומצטט כאן את דוד המלך שאומר – אני המלך המשוח ואני רך אבל בני צרויה, יעני יואב שר צבאו, עושה משהו יותר קשוח ממנו.
הדינמיקה המניפולטיבית משהו של בלעם מלמדת פרק מעניין מאד בשליטה. מסופר שכשקיסר צ'ן הראשון הצליח לכבוש את כל סין, היה זה בגלל שהצליח לשחד את השרים הגדולים של חצרות המלכות של שאר הממלכות דאז. במילים אחרות, אתה צריך לפעמים לבוא מלמטה למעלה. האם אותו דבר היה עם בלעם? אפשר לכתוב סיפור קבליסטי מעניין שבלעם התעקש עם המלאכים והשרפים וחיות הקודש על משהו והיה שם איזה חצר ביזנטית, אבל זה לא נראה ככה.
זה נראה כמו דיון הרבה יותר מעניין:
האם בלעם היה קדוש מעונה שראוי לחסד ואהבה?
האם מדובר על מניפולטור מניאק שבא לקלל ויצא לברך?
האם הוא נרפה ונכלולי כמו איך שתיארו לעיתים דמויות של יהודים במקומות אנטישמיים (סיקסטוס מהמייסטרזינגר של ואגנר, נניח)?
מפה לסוגיה דומה מהדף היומי, חולין נ"ג:
אָמַר מַעֲשֶׂה וְדָרַס שׁוּעָל רָחֵל בַּמֶּרְחָץ שֶׁל בֵּית הִינֵי וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ אֵין דְּרוּסָה אָמַר רַב סָפְרָא הָהוּא כֶּלֶב הֲוָה אָמַר רַב יוֹסֵף נָקְטִינַן אֵין דְּרוּסָה לְכֶלֶב
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב אֲרִי שֶׁנִּכְנַס לְבֵין הַשְּׁוָרִים וְנִמְצָא צִפֹּרֶן בְּגַבּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא אֲרִי דְּרָסוֹ מַאי טַעְמָא רֹב אֲרָיוֹת דּוֹרְסִין וּמִעוּטָן אֵין דּוֹרְסִין וְכׇל הַדּוֹרֵס אֵין צִפׇּרְנוֹ נִשְׁמֶטֶת וְזֹאת הוֹאִיל וְצִפֹּרֶן יוֹשֶׁבֶת לוֹ בְּגַבּוֹ אֵמַר בַּכֹּתֶל נִתְחַכֵּךְ
הסוגיות בדפים האחרונות נעות בין חיות שונות לבין מתי הן דרוסות. אוקי, שועל מגיע ודרס בבית מרחץ, לרוב אומרים שהחיה דרוסה ושהוא מטמא (מזהם חיידקית). אבל מספר לנו מעשה כאן על שועל שחכמים אמרו שלא דרוסה! כי… מתקנים אותו… זה היה כלב. אתה מביא סיפור על כלב, כפרה.
רגע. אז מי צודק?
הוא כנראה אמר, "אה נכון", כי הגמרא לא מדגימה כאן התעקשות. אבל למה הגמרא זכרה סיפור שמתחיל כפייק ניוז או כ"תבדוק את הרפרנס, זה לא היה X זה היה Y" ועוד בכזו עובדה? מרתק.
לאחר מכן אותו עניין. רבה מביא רפרנס של רב הונא שמביא רפרנס של רב – אריה הולך בין שוורים ואחד השוורים עם ציפורן על הגב. לכאורה אפשר להגיד, טוב, האריה אוהב לטרוף, אז ברור אבל… כשהוא טורף הציפורן שלא נופלת. הוא לא משאיר ככה בכיף את הציפורניים שלו תקועות איפשהו. אז אפשר להגיד על זה – אה נו, השור כנראה נתקע בקיר ונשאר לו משהו.
בשני המקרים כאן יש מעין מפי השמועה ודברים שנראים על פניו. אם תרצו, פרשנות שמסבירה איך בקלות המוח האנושי נופל לפייק ניוז או לתמונות מבושלות היטב כמו שאויבינו אוהבים להכין נגדנו ביעילות כי רבה.
על אותו בסיס. האם בלעם שלנו הוא שועל או כלב? האם הוא צדיק או מניפולטור?
האם התהייה שלו מול הקב"ה היא ניסיון מניפולטיבי או מקום תמים של "שמע, הם מבקשים, מה אני עושה" אמיתי וכן?
אני לא יודע. אני משאיר את זה לכםן.
אגרת התשובה לתניא, פרק א':
אבל לעניין תשובה, אף שמוחלין לו העונש על שמרד במלכותו יתברך ולא עשה מאמר המלך, מכל מקום האור נעדר וכו'.
האגרת פותחת בהתייחסות למסכת יומא וכפרות שונות שניתן לעשות על חטאים שונים, כלומר, על מצוות עשה למול מצוות לא עשה וכן מה קורה כשאדם עשה מצוות עשה במקום לא-עשה כי עשה חשובה יותר.
יש כאן עניין של מה שאפשר לתקן ומה שלא.
התשובה נעשית – וגם יום הכיפורים בסוף מכפר. אבל שימו לב. יש משהו מאד חשוב על הכרה בטראומה –
מכל מקום האור נעדר.
כלומר, יש גבול לתיקון. בדיוק כמו כשאני מסתכל עכשיו על מדף הספרים העקום שהצלחתי להדביק עם דבק פלסטי או איך שלא קוראים לזה, בצורה שמזכירה KINTSUGI, אותה אמנות יפנית שכיף להזכיר מדי פעם – את השבר עדיין אפשר לראות.
אני יכול לפגוע בבנאדם, לעשות כפרה מלאה ולקבל סליחה ואפילו חיבוק והרבה אהבה. אבל הצלקת ממשיכה הלאה. כשעשיתי צעד 9 לכמה וכמה אנשים זה הרגיש ככה. שיכלת לראות שהם סלחו לך והאמנת לסליחה הזו. אבל יכלת לראות את קו השבר. זה לא נעים אבל זה חלק מזה.
על כך, האיזביצ'ר במי השילוח ממשיך:
יאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי. להיות כי בלעם היה יושב ומשתוקק שישלחו אליו מאיזה אומה, ועי"ז נתעורר בלב בלק לשלוח אליו, כי בלעם חשב מחשבות בעוד שהיו ישראל בגלות מצרים לעקור אותם מן העולם כדאיתא במדרש (שמות רבה פרשה א',י"ב) שלשה היו בעצה, אך כשראה שיצאו ממצרים ונעשה להם נסים היה מתיירא בעצמו לקללם והיה יושב ומצפה שישלחו אליו מאיזה אומה, ואז יהיה לו פתחון פה לשאול בה'. וגם הפסוק הזה הוא פסוק התשיעי מהתחלת הסדר ובכל מקום נמצא בפסוק התשיעי כוונה עמוקה מכפי שנראה לעין כל על פי פשוטו.
יש כאן תפיסה מרתקת על הלא-מודע של בלעם.
בלעם כבר קודם השתוקק, נולד בליבו המחשבה שיונג היה קורא לה "צל" ואנחנו יכולים לקרוא לה צרות-עין (ENVY) קליינאנית שמופיעה בלא מודע. היפה זה שבאותה סוג של פנטסיה (PHANTASY) לא מודעת יש בעצם גם שיח עם לא-מודע אחר ש"מוגנט" אליו בסיפור. הלא-מודע של בלק בן ציפור שהחליט לפנות מכולםן, לבלעם (עוד על הדיאלוג הלא מודע לפי כתיבתו של הגאון שאנדור פרנצי הי"ד: https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC10204595/) .
ואיך זה קשור לתניא?
כי המעשה של בלעם – גם כשבא והתיירא אחרי נסי מצרים וביקש סליחה עדיין משהו מהאור נכבה. עדיין, כמו שהתניא אמר לנו – האור נעדר.
אני חושב שבקריאה הזו אפשר להבין שבדיוק כמו הסיפורים בתלמוד – לפעמים שיבוש הסיפור וחוסר העובדות משאיר אותנו בסופרפוזיציה שאנחנו צריכים להכיע את הדין. האם אנחנו רואים את בלעם כגיבור טראגי שנשלח לנסיבות ובסופו של יום היה שליח ה'?
האם הוא היה חוצפן ומניפולטור שלא עשה עבודה על החלקים הפצועים בנפשו שהלכו והמשיכו לפצוע את היקום?
אני לא יודע.
אני נשאר עם העמדה הסקרנית שרוצה כדברי רבי ומורי עמית פכלר המלך, לקחת צעד אחורה, לנשום עמוק ולשאול – "תגיד עוד, בלעם".
המשך שבוע מקסים.
