ו' תמוז התשפ"ו 21.6.26
פסוקי הפתיחה לפרשת בלק מרתקים במובן מסויים. הם נראים אינפורמטיביים. אבל הכתיבה שלהם טריקית. ובעיקר, האדרת אליהו מוסיף בומבה קבליסטית שאני לא יכול להתעלם ממנה:
במדבר כ"ב ב-ד:
וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃
וַיָּ֨גׇר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קׇץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כׇּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃
קודם כל סצינה דרמטית. אפשר כמעט לראות את המעבר של הבמאי בעריכה. רואים את בני ישראל שרים את כל מה שהיה להם לשיר סביב האמורי והבלאגן עם העמוניים וכו' וההר עושה נס ונתרסק אל חבר שלו, הם עוברים כל העם הענק הולך לו, מצלמה מתרחקת ופתאום, בלק בן ציפור, איש מלחמה אבל יותר בורומיר מארגרון, מביט בחצי פחד לא חצי פחד לעבר המדבר. הוא יודע, יש שם עם שהולך ללחך לו את ירק השדה.
ויקץ מואב. יש לנו את זה חוזר על עצמו כמה פעמים אם אני לא טועה. אבל כמובן שקופץ בכלל משהו אחר. ויקץ פרעה והנה חלום – זה מפרשת מקץ, מבראשית. ויקץ מואב – הם מתחילים להתעורר.
הסצינה מסתיימת בכלל בלהגיד – ברק בן ציפור הזה? הוא מלך למואב בעת ההיא. המוזר הוא שמזכירים שאחרי המוות של סיחון שהיה בכלל מלך לאמורי אז בלק מחליף אותו, אבל פה אנחנו עם מואב. אז אני מבולבל מהמפרשים. אבל אי אפשר בלי התוספת האדירה הזו של אדרת אליהו:
ובלק בן צפור. ידוע כי יש ג' דברים עולם שנה נפש. וישראל נצחום למואב בכל ג' דברים הללו האחד מה שנצחום עתה הוא שנה כמו דבר הנתחדש בשנה זו ומה שנצחם דוד הוא נפש כי לא לקח את ארצם כלל רק הנפשות הרג וניצוח שיהיה לע״ל הוא עולם שיקחו את ארצם כמ״ש אדום ומואב משמעתם ובני עמון משלוח ידם וג' אילו הם קיני קנזי קדמני שינתנו לע״ל לישראל.
אחת הפרקים ("משניות") של ספר יצירה, החיבור הקבליסטי/מרכביסטי הראשון ביותר, מוזר יותר מכולם יש יגידו מדבר על ג' דברים שהם עולם שנה נפש. שימו לב למשניה המוזרה (פרק ו משנה א):
ג' אבות ותולדותיהן. ז' כובשים וצבאותיהן, וי"ב גבולי אלכסון. ראיה לדבר עדים נאמנים: עולם שנה נפש
מה זה בעצם אומר? מה הקשר כובשים ומהם גבולי אלכסון ולמה 12? כי זה דודקהדרון בעצם והשפעות מאפלטון? לא ברור בעליל. ספר יצירה מזכיר את השלושה כדברים שקורים לפי מזג האוויר/זמן (נניח, גשמים), משהו שקורה בעולם פיזית (נניח, יסוד האוויר, או האוויר מסביבנו) ומשהו שקורה באדם עצמו או בנפש (נניח, בטן). איזשהו קישור מסויים, של הכל בהכל ולהפך.
אדרת אליהו לוקח את זה למקום מעניין אחר. שהנצחון על מואב – הוא נצחון בשלושה רבדים. כל פעם שיש נצחון צבאי בזמן; הנצחון בנפש שקורה הרבה אח"כ על ידי דוד המלך שלא לוקח להם אדמה; והנצחון על האדמה, עולם. שנה – זמני הנצחונות. עולם – שניקח את האדמה. נפש – שנלקחו אנשים ולאו דווקא אדמה או רכוש.
האם זה אומר שככה צריכים להיות נצחונות?
האם נצחון שהוא בזמן, יכול להיות מתורגם לנצחון בנפש?
האם נצחון בעולם, יכול להחשב בכלל נצחון?
אני מסתכל מסביב למצב המזעזע שאנחנו בו שלוש שנים וחושב לעצמי. אם אנחנו מנצחים צבאית יפה מאד ומורידים כל מיני נפשות, אבל העולם למד שאנחנו נוראיים ולא חשוב מה, אז מי מנצח?
אם אני מסתכל מסביב ורואה שלקחנו אדמה שאולי נחיה בה ואולי לא, והיא תחזור ואולי לא, האם זה ניצחון?
איך אני רוצה לנצח את עצמי?
האם להרוויח הרבה כסף זה לנצח?
האם ילדים זה לנצח?
האם 5 יח"ל מתמטיקה זה לנצח?
האם מצטיין זה לנצח?
האם לעזור למישהי לא למות היום זה לנצח?
האם לנצח זו המטרה?
לא בא לי לחזור לדיון הידוע על לאקאן ועל מה אנחנו רוצים מהחיים האלה (רמז, מקום שמתחלף לו הממלא מקום כל פעם), אלא לתהות מה זה אומר דווקא להפך. מתי אני – בלשון לאקאן – "חוצה את הפנטזמה", מתי אני מצליח לנצח-את-הנצחון, מתי אני מצליח לא להיות בנצחון, אלא להיות במשהו אחר וזה בשלמות או בהכרה בשלמות של שלושת העיקרים המיסטיים האלה – איך אני מאחד בתוך עצמי את הזמן/שנה, את העולם/מקום, ואת הנפש/נשמה.
כזה.
ומכאן לדף היומי, שבכל זאת איכשהו מתקשר לנו למואב שמנסים להציל את עצמם, רק הפעם, עם חתולים.
טיהי.
זה לא הולך להיות חמוד אבל.
מִכׇּל מָקוֹם לְרַב חִסְדָּא קַשְׁיָא הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא בְּרִיבִּי אוֹמֵר לֹא אָמְרוּ אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַצִּילִין אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ מַצִּילִין יֵשׁ דְּרוּסָה
וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין מַצִּילִין אֵין דְּרוּסָה וְהָא הָהִיא תַּרְנְגוֹלְתָּ[א] דַּהֲוַאי בֵּי רַב כָּהֲנָא דִּרְהַט חָתוּל בָּתְרַהּ וְעָל לְאִידְּרוֹנָא וְאִיתְּחִיד דַּשָּׁא בְּאַפֵּיהּ וּמַחְיֵיהּ לְדַשָּׁא בְּסִיחוּפֵיהּ וְאִשְׁתְּכַח עֲלַהּ חַמְשָׁה קוּרְטֵי דְּמָא
הַצָּלַת עַצְמָהּ נָמֵי כְּהַצָּלַת אֲחֵרִים דָּמֵי וְרַבָּנַן זִיהֲרָא אִית לֵיהּ וְלָא קָלֵי זִיהֲרֵיהּ
אִיכָּא דְאָמְרִי הָא מַנִּי בְּרִיבִּי הִיא דְּתַנְיָא בְּרִיבִּי אוֹמֵר לֹא אָמְרוּ יֵשׁ דְּרוּסָה אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ מַצִּילִין אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַצִּילִין אִין דְּרוּסָה
וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין מַצִּילִין אֵין דְּרוּסָה וְהָא הָהִיא תַּרְנְגוֹלְתָּ[א] דַּהֲוַאי בֵּי רַב כָּהֲנָא דִּרְהַט חָתוּל בָּתְרַהּ וְעַל לְאִידְּרוֹנָא וְאִיתְּחִיד דַּשָּׁא בְּאַפֵּיהּ וּמַחְיֵיהּ לְדַשָּׁא בְּסִיחוּפֵיהּ וְאִישְׁתְּכַח עֲלֵיהּ חֲמִשָּׁה קוּרְטֵי דְּמָא הַצָּלַת עַצְמָהּ נָמֵי כְּהַצָּלַת אֲחֵרִים דָּמְיָא
כל הדף האחרון שלנו (חולין נ"ב) יש התעסקות מסויימת מתמשכת במתי חיה היא דרוסה/טרופה/טריפה. בקיצור, מתי לא. רוב ע"א התעסקנו בהאם להפיל עוף על מיני קטניות זה משנה (עדשים – כשרה, חומוס -טריפה) (אני לא צוחק) ובהמשך מתי צלעות שבורות של פרה זה כבר לא כשר (תלוי במספר, בגודל והאם שברנו אחת עם מח עצם) (אני שוב לא צוחק). אבל אז הגענו לסוגיה המשונה הזו.
בקצרה ממש: התהייה כאן היא האם חיה נחשבת דרוסה גם במקום שאי אפשר להציל אותה מפני הדריסה (היינו תקיפה). בשביל זה הביאו סיפור ממש הגיוני והכל – בביתו של רב כהנא הייתה תרנגולת שנרדפה על ידי חתול ושניהם מצאו את עצמם בחדר קטן ונסגרה הדלת.
האם אפשר היה להציל אותה? תלוי מי היה בבית כמובן. אם מישהו היה מגיע להציל הגיוני שהחתול היה מתעצבן ו"מטיל ארס" (ביננו פשוט נועץ יותר עמוק ומביא לזיהום). אבל אמרו – זה לא קשור. הדלת נטרקה. זה הפחיד אותו. אז הוא "הטיל ארס".
הויכוח ממשיך. הארס מסתבר לא מספיק כי הוא לא שורף (כי… אין ארס… יש זיהום חיידקי… לא משנה). חוזרים על הסיפור מכיוון אחר וחוזרים על מסר נורא מעניין:
הַצָּלַת עַצְמָהּ נָמֵי כְּהַצָּלַת אֲחֵרִים דָּמְיָא.
החתול יכול להתעצבן גם כשהטרף שלו לא סבבה.
זה מלמד אותנו על החתול – שהגיוני, הוא חיה (עליונה מאיתנו ובכל זאת) ולא אדם בוגר שיכול להיות "בסבבה" גם כשלוקחים לו את מה שהוא רוצה. למרות שגם אנחנו, בשיא בגרותנו וכן הלאה, יכולים להיות בלתי נסבלים לעצמנו כשמישהו לוקח לנו משהו.
להציל את עצמך זה כמו להציל אחרים.
הגמרא שולחת לנו כאן רמז לא קשור.
מותר לנו להציל את עצמנו זה כמו להציל אחרים. להציל את עצמנו זה כמו להציל אחרים.
וזה שייך למה שלמדנו שבועות קודם, אדם שלוקח על עצמו משהו שיוביל עליו מיתה – הוא מומר וודאי.
היינו, "לא משלנו", לא בערכים שלנו.
הא.
איך סיפורי החתול והתרנגולת קשורים לבלק?
אני יכול לדמיין את בלק בן ציפור ואת כל מואב – שקצים בישראל, אותו עם שכרגע-נווד שאומר לכל עמי הארץ הקרובה – "אה, שומעים? כל האלוקים שלכם הם שקר וכזב והם לפלפים ממש, האלוקים שלנו הוא האחד והוא דיבר אלינו ועשה לנו מלאאאא ניסים, והוא גם אמר שצריך לכבוש אתכם אז באסה, ביושששש" – נמצאים כרגע כמו חתול שהולכים לקחת לו משהו.
אז מי מציל את עצמו?
אנחנו מול עצמנו?
המואבים והעמונים והאמוריים מול עצמם?
איך מסתדרים בעולם כזה שבו אנחנו כל פעם ננעלים בחדר עם תרנגולת או חתול וצריכים לעשות סצינת זועוה? איך מסתדרים בעולם שבו אנחנו מביטים בחלון ורואים עם גדול שבא עלינו וצריכים לטכס עצה?
איפה בלעם כשצריך מישהו שיפתור לנו את הפתרונות?
כל זאת מחר.
התניא, סוף פרק י"ב בשער הייחוד והאמונה לא עוזר לי במיוחד:
האותיות שבמאמרות הן כללות המשכת החיות והאור והכח ממדותיו של הקב"ה לברוא העולמו' מאין ליש ולהחיותן ולקיימן כ"ז משך רצונו ית' ומכללות המשכה והארה גדולה הזו האיר ה' והמשיך ממנה תולדותיה כיוצא בה וענפיה שהן תולדות והמשכת האור מהאותיות והן הן חילופי אותיות ותמורותיהן וברא בהן ברואים פרטים שבכל עולם וכן האיר ה' עוד והמשיך והוריד הארה דהארה דהארה מהארות האותיו' וכן המשיך עוד והוריד עד למטה מטה בבחי' השתלשלות עד שנברא הדומם ממש כאבנים ועפר ושמותיהן אבן ועפר הם חילופים דחילופים כו' ותמורות דתמורות כו' כנ"ל:
מזכיר לנו הרב הזקן שאותיות אלוקיות אינן כמו אותיות ארציות. ואני תוהה לעצמי, האם גם הזמן, המקום והנשמה "האלוקיות" הן לא כשלנו? ייתכן, אם אנחנו מאמינים בלפרשן את זה בצורה של פיזיקה תאורטית כ"עוד מימדים לחללזמן" נניח שאפשר להמשיג דברים דרך חשיבה רב מימדית שלא עוברת בעולם 3 מימדי + זמן.
חילופי תמורות וחילופי אותיות. העולם הוא פתילים פתילים של אור או מחשבות או כל דבר אחר.
אם כל זה אור, למה התרנגולת נכנסה לחדר עם החתול?
למה היינו צריכים לכבוש את מואב ולהשפיל את כל העמים האחרים ולשיר עליהם שירים?
למה רמת הבגרות הנפשית שם נראית כל כך זעומה וצעירה למול מה שהנביאים המאוחרים יותר ניבאו?
למה אנחנו מניאקים?
האיזביצ'ר מזכיר לי – אולי תפסיק להסתכל במראה ותסתכל מסביב:
וירא בלק. הנה הענין שנכתב פ' הזאת בתורה, מחמת כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, כי בכאן הראה הש"י למשה בנבואה מה שבלק חושב ואיך הוא ירא מישראל, וכן גבי רחב כאשר ראו כי נפל פחדם על האומות הבינו כי הש"י ינחיל להם את הארץ.
לפעמים אנחנו אוכלים על עצמנו סרטים מיותרים. במקרה שלי כאן זו תהייה על למה העולם שלי זבל ולמה העם שלי לפעמים כזה חסר בגרות כאומה (גם אז גם היום). מזכיר לנו האיזביצ'ר – תסתכל מסביב. אתה מרגיש אולי שעברת מדבר ואתה למטה אבל אחרים מרגישים הרבה יותר מפוחדים ממך. לא רק מהממך אלא מהמכלול שלהם.
העצוב הוא שהאיזביצ'ר עדיין משתמש בזה כדי – "הבינו כי הש"י ינחיל להם את הארץ". שוב, אין לי התנגדות לזה שכיהודי, ישראלי, צרי, יש לי נחלה, מקום, בית וזהות לאומית.
זה פשוט מאד לא נחמד שזה בא על חשבון של-. שזה בא עם הקרבה של דם אמיתי מאד, שלנו, שלהם.
יהיו אלו מואבים, עמונים, אמוריים, כנענים, גרגשיים ויבוסים או – פלשתינאים.
זה לא נעים.
אבל זו המציאות. והמציאות היא שאני צריך גם להסתכל על מה האחרים רואים בזה ואיך הם רואים את זה.
עד כה, הרבה יותר מדי, לא רואים את זה בצורה בוגרת יותר או נעימה יותר.
להפך.
קללות.
שבוע טוב.
