ב' תמוז תשפ"ו 17.6.26
נתחיל בפרשה:
במדבר כ':
וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃ {פ}
כל הפרשייה הזו לפי החלוקה ליום רביעי היא כזו שמתעסקת בבקשות החוזרות והנשנות של משה ממלך אדום שכל פעם מסרב לו. משה מתחייב, לא נלך ימין ושמאל. תשובת מלך אדום בפסוקים הקודמים: לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך.
הרמב"ן מפרש ומעתיקים אותו פרשנים אחרים בהמשך פרשנות מעניינת למדי:
וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו – קִצֵּר הַכָּתוּב בָּזֶה, כִּי מִפִּי הַגְּבוּרָה נִצְטַוּוּ: ״וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד אַל תִּתְגָּרוּ בָם״ (דברים ב ד ה), כַּאֲשֶׁר פֵּרַשׁ לָהֶם מֹשֶׁה, וְעַל פִּי הַדִּבּוּר נָטוּ מֵעָלָיו, כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת דָּבָר אַחֵר כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִנִּיחָם לַעֲבֹר:
מזכיר אגדת זן/ד'או שכנראה הרסו אותה ואני אהרוס אותה עוד יותר: נזיר ותלמיד יושבים בטבע ומודטים. לפתע מגיע נסיך עשיר ודורש באיומים חריפים מהנזיר לזוז. הנזיר קם בניחותא ונותן לנסיך לעבור. התלמיד אז שואל את הנזיר – למה נתת לו להזיז אותך מהמדיטציה? – על כך עונה לו הנזיר – הטבע שלו זה אלימות והטבע שלי שלום. למה שאשנה את הטבע שלי עבור מישהו אחר?
הפסוק כאן משתמש בפועל מרתק. לנטות מעל. אפשר, כצפוי מדיבור קצר אך מטאפורי להחריד, להבין את זה באינסוף דרכים (ומרפרר לדיון אתמול בתלמוד על צורת הריאה). לנטות כלומר, להיות טובים יותר? אולי לעוף באופן קסום כמו על מרבד קסמים? אולי דווקא לנצח אותו? אולי לעקם את החלל-זמן ולנוע בתוך חור-תולעת?
כל אלה אפשריות אבל הכתוב לא מבשר לנו בינתיים על מלחמה בינהם. בינתיים.
פרשנות אחרת נקשרת לי לכל הריבים שהיו קודם. אדום רואה את הבלאגן הזה ושומע על זוג מוזר מאד, בני ישראל ועם ישראל והבן/אבא המתווך בינהם, משה (ואהרון) שכל פעם נופלים על פניהם ומתחננים. מלך אדום רואה את פח-האשפה-הבוער הזה ואומר: לא. לא לא לא. אני שם לכם גבול. אתם לא רוצים לבחון את מעבר הגבולות שלי.
האם אני בעד אדום, עשו, האח הגדול שאנחנו בעצם בריב אינסופי איתו, עד כדי שמבקשים ב"מעוז צור" בחנוכה נקמה אינסופית בו כי ארכה לנו השעה ואין קץ לימי הרעה, כדברי השיר?
לא. כאילו, אני אוהב את אחי הגדול, ואני בעד, איך האמריקאים אומרים? לבקר את ישראל בצורה לגיטימית ונוכחת, נוכח דברים דפוקים שאנחנו לפעמים עושים (לא, זה לא רצח-עם, לעזאזל).
אבל אני בהחלט רואה את הדינמיקה כאן ככזו גם כן.
ואם נכנס לרמת הסוד – היינו פסיכואנליזה – "לא תעברו בי". אני לא מחפש להכניס, להפגש, לראות או לתת איזשהו תיקוף לעצמי שלכם, עם ישראל. לכן, אחרי לא מעט פסוקים אנחנו פוגשים את שלושת המילים של הפסוקית האחרונה של הפרשייה ופסוק כ"א – ויט. ההבטחות של משה כמוהן כהבטחה של אי יצירת יחסי-אובייקט – אנחנו לא נשתה ממך, ואם משהו יקרה קח את הרכוש שלנו. אנחנו לא רוצים להיות ביחסי אובייקט. אנחנו לא רוצים מערכת יחסים. רק תן לנו לעבור. גם זה לא. גם זה לא. אנחנו מסוגלים להשתמש בהכחשה / הדחקה מסויימת כרגע כעם לאויבים שלנו ולעבור מעל. שאם כבר, לפסקה הקודמת שלי זה קשור בכך שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות לפעמים עם ביקורת הזוייה שהיא זוית התקפית מסויימת כנגדנו – להתגבר מעל. או כמו שכתוב בשולחן ערוך – יתגבר כארי.
ומכאן לסוגיה אחרת בהתייחס לאנטומיית ריאות וכשרות. חולין מ"ז ע"א:
רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף הֲוָה קָאָזֵיל בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בְּשׁוּקָא דְּטַבָּחֵי חֲזָנְהוּ לְהָנָךְ דְּקָיְימִין צִמְחֵי צִמְחֵי אֲמַר לֵיהּ לָא בָּעֵי מָר אוּמְצָא אֲמַר לֵיהּ לֵית לִי פְּרִיטֵי אֲמַר לֵיהּ אַקְּפַן אֲנָא אֲמַר לֵיהּ מָה אֶעֱבֵיד לָךְ דְּכִי אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן מְשַׁדַּר לְהוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּמוֹרֵי בַּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לְהֶיתֵּירָא וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ
רבי יצחק בר יוסף הלך אחרי (חשוב) רבי ירמיה בקטע הזה בשוק שיש מלא קצבים, נו, ליד הM25 בכרמל. ראו אצל דבאח שיש ריאה יפה אבל מלא צמחים (אבעבועות נפוחות, אחת הסוגיות המעצבנות כי יש שמתירין ויש שאוסרים כתלות במוגלה ועוד מלא דברים אחרים כמו להדבק לדופן).
עכשיו, רבי יצחק בר יוסף הוא טרול לא קטן ועשה מבחן לרבו. "הי, רבי, יש לי דודא לבשר ואני עושה קטו', אתה זורם?" אז רבי ירמיה מזהה את התחבולה (הוא רוצה לראות אם הוא יתיר לו או לא ואיך הוא פוסק בלחץ, כי שישי צהריים אמצע השוק הכל תיירים סח'ינה דלמות בחוץ ווא ווא) ואומר לו – "אין עליי ארנק פעם אחרת", אז אומר לו רבי יצחק – "עזוב אחי עליי המענק נכנס". על זה אמר לו – "מה אעביד לך!" או במילותיו האלמותיות של רועי כפרי – "מה נעשהההה?" ומספר לו – בעיקרון בקטעים כאלה אני הולך לרבי יוחנן שהוא לא בקטע של הצמחים האלה אבל הוא לא בקטע של לפסוק את זה אז הוא הולך לרבי יהודה ברבי שמעון שאומר דווקא שזה בסדר נוכח פסיקה של רבי אלעזר ברבי שמעון אבל אני אישית לא בקטע.
מה יש לנו כאן?
מורכבות יפיפייה שמתחילה בניסיון הטרלה או אפילו בקטע של FAN BOY שכזה שהולך אחרי רב לשוק, מטריל אותו ומקבל את התשובה האולמטיבית היהודית והנכונה תמיד לגבי כמעט כל עניין (חוץ מנניח, ההבדל בין "שוקולד השחר" לבין "נוטלה" שכאן שוקולד השחר לוקח תמיד סוף פסוק): זה מורכב!
אין שחור ולבן בחיים! יש דברים מסויימים שאין מה לעשות, אין הסכמה! איך אומר פרופ' דן שיפטן על הסכסוך הישראלי-פלסטיני? אין פתרון! מה לעשות, לפעמים אין פתרון בחיים.
זה נכון.
ואל תטרילו.
אז מה הקשר בין ההטרלה לבין משה, העם ואדום?
אותו דבר.
אין פתרון.
אז תטו.
אנחנו לא ניתן לכם לעבור. אנחנו לא ניתן לכם תשובה ברורה להאם אתם בסדר. אנחנו ניקח צעד אחורה. נשים לכם גבול. לא מתעסקים. תפתרו את הדברים שלכם לבד.
ומה ישראל עושים?
נוטים מעל.
אפשר לתרגם את זה באנגלית אפילו כ- Rise Above.
מעניין.
הרבי הזקן בתניא, שער הייחוד והאמונה פרק י', מלמד אותנו משהו מעניין על גבולות:
ביום ראשון מששת ימי בראשית נגלית מדת החסד כלולה מכל מדותיו הקדושות ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו מלובשין בה וברא בה את האור במאמר יהי אור שהיא בחי' התפשטות והמשכת האור לעולם מלמעלה והתפשטותו בעולם מסוף העולם עד סופו שהיא בחי' מדת חסד רק מפני שכלולה גם ממדת גבורה לכן לא היה רוחני כאור של מעלה ממש וגם נתלבש בעה"ז שהוא בבחי' גבול ותכלית שהוא מהלך ת"ק שנה מהארץ לרקיע וממזרח למערב
אז האור הוא מתנת החסד. האור שנברא הוא לא האור לגמרי באצילות, למרות שלפי המדרש, האור שנברא ביום הראשון לא נגלה אלינו בלאו הכי כי הוא שמור לצדיקים באחרית הימים. בסדר. אבל שימו לב. בחסד יש גם גבורה.
חסד לרוב הוא "חסר גבולות". הוא שובר את הגבול. "לפנים משורת הדין", כן?
לעומת זאת, הדין – הגבורה – היא היא הגבול. וגם החסד צריך גבול. כלולה בו ממדת הגבורה. היקום המוחשי זקוק לגבולות. מה שמעל, האינסוף הסובב, לא זקוק לגבולות. אין שום בעיה שם לאחוז במה שבלתי ניתן לאחוז אנושית.
בעולם הזה, האור – שמתגלם בעצם בו חסד שבתוכו גבורה – הוא בבחינת גבול! ותכלית! ואפילו מדבר על זמנים של מהירות אור שכן הרב הזקן היה צריך להתייעץ עם Ole Rømer אולי, אבל בסדר.
אבל מה שמשנה – "וגם נתלבש בעולם הזה שהוא בבחינת גבול ותכלית".
בעולם הזה יש גבול ותכלית ויש שיח, יש יחסי אובייקט בין הנצח הזה לבין ההגבלה הזו.
בעולם הזה זה בסדר שיש אדום שנותן לנו גבולות.
אפשר לנטות ממעל.
בעולם הזה זה בסדר שמטרילים אותנו. זה בסדר גם להסביר שדברים מעורבלים ושהגבולות בינהם לא ברורים תמיד והשחור והלבן מעורבבים כשמדברים על צמחים (אבעבועות) בריאות.
זה בסדר שדברים לא ברורים וזה בסדר לבקש הבהרה. זה בסדר לעבוד קשה מאד כדי לייצר אותם.
מטופליםות לפעמים אוכלים על עצמם סרט שהם היו צריכים לתת לעצמם גבולות יותר ברורים עם אנשים מסויימים לפני כך וכך וזמן ואיך הם פספסו ואיך הם לא עשו. איך באמת? כי ככה לומדים. לפעמים, לצערי הרב, מנשוא, גבול לומדים כלקח ממשהו שכבר קרה. לפעמים אי אפשר לדעת לפני. לפעמים אפשר לדעת בזמן עצמו ולפעמים – וזה נוראי – אפשר לדעת רק אחר כך.
זה לא פשוט.
זה מבלבל וזה עושה לפעמים הרבה רע בלב.
אבל אנחנו יכולים גם מעל זה לנטות מעל.
למצוא את החסד שיש באור שמגיע אחרי לילה אפל מאד ואחרי חושך על פני תהום ותהו ובהו.
ואיך להבין בעולם הזה? איך אפשר בכל זאת? האיזביצ'ר, אם אנחנו מחזיר אותנו לפסוקים אחרים בפרשה שולח לנו מקטע יפה על הפרה האדומה ומבדיל כאן בין חכמתו של משה לבין שלמה המלך:
וזה שאמר שלמה הע"ה (קהלת ז',כ"ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה, אף שהבין כל זאת בברור, אך חכמת שהע"ה היה לברר לעין כל וזה שאמר אחכמה היינו שאחכים את הכל שיבינו זאת וע"ז אמר כי רחוקה ממני, ולמשה נאמר (מדרש תנחומא חקת ח') ולך אני מגלה, כי חכמת מרע"ה היה רק להבין ולא להחכים לזולתו, ובזה החכמה שהיה שהע"ה ג"כ מבין, ולא בחכמתו, כי חכמתו היתה להבין לזולתו וזה שאמר והיא רחוקה ממני היינו מגבול חכמתי.
שלמה מבין רציונאלית. לברר לעין כל זה ובכל זאת אמר – רחוקה ממני. כלומר, ההמשגה הסופית הייתה שם קצת קשה לו למרות שבתוך תוכו הבין. אבל משה – החכמה שלו הייתה אינטואטיבית ובכלל לא נועדה כדי ללמד הלאה. "רק להבין ולא להחכים לזולתו".
בסוף שניהם נתקעו באותו מקום. סוד פרה אדומה הוא כזה שמתגלה לחכמים מאד אבל לא יכול לעבור הלאה.
יש כאן עניין חשוב לגבי התובנה, ההתגלות כמעט. בצורה מעצבנת אני לא מצליח למצוא את הציטוטים המדוייקים החשובים לגבי זה. מסופר על פרויד שהתייחס ל"מעשה-כשל" (Fehlleistungen), מה שידוע בטעות כ-"פליטה פרוידיאנית" (לא בדיוק, ממש לא בדיוק) – ככך שה"אריה לא קופץ פעמיים" היינו, כשיש דבר כזה, צריך להתייחס אליו בכובד ראש, זה חור של הלא-מודע שייסתם בקרוב וכדאי לנו להקשיב.
כנ"ל אהובי הרבי הקדוש ביון שהתייחס למעמד כמעט מיתי לרעיון של תובנה מהנצחי, מה-O, דרך REVERIE או דרך כל דבר אחר. נכון, זה הופך את הטיפול כמעט לאיזה אורקל מדלפי רק בלי חשיפה לאתילן והיפוקסיה קלילה. אבל זה גם אחלה דרך להביא את מה שהלא-מודע של המטפל קולט מהמטופל.
לפעמים התובנה נשארת ברמה הלא מודעת.
היא עדיין חשובה. היא עדיין עובדת. זה שזה בלא מודע לא אומר שהטיפול לא עובד.
לפעמים, להפך.
שנדע לעבוד עם כל זה באהבה.
רק טוב
ושיהיה יום נקמות קל כי בכל זאת יום רביעי
