כ"ט כסלו 14.6.26
בדף היומי, חולין מ"ה, ישנה סוגיה קצרה חביבה שממשיכה את הדיון המאד טכני-אנטומי (מרשים לדעתי בתאימות שלו למדע היום ככל הידוע לי) לגמרא קטנה ומאד חמודה על האם חיה טרפה או כשרה כתוצאה מעוד פגמים אפשריים בה. הפעם, בלב:
ניקב הלב לבית חללו:
בעי רבי זירא לבית חלל קטן או לבית חלל גדול א"ל אביי מאי תיבעי לך מי לא תנן ר"ש אומר עד שתנקב לבית הסמפונות ואמר רבה בר תחליפא אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב עד שתנקב לסמפון גדול הכי השתא התם לבית הסמפונות קתני להיכא דשפכי סמפונות כולהו והכא לבית חללו קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן
אם נתרגם את זה מהר לעברית: רבי זירא שואל רגע, האם זה החלל הקטן או הגדול (כנראה עלייה או חדר) שנוקב זו הבעיה, אז אומרים לו הי בוא נגזור ממה שהיה בריאות, הולכים על השפך של הסמפונות ואז פתאום סותרים לגמרי ואומרים – רגע. מה הולך. זה לב. בריאות דיברו על שפך שיש להרבה צינורות קטנים אבל פה… פה זה לב.
מה לי חלל גדול
מה לי חלל קטן.
קטע.
לב בא בתצורה ברורה. שלם או שבור. תנקב חלק ממנו הרסת את כל המשאבה. כזה איבר עדין שכל כך קל לדפוק אותו, בעיקר אם אתה נפרולוג (סתם לא, כולם יודעים שזה בדיוק הכיוון ההפוך).
אני מנסה לקשור את זה שנייה לפרשת השבוע החדשה שלנו (שבוע טוב!), פרשת חקת.
עוד בחלוקה של הפרשייה הראשונה אנחנו רואים משהו ברור.
חקת התורה (י"ט ב'), ואז, וזאת התורה (י"ט י"ד).
בצורה שרש"י אומר שלא כזו מפתיעה, חקת התורה כאן היא סביב אחת המצוות היותר תמוהות. כל כך תמוהה שרש"י אומר – אה, לא, זה ההפך. כשכל האומות והשטן יגיעו להגיד – זה תמוה, תגידו – נה-אה זה לא הוא אמר חקת התורה ולכן זה הופך את זה לכפול ומכופל, או במילים אחרות, הוא אמר על זה נגעתי-באדום-צבע-שחור-צבע-סגול-אלוהי-ם כזה אז זה הופך את זה למיוחד.
בוגר, מה אני אגיד.
רמב"ן מוסיף על זה לא מעט ואני לוקח ממנו שני דגשים חשובים:
א. וּלְכָךְ אָמַר הַכָּתוּב ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה״, כְּלוֹמַר הַנֶּחְקֶקֶת מִן הַתּוֹרָה וְהִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
ב. וְהַפָּרָשָׁה הַזֹּאת תַּשְׁלוּם תּוֹרַת הַכֹּהֲנִים, וְנִכְתְּבָה כָּאן אַחַר מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה לוֹמַר שֶׁגַּם טָהֳרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי כֹּהֵן תִּהְיֶה.
האחד, התורה שבעל פה נרמזת לנו מכאן עוד פעם ולמה כל כך חשוב לעשות תורה שבעל פה. לא במובן ה, תסלחו לי, ילדותי, של "רבותינו היו קדושים וגאונים!" אלא שדיון הוא דבר קריטי וחשוב וצריך אותו. דוגמטיות היא דבר הרסני. בטח ובטח כשאנחנו יוצאים עם מסורת עתיקה ומשונה למדי שמחפשת פרות ג'ינג'יות כדי לטהר את כולנו.
הדבר האחר חוזר באמת לגמרא ששנינו.
הכהנים הם היחידים שיכולים לטהר ודרך משהו קטן, מוזר למדי שמתקשר לנו לטהרה הסופית.
אין היום כהנים.
אין היום פרות אדומות. אולי יהיו, לכו תדעו, נעשה CRISPR/CAS9 על זה (מוזמנים לגגל מה זה, לא נכנס לזה עכשיו, רק נגיד שזו הנדסה גנטית מבעיתה ביכולות שלה).
אבל אנחנו צריכים את החלק – את הכהנים, את החיבור, את מה ששנינו בפרשה הקודמת שמבדיל בין חיים ומוות. קטורת דאז וכאן, טהרת ה… טיהור.
כן.
בלי כל החדרים והעליות אנחנו לא עובדים.
כוחנו באחדותנו. מסר שחוק אבל הוא נכון.
ודווקא מכאן למסר מעודד מהתניא:
היינו משום שהוא מקור החכמה שממנו ית' נמשך ונאצל מהות מדרגת חכמה עילאה שבעולם האצילות וכן רחום וחסיד על שם שהוא מקור הרחמים והחסדים
החכמה האינסופית שאי אפשר לגעת בה, דווקא היא, המקור של החסד.
שזה משהו שמעודד אותי שאיכשהו, התניא מצליח להגיד לנו – דווקא מתוך הדברים שאין לנו איך להשיג אותם, דווקא מתוך מה שמעלינו בכל כך הרבה רמות שאין לנו יכולת להמשיג אותם בשום צורה, דווקא משם, לאט לאט מתגלגלת ועובר אלינו המסר הכי מהותי שיש: חסד. חמלה.
בעיקר כשלא מבינים מאיפה פתאום טוב לרשעים בעולם הזה, רע לאנשים טובים ואיך כל זה מתלכד לאיזה משהו מעלינו.
לא יודע. לפעמים דברים גדולים עליי.
על כך מוסיף האיזביצ'ר: כדי להבין בזה לישראל שלא יצטערו, כי הזאת מי חטאת רומז על עתיד כי הכל יחזיר להם.
בכל הפרשנות הפותחת שלו לפרשת חקת ולעניין פרה אדומה, מסביר האיזביצ'ר: דווקא עניין פרה אדומה בא לעזור לנו להבין את ההבדל בין עם ישראל לבין אומות העולם. לנו, לכאורה, יש הטבות מסויימות נוכח העשיה שלנו – ההטבות זו תפיסה אחרת של זמן ושל מי זה ה'. מי זה ה' – אוקי, בסדר. אבל מה הרעיון של זמן? מזכיר לנו האיזביצ'ר, האחים של יוסף הצטערו יחסית לשעה. כלומר, פרק הזמן, החיים, שבהם הם שרו בבלאגן הזה, של המעשה הדפוק שלהם למול המעשים הדפוקים האחרים של יוסף – זה היה כלום. קצר. מצמוץ. עתידים למשהו אחר לגמרי.
אני נזכר ברגעים שלי בחרדות. מול 4 יח"ל מתמטיקה שלא יצא ממני כלום. לאן אני אלך בצבא לא לתפקיד משמעותי. המועד ב' הזה והזה בתואר ראשון וזה שלא למדתי כמו שצריך לאימנולוגיה (גם קיבלתי זבל ציון יחסית), כן הלאה.
כל זה כלום. זה עובר. זה מתפורר. הרגעים הולכים.
אולי יש כאן משהו שמחבר קצת אמיתות בודהיסטיות ליהודיות: דברים מתפוררים ומתפוגגים והחכמה העיקרית מביאה לידי חמלה לכל הבריות.
והעיקר אין לנו פרות אדומות.
שבוע טוב.
