חולין דף מ' ע"א (עם זנב של ל"ט ע"ב בשביל המשנה פה)
מתני' השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה:
גמ' פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהי השוחט לשום הרים לשום גבעות לשום נהרות לשום מדברות לשום חמה ולבנה לשום כוכבים ומזלות לשום מיכאל השר הגדול לשום שילשול קטן הרי אלו זבחי מתים אמר אביי לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר דיקא נמי דקתני דומיא דמיכאל שר הגדול ש"מ
נתייחס רק למה שרלוונטי לסוגיה שהגמרא מבארת.
משנה: מי ששוחט לשם גבעות ים נהר מדבר פסול.
גמרא: פסול לאכילה ובטח לקורבן קדוש אבל להנאה (עורות ודברים אחרים) דווקא בסדר. מה פתאום?! NANI?! הרי יש ברייתא שאומרת שזה לא סתם פסילה אלא זבחי מתים, כלומר, טמא-רע-רע-להרחיק והיא אומרת כמעט אותו דבר!… כמעט.
לשום הרים, לשום גבעות, לשום נהרות…. לשום מיכאל השר הגדול.
כאן יש עניין מעניין שמבדיל בין פטישיזציה שמרימים עליה גבה אבל, איך אומרים ain't judging, לבין מהות רוחנית.
אומר על זה אביי – "לא קשה. כאן אומרים להר, אבל שם אומרים למזל של ההר – היינו למהות שלו, כמו שאנחנו מדברים על המלאך מיכאל".
ההבדל כאן קריטי. הוא המבדיל בין פטישיזציה משונה שבה אדם מחליט להקריב קורבן כי יש לו קשר אחר, לא רוחני, עם ההר. תחשבו שנייה על סיטואציה אבסורדית שכזו שבה אדם מתייחס להר, לנהר, לעץ וכן הלאה כאל חבר שלו. או במילים אחרות, תתנסו בפטריות/איוואסקה ותראו מה קורה. האם אתה חושב שהבריאה כולה או שהיישות שאתה אומר לה תודה עליך היא העץ הזה? לא אבל ואוו איזו שיחה מרתקת יש לכם. כזה.
עכשיו, לא סתם התייחסתי לפטישיזציה. כאן זו נקודה מעניינת של לנוע לעבר הפסיכואנליטיקאי שאני אוהב לשנוא ושונא לאהוב – ז'אק לאקאן.
ההנחה הבסיסית הלאקאניאנית היא כזו. אנחנו נולדים עם הפרדה מאמא. כל חיינו אנחנו מרגישים חסר. החסר הזה הוא גן העדן האבוד שפעם היה. אותו גן עדן שבו אנחנו ברחם; אותו גן עדן שבו אנחנו לא צריכים לעשות ולהיות וכבר הכל מטופל לנו (אוכל, מים, ניקיון, כן הלאה). בשלב מסויים זה אובד. זה אובד כשהאבא מגיע ובשם-האב (שבצרפתית זה נשמע כמו "הלא של האב") אומר לנו – "לא! אסור!" – ובצדק, כי יש מלא דברים שאסור לעשות, כמו, לא להכניס בטריות לפה וכאלה.
גן העדן האבוד הזה נקרא האובייקט a או אובג'ה פטיט א או כל מיני שמות. אם ממש נדייק, האובייקט הוא השארית, מה שנשאר מכל זה ואנחנו כל הזמן רוצים לחפש אותו. לחזור ולחזור להתענגות – שכוללת בתוכה גם סבל, מסתבר.
אנחנו מחפשים אותו כל פעם וכמו המערכון המפורסם מרחוב סומסום – אנחנו רוצים להיות כל הזמן שם, רק כדי לגלות טראגית שכל פעם שאנחנו מגיעים לשם הוא הופך להיות פה.
ואז שוב רוצים שם. ואז שוב פה. ואז שוב… ושוב…
מתיש.
העניין שהאובייקט הזה, הa, הוא לא משהו, אלא, הוא מקום. כל פעם משהו מתחלף בו אבל למעשה הוא לא יותר מקונספט שאי אפשר לשנות. כי אנחנו יכולים לרצות כל פעם משה אחר – הצלחה, כסף, שרירים, מין, ילדים, משמעות… אבל עצם הרצון, המרדף, לא משתנה.
השאלה היא, מה אנחנו ממצבים בתור המקור?
הפטישיסט ממקם דברים שאינם הגיוניים במקום הזה. נניח, נמשך מינית לנעליים. מה הקשר נעליים? אתה לא יכול לייצר ילדים עם נעליים ואתה לא יכול להקשר רגשית לדומם. אבל את הפטישיסט זה לא מעניין ומבחינתו הוא נמשך מינית אליו. זו סטייה, פרברסיה, אבל היא איננה נוירוטית, הווה אומר, היא לא יוצרת סבל אצל האדם. להפך. הוא בסדר עם זה.
כך שגם השחיטה פה בסדר עם זה, כי אין לה מקור רגשי ונפשי שמקושר למשהו גדול ממנו.
חז"ל מראים לנו שהם לא עושים קינק-שיימינג. זה יפה!
אבל למה בכל זאת החפירה על האובייקט א?
כי הסכנה בפטישיזציה – פרברסיה. הפרברסיה היא מבנה אישיות, היא שאנחנו הופכים את עצמנו לאובייקט א לכאורה בשביל אחרים. קחו דוגמה אכזרית מאד – רוצחים פסיכופאתיים שמנסים להגיד לקורבנות שלהם שהם ישוחררו, שהם יהיו חלק מתכנית גדולה יותר, שהם חשובים בתור קורבנות. שיש לזה לכאורה משמעות. במילים אחרות, אני, הסוטה, הפסיכופאת, הוא האובייקט א… שלך! קורבן יקר, שלך! כן כן, אתה אמור להרגיש בעצם הכי הכי טוב מזה! אז מה אם אתה כרגע נפגע באופן בלתי יתואר ומזעזע.
לעיתים זה גם קורא (וקורה) בעולמות ה-BDSM. תחשבו על מר וייס, שמגיע לגברת כלשהי ואומר לה – אני יכול שנפגש אך ורק בימי שלישי ב18:30 לא דקה פחות ולא דקה יותר, או בימי שבת בבוקר. אין לי שום פנאי אחר, גברתי! וכאשר נפגש, מילת הביטחון שלי היא "מלפפוןחמוץ" ואני לא מקבל שום מילה אחרת. בסדר. אז הסטייה שלי? שאני תינוק רע וצריך להלקות אותי כי אני ילד רע. אבל בבקשה גברתי! אינני סובל איחורים!
מי שולט במי למעשה? מה נעשה על מנת לשלוט?
זו הבעייתיות האפשרית בפרברט, והיא מה שקורה לנו בפרשה (במדבר טז):
(טז,כד) דַּבֵּ֥ר אֶל־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם׃
(טז,כה) וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
אני תוהה תמיד – האם זקני ישראל הלכו אחרי משה כי הם אחרי משה, או שהם הלכו אחריו דווקא כדי להגן על דתן ואבירם?
(טז,כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל־תִּגְּע֖וּ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכָל־חַטֹּאתָֽם׃
שימו לב – הציווי של הבזוי (קריסטבה). במילים אחרות, מה עכשיו טאבו? מה עכשיו לא בסדר? מה עכשיו צריך לצאת מאיתנו כדי שאנחנו נשאר אחד? אל תגעו בכל אשר להם! פן תספו!
(טז,כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רֶח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם׃
כאן אני מחזיר אותנו לפרברסיה. דתן ואבירם הפכו להיות הטוטם של עצמם. הם לא קוראים לעצמם אלוהים, אבל שימו לב. הם נצבים. הם כל כך הדמות הראשית! יש כזו תסמונת היום שהם חושבים שהם בעצם העיקריים.
(טז,כח) וַיֹּאמֶר֮ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־יְהוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי׃
(טז,כט) אִם־כְּמ֤וֹת כָּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְהוָ֖ה שְׁלָחָֽנִי׃
פעמיים משה פה אומר – "חבר'ה לא אישי וזה ממש לא ממני, זה הבוס, אני לא יותר מדי בעד זה אבל הבוס אומר אז עושים ככה זה". שוב, מי במוקד פה של הפטיש? האם זה דווקא… משה, שמשפיל את עצמו בפני כולם לכל אורך הפרשה הזו? שכל הזמן נופל, ואומר, אני? אני כזה? לא, אני הכי נמוך. אתה הכי נמוך? אז למה כשאתה אומר…
(טז,ל) וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְהוָ֗ה וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־יְהוָֽה׃
…"אם בטעות נפתח בור והולך לאכול אתכם זה לא אני חבר'ה". אההא!
(טז,לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם׃
(טז,לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָרֲכֽוּשׁ׃
(טז,לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל׃
(טז,לד) וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ׃
(טז,לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת׃ (פ)
אז מי האובייקט א פה? הקטורת כל כך חשובה לאלוקים שהוא מוכן לעשות בריאה חדשה ולבלוע אנשים? קריאת התיגר על ההנהגה וההתנשאות האפשרית של מי שרוצה לקבל כח, כי צריך לזכור את מה שדוד בן אמר לספיידרמן – עם כח גדול באה אחריות גדולה? כי יש סדר לעולם ואם אלוקים אומר שרק זרע אהרון (בהמשך) יכול להקטיר אז רק זרע אהרון יכול להקטיר ותפסיקו לפקפק בתכנית שלי למה מה אתם מבינים?
האם זו האדמה שפוערת את פיה והופכת את כל העניין פה למיני/פרימורדיאלי להחריד עם העובדה שיש בריאה חדשה, בריאה כל כך חדשה שהיא נכנסת לאחד הדברים שנבראו בין השמשות של שישי לשבת לפי פרקי אבות? בריאה חדשה ששוב, כמו מעשים אחרים, שוברת את חוקי הפיזיקה שאנחנו מכירים ויוצרת מצב שאומר – הי! אני מחליט פה! אני זה שמחליט על ההרים, על הנהרות, אין מצב שאתם חושבים שיש להם מהות רוחנית, אבל זה בסדר אם יש לכם פטיש איתם את זה אנחנו לא שופטים!
וכל זה כמובן, מתמזג לנו מול התניא (ממשיכים בשער היחוד והאמונה ז'):
כשאדם מתבונן באיזה דבר חכמה בשכלו או דבר גשמי במחשבתו אזי שכלו ומחשבתו מקיפים על הדבר ההוא המצויר במחשבתו או בשכלו אך אין מקיפים על הדבר ההוא ממש בפועל ממש. אבל הקב"ה דכתיב ביה כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' מחשבתו וידיעתו שיודע כל הנבראים מקפת כל נברא ונברא בפ"מ שהרי היא היא חיותו והתהוותו מאין ליש בפועל ממש.
ונסביר.
האובייקט א הוא למעשה חור במציאות הסימבולית שלנו, שזה אומר, זה חור בשפה. למה? כי אנחנו יכולים למלא אותו כל פעם במשהו אחר (כסף, סמים, אוכל, הצלחה, משמעות, ילדים, מסגרת דתית…) אבל הוא אף פעם לא יתמלא. הוא תמיד יגיד "עוד" והוא תמיד יגיד, כמו השיר המפורסם של יונה וולך – "זה לא זה". לא, לא חשוב מה זה יהיה, זה לא יהיה זה. זה למה אף זוגיות היא לא מושלמת וצריך לעבוד קשה בשיט הזה.
אלא אם אתה אלוקים.
ההבדל בין האלוקות או במילים אחרות למה להקריב קורבן לעצים ואבנים זה לפספס משהו גדול במהות היא כמו להכריז שהאובייקט א הנוכחי שלך הוא האמת כולה. זה לנסות לנצח את האמת על ידי הכחשה פסיכוטית – אם יהיה לי את האייפון הזה, היקום יהיה בסדר! – לא הוא לא. גם אם תציל את העולם היום הוא רק ירצה להיות מוחרב מחר.
אצל האלוקות אין לך את זה. אדם יכול להתבונן, לתפוס, להקיף את הדבר. ל ה ק י ף . זה בדיוק מה שאנחנו עושים עם האובייקט א, אגב! כל ניסיון לעשות תרשים של האובייקט א נראה כמו איזשהו… גרף של "כמעט". אנחנו מקיפים. אבל – לא מחשבותי מחשבותיכם וגו'. כלומר. המחשבה היא החיות וההתהוות.
אנחנו בלא מודע של הקב"ה, למעשה. המחשבות שם הן מציאות כשם שבחלומות המחשבות והדמיונות וההזיות שלנו הן מציאות אמיתית מאד. זה כי הקב"ה הוא הכוליות עצמה, הוא כלל המשלבים, הוא החלום והוא המציאות החוקית והוא איך שזה נראה מבחוץ. הוא בתוך זה ומעבר לזה. הוא ההסבר אליהם והוא המהות שלהם גם יחד. זה מבלבל, מתעתע, קשה ובעיקר מצריך מהאדם ענווה כלשהי שחוזרת שוב ושוב למה שאני מנסה להגיד כל הזמן: יש דברים מעליי, אני ענו מלנסות להבין אותם במוח אנושי.
סופר המד"ב/פנטזיה הדוחה והאנטישמי שכתב באופן גרוע רעיונות מדהימים ויפיפיים, ה.פ. לאברקראפט, הזכיר בכמה כתבים שלו מעין אל עיוור ואידיוט/מטורף בשם אזאת'ות'. אותו אזאת'ות' נמצא בשינה תמידית כאשר מיציריו השדיים רוקדים ומחללים בחלילים ומטפחים בתוף על מנת שימשיך להרדם. כל היקום, הבריאה – היא חלום שלו.
אם יעור משנתו…
ובכן.
האם כך אני רואה את האלוקים שלנו? אידיוט חולם? פטישיסט שמתעקש על חוקים ספציפיים מאד באופן שמזכיר חרדה עמוקה / נוירודיברגנטיות גנרית עד כדי סטיגמטית שלא לומר מעליבה (את מי שעל הרצף)?
האם הוא פטישיסט?
האם קורח? דתן ואבירם? משה?
את השאלות הללו אני משאיר לכם.יום מקסים
