הדף היומי (חולין לט, מסכת שעוסקת בדיני שחיטה) שלנו מביא לנו את אחת המחלוקות המרתקות.
הכל מתחיל בגלל ויכוח בין הזוג האהוב עלינו בגמרא, ר' יוחנן וריש לקיש (מי שלא מכיר, תגגלו, זה אחד ה BROMANCEים הכי מגניבים שאי פעם נכתבו), שכאן נקרא בכינוי הכנראה יותר מכובד שלו – שמעון בן לקיש:
האם חיה שאנחנו שוחטים לכוונת עבודה זרה (גם בכמה עבודות כמו חלב וההקרבה עצמה, טאם טאם טאם) פסולה גם לחולין?
ר' יוחנן אומר – ברור. אם פסלנו אותה במשהו ועוד כזה חמור אז ברור שפסול; לקיש אומר שמה פתאום פסול, זה פסול לקודש ברור אבל לחולין? אם נשחט לפי כל שאר הסימנים והכל אז הכל בסדר.
מקשים על ר' יוחנן מכל מיני כיוונים מתוך שאלה מאד גדולה: האם כוונת מעשה נחשבת מתחילתה או סופה? כלומר, האם מהאכילה שלה לחולין (סוף) או מהרצון להקריב לאהורה מאזדה (האל הפרסי) (תחילה)?
ראשית, מביאים ברייתא שנזהרים בכבוד שלה מתוך הגיון מאד, מאד מעניין של רבי שמעון בן גמליאל מתוך גיטין:
ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחתו אינו גט ודלמא שאני התם דקאמר כתבו אלא אמר רבינא משום כבודו דרשב"ג
נסביר שנייה. אם אדם אומר "אני רוצה להפרד, מאמי" ואז עולה לגג ואו קופץ ממנו ולוקח את חייו (מעצמו נפל) או מהרוח – היינו מצפים לנוסחה הבאה: אם התאבד, אז כנראה שהוא לא איתנו והגט הזה אמור להתבטל מחמת אי שפיות; אם הרוח הפילה אותו בטעות, אז הוא היה שפוי לגמרי ובטעות נפל.
רשב"ג אומר – לאאאא, לא לא. אם הוא קפץ, הוא כנראה היה בסכנת חיים בלאו הכי ושימר מעט משפיותו או מכח חייו כדי לא להכריח את האישה בייבום או במשהו גרוע יותר (להיות עגונה עוד או משהו אחר); לעומת זאת, מי שאמר "אני רוצה להפרד מאמי" אבל לא מינה שליח, לא סידר סידורים, ופשוט עלה לגג ובטעות נפל – עוד יכל להתחרט ולסגור פינות או משהו כזה.
זה מחדד מאד את העניין של תחילתו וסופו של עניין.
מכאן, הביאו עניין שהוא לכאורה לא קשור שבכלל שייך לענייני קניין:
דהכא דתניא הכותב נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבו שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רבן שמעון בן גמליאל אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהן כבר זכו בהן יורשין והוינן בה לת"ק אפילו עומד וצווח אמר רבה ואיתימא רבי יוחנן בצווח מעיקרא דכ"ע לא פליגי דלא קנה בשותק ובסוף צווח דכ"ע לא פליגי דקנה כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדשתיק קננהו והאי דקא צווח מיהדר קא הדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והא דלא צווח מעיקרא סבר כי לא אתי לידיה אמאי אצווח
אני אתקצר כאן את הסוגיה הסופר מורכבת ומרתקת הזו.
בן אדם על ערש דווי. החליט שהוא מוריש את כל נכסיו לחבר שלו. אממה? הנכסים כוללים גם נדל"ן, גם אוטו יד שלישית חמודה וגם… עבדים. טאם טאם טאאם.
החבר שקיבל לא בסבבה עם עבדים בכלל כי מה נסגר לא שמעת את אייב לינקולן התיקון ה-13, כמה דונמים וחמור? לא יפה אח שלו לא יפה.
הוא לא בקטע. הוא מסרב.
אבל שנייה, זה מסתבך. מי שנתן את העיזבון היפה הזה הוא כהן. העבדים שלו מותרים בתרומה. חבר שלו לא כהן. אז רגע, העבדים יכולים להמשיך את התרומה או לא?
עכשיו, מה הסיבוך פה? סירב אז סירב.
אה!
מתי סירב?
אם על ההתחלה אמר "לאאאאא", אז אף אחד לא מתווכח. לא זה לא.
אבל מה קרה אם שתק, ואז אמר לא?
הופה. חזרנו למחלוקת. האם מסופו או מתחילתו? האם הסוף שלו "לא!" קובע לא, או שההתחלה שלו, שהיא "…", קובעת דווקא, כן?
עכשיו מוסיפים עוד יותר מורכבות כי אנחנו בכל זאת בתלמוד הבבלי אז הכל צריך להיות מורכב.
נ-נ-י-ח ואנחנו מביאים לאדם שלישי בכלל לקבל את השטר (נוטריון/עו"ד/אנא אערף). והחבר שלנו צופה בעסקה קורית מרחוק והוא כנראה מבין שמגיעים איתה גם עבדים שהוא ממש לא רוצה.
ואז, רק כשהוא מקבל את השטר לידיים שלו, הוא צועק "לא!". אז זה עדיין לא?
אבל רגע, הוא ראה את העסקה קורית. הוא הבין שזה הולך להגיע. למה לא צעק אז?
מתרצים – כי זה לא לעניין, יש לזה צורה זה? זה לא הגיע אליו לידיים!
אז מתי זה כן, מתי זה לא?
גם לרמב"ם וגם לסוגיות המקוריות (בבא קמא / גיטין) יש פתרונות לזה והגמרא אגב הולכת לקולא (בוא נקל) ומביאה גם סיפור אחר על בדואים שאמרו ליהודים – תשחטו כמו שבא לכם, תשמרו לנו את החלב וקחו לכם את העור ואת הבשר, אז הלכה דרבי יוסי ממקודם שלא הזכרנו – כלומר לקולא.
אבל השאלה המצויינת הזו – מתי זה כן, מתי זה לא? מתי כן הוא כן, מתי לא הוא לא, נשארת רלוונטית לתמיד.
ואיך נקשר את הדף המצויין הזה והמחלוקת המרתקת הזו של מתי כן ומתי לא לפרשייה/עליה שלנו בפרשת קרח? נביט ונבין שני פסוקים, במדבר ט"ז י"ח ולאחיו י"ט:
וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃
מפרש המלבי"ם:
(יח) "ויקחו איש מחתתו וכו' ויעמדו פתח אהל מועד", הנה מצות הקטורת הוא שיתן הקטורת על האש בפנים, וכן ביוהכ"פ שהביא מבית לפרוכת היה נותן הקטורת בפנים, לבד הצדוקים היו משנים ונתנו את הקטורת בחוץ, וכן משה אמר להם שיתקנו הקטורת בפנים כמ"ש (בפסוק ז') ושימו עליהן קטורת לפני ה' וכן אמר (בפ' טז יז) היו לפני ה' ונתתם אליהם קטורת, וקרח ועדתו שנו ועשו כדעת הצדוקים וישימו קטורת ויעמדו פתח אהל מועד שהוא חוץ להיכל, ואהרן לא שם עדיין הקטורת והמתין עד שנכנס לפנים, ועז"א ומשה ואהרן ר"ל שהם עמדו לבדנה, ולא שמו עדיין הקטורת על האש, ומזה מבואר ג"כ איך צץ הזדון מעדת קרח לכפור בתורה שבע"פ. והנה ספר הכתוב רשעת קרח ועדתו שהיה כופר גמור, שאם היה רק מסתפק אם משה עשה כ"ז מדעתו או שהוא שליח ה', היה ירא לנפשו מלעשות זאת פן דברי משה אמת ותשיגהו הרעה, רק שהוא החליט בלבו שמשה עושה כ"ז מדעתו, וממילא היה מכחיש בכל התורה והיה חושב שלא ה' שלחו לתת דת וחוקים תורה ומצות, וע"כ לא חש גם להקטיר הקטורת כמצותו שתנתן הקטורת [על] האש בפנים, והוא עמד פתח אהל מועד מבחוץ, ונתן עוד טעם שעמד בחוץ, כי:
בתרגום מהיר:
קורח התנהג כמו צדוקי והתעלם לגמרי מהחשיבה של התורה שבעל פה פה.
הוא החליט – דווקא על דעת עצמו – להיות בפתח אוהל מועד, למרות שקטורת אמורים להקטיר… מבפנים לפי התושב"ע. למעשה, משה אמר להם – אה, חברייא, אמורים לעשות את זה מבפנים. אבל קורח, שטען להתנשאות של משה – התנשא מעל משה ואמר לו – מה פתאום. לא כתוב בהכרח. אבל זה כן משתמע וכן משהו שחוזר על עצמו בתושב"ע.
קורח טען מתחילתו שמשה מתנשא וסופו להתנשא בעצמו מעל משה. האם קורח בעצם כל הזמן הזה התנשא ולא היה לרגע מנהיג אופוזיציה אמיץ שמזמין בסך הכל ויכוח מאוזן לשני הצדדים?
וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת־כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֶל־כׇּל־הָעֵדָֽה׃
כאן מפרש לנו אור החיים משהו מרתק:
ויקהל עליהם וגו'. פירוש: שלא נקהלו לרצונם אלא קרח הקהילם, וכפי זה יגיד הכתוב שבח העדה. או ירצה לתת טעם למאמר ה' שבא אחר כך הבדלו מתוך העדה וגו' ואכלה אותם, ויאמר האומר אם קרח ועדתו חטאו אלה הצאן למה יכלו, לזה הקדים ואמר כי נקהלו לרצון קרח ולחיבתו ולזה נראים כחפצים במעשיו ולזה אמר ה' הבדלו וגו' ואכלה אותם:
אז רגע. לא נקהלו לרצונם אלא קרח הקהילם. אז תחילתם שהוכרחו לבוא, סופם שזרמו איתו ולא התנגדו עד הסוף?
מה בעצם לוקח?
אור החיים חוזר לסוגיה שלנו מהתלמוד בסיבוב פרסה מדהים.
האם מתחילתם, או מסופם הם נשפטים?
ובכן, מסופם.
הם נשארו שם, זרמו עם קורח, למרות שהוא שכנע אותם במניפולציות ואולי באיומים. אבל הם נשארו עד הסוף. הם היו שם, מקריבים ומקטירים שלא כדין וסופם – להבלע.
בדיוק אותה סוגיה.
ומכאן, לתניא:
אע"ג דאיהו ממכ"ע אינו כנשמת האדם תוך גופו שהיא נתפסת תוך הגוף עד שמתפעלת ומקבלת שינויים משינויי הגוף וצערו מהכאות או קרירות או חמימות האש וכיוצא משא"כ בהקב"ה שאינו מקבל שום שינוי משינויי עוה"ז מקיץ לחורף ומיום ללילה כדכתיב גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר לפי שאינו נתפס כלל תוך העולמות אע"ג דממלא לון
בעברית פשוטה, למרות שהוא ממלא כל עלמין ואנחנו יכולים להתייחס לנוכחות או להתקיימות של הקב"ה כמעין איזו נשמה או אידאה, היא לא אותה הנשמה/אידאה/פרספציה/תודעה של אדם. זו של האדם מושפעת מהגוף ועוברת איתו שינויים – מעצב, מכות, קור, חום וכו'. הקב"ה לא.
מבחינתי, אני חוזר למה שדיברתי עליו אתמול – זה ה-O של ביון, ה- Ding an Sich של קאנט, וכן הלאה או במילים אחרות – מה שבחוץ שאני לא יכול לדעת עד הסוף, האינסופיות בחוץ שאין מצב שאני מחזיק בה.
אני לא יכול לדעת בו זמנית את ההתחלה ואת הסוף של הדברים.
אני לא יכול לדעת תמיד את הסיבתיות ולמה בנאדם יגיד "לא!" הרבה אחרי ואני אאלץ להכריע אם אני הולך אחרי החוק (NO BACKSIES שהתלמוד מדבר עליו), או אחרי הנפש ("מה שאמרת הוא שאמרת").
אני לא יכול לדעת אם קורח היה מתנשא מניאק או שעבר עליו תהליך מהמרד ההגיוני שיהיה במשה (למה מה קרה אתה נבחרת ולא כולנו, נורא קומוניסטי כשחושבים על זה, מאד WOKE, משה היה לבן והטרו-סיס הרי), אני לא יכול לדעת אם העדה שהוא זימן הוכנסה לשם כי איימו עליהם סטייל סדרת מתח פוליטית או שמא הם פשוט היו "מושפעים" שלא ידעו לשמור על החלטה.
אני לא חי בנצח ואני לא הנצח.
אני נאלץ לנוע בין ההחלטות הקשות האלה.
כולנו.
כולנו.
יום מקסים ומלחמה קלה
