תַּנְיָא דְּלָא כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב הָרוֹצֶה לֶאֱכוֹל מִבְּהֵמָה קוֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית הַשְּׁחִיטָה וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ וְאוֹכְלוֹ אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִין בּוֹ
מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב אִידִי בַּר אָבִין דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן הָרוֹצֶה שֶׁיַּבְרִיא חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית שְׁחִיטָתָהּ שֶׁל בְּהֵמָה וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִין בּוֹ
הקטע הזה מזכיר לי את הבדיחה הקבועה על אנשים (כמוני) שנהנים לאכול בשר שהוא מאד נא (רייר, RARE). "אם היינו יכולים לאכול את הפרה כשהיא עוד עושה מוּ, מעולה". כאן, יש שתי ברייתות שמאפשרות אכילה ממש של בשר חי. קודם כל, לצרכי רפואה (שזה כמעט, כישוף?); שנית, חותכים ממש קצת, ממליחים, מדיחים – מחכים שהחיה תמות. כלומר, יש כאן עניינים שהם כל הזמן גבוליים ברמה אחרת. כמות – קטנה (כזית לרוב מותיר הרבה דברים, כי זה לכאורה מיקרודוזינג – לא אמור להיות ברמת סף לגירוי); עשייה – כשרה (להמליח ולהדיח היטב – יפה יפה); וממתין עד שהחיה תמות, שזה כאילו, באותו זמן.
אני תוהה על המנהג הזה מהבחינה של אכילה רגשית:
- אוכל כאן עובר התמרה מהתייחסות לאכילה ודיני כשרות ושחיטה (כל המסכת) להתייחסות לרפואה. ברפואה פתאום כל היחס שונה. מזכיר לי דיון מעניין שהיה מלפני כמה שנים בפורומים של דיאטנים: מה יקרה אם תפריט יהפוך להיות מרשם תזונתי? השדה של האכילה הופך לשדה של רפואה. זה אותו מעשה, זו אותה חיה שנשחטת, ובכל זאת.
- הגבוליות בהכל. פתאום זה נחשב לבסדר אם זה בכמות קטנה; אם בכל זאת יש המלחה והדחה; אם בכל זאת החיה מתה.
- הרפואה שקיימת בסימבול. למה שזה יעשה רפואה? האקט של רפואה קדם-מדעית הן בתלמוד והן במקורות מאוחרים יותר מזכירה מאד סימבוליזם פסיכואנליטי. היינו, מסמנים מסומנים. אני מסמן את הבריאות שלי דרך הבשר. אני מסמן את המחלה שלי דרך יונה שאני מקריב. כן הלאה. אלו ניסיונות להגיד – מה ששם הוא מה שבפנים. השוואות מסויימות שלא נראות רציונליות (והן לא). אבל הן כן מקיימות הגיון אחר. את האיגיון של הלא-מודע. ור' עוד "הלא-מודע" ו-"פירוש החלום" לפרויד בעניין זה.
עם הנקודה האחרונה שציינתי אני בהסכמה ואי הסכמה בו זמנית – מצב שאני מאד אוהב. ומדוע?
כי רפואה עושים גם וגם. אתה חייב כל הזמן לפעול בשני הכיוונים, כמו שכתבו רבותינו האחרים בלוח הברקת: מה שמעלה הוא שמטה, מה שמטה הוא שמעלה. מצד אחד לעבוד מדעית. אפשר להבין את הגוף רציונלית, מדעית. אפשר להבין איזה אנזים נדפק ואיזה טיפול מדגים השפעה מובהקת קלינית וסטטיסטית באופן שחוזר על עצמו.
אבל את הלא-מודע זה לא מעניין כי החוקים שלו מוזרים והזויים ולא עובדים לפי החוקים האלה, אבל אנחנו עדיין צריכים לתת לו מקום כי אחרת הוא ימשיך ויעשה דברים מוזרים מאד שסותרים את כל ההגיון. שם צריך את הטקסיות ההזוייה הזו. שם צריך את ההתמרה הסימבולית הזו כי ככה לא מודע עובד.
אז האם אני בעד ללכת לחיות נשחטות, לקחת חתיכה, להכשיר אותה, לחכות שהבהמה תמות ואז לאכול? אה, פחות. אבל אני כן בעד למצוא סימבולים אחרים שיעשו לכם את זה.
אני פשוט בעד לדבר.
