כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום (דברים כט יד)
"ואף עם דורות העתידים להיות", מוסיף לנו רש"י על הפסוק הזה.
יש משהו מאד מנחם בנצח. מה שאיתנו עכשיו עומד, מה שאיתנו לנצח אולי לא עומד עכשיו, אבל שניהם, עמנו. הזמן הבלתי נחווה, העקיף, המדומה – עבר ועתיד – שניהם עמנו. אלו דורות עתידים להיות ובגמרא במסכת שבועות יש דיון מעניין לגבי העניין הזה של שבועות כחלק ממערכת היחסים בין הקב"ה לבין העם. אבל אני לא רוצה להתרכז במימד השבועתי לקב"ה, אלא, במימד ההבטחות והזמנים, לעצמנו.
אחד הדברים הקשים ביותר בתהליך תזונתי כזה או אחר, בשינויי אורח חיים כאלו ואחרים הוא העמידה בו לאורך זמן. אדם קם בבוקר וקולט שסוכר הדם שלו התחרפן לגמרי או שהוא במשקל מאד לא רצוי. אדם מחליט וקובע לעצמו החלטה. שבועה, נדר, החלטה סופנית לגמרי – ממחר דיאטה. ומחר מגיע, ויש דיאטה. איזה יופי. תפריט, ומה לא. ואז נופל. למה? כי החיים. אם כך, מה המשמעות של ההבטחה שלו? מה המשמעות של הזמן פה, כשהוא לא מצליח להיום "עמנו היום"?
שאר הפרשה מראה לנו מה קורה אם אנחנו בסדר או לא בסדר. אם אנחנו מקיימים או לא מקיימים, מצב בסופו של דבר די בינארי בהתייחס למוסריות שמשתקפת לנו לפרקסיס. הרבה נבואות זעם, הרבה נבואות טוב.
אני רוצה לחבר את המסר של העל זמניות לגבי הנתינה העיקרית שנאמרת לנו בסוף הפרשה. דברים ל' פס' טו': "ראה נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע". יש לנו בחירות, יש לנו על-זמניות. אני בוחר להסתכל על זה לא כעל איום אלא כעל איזון. התופעות מגוונות ועוברות. דברים קורים. חיים וטוב, מוות ורע. לא לכולם החיים הם טוב, לא לכולם המוות הוא רע – אני לא יכול לדבר עבור חוויות של אחרים, אבל זה החוויה הכללית שאנחנו מנסים להעביר לרוב הגדול של האנושות – חיים זה טוב, מוות זה רע. תעשו דברים שיעשו לכם חיים טובים יותר, וטוב חי יותר (הא-הא! תחכום לשוני זול!). ההבטחות, ההצלחות, הכשלונות – כולם נשמרים לכם, עומדים אתכם היום ומה שלא עומד עדיין אתנו היום. דברים יקרו, ודברים לא קורים.
וזה בסדר.
שחררו את עצמכם ותנו לעצמכם להרגע.
הכל יהיה בסדר. היום, ומה שלא היום, אז בזמן אחר.
שבת שלום.
