יג' אלול 26.8.26
וְכָתַבְתָּ֣ עַל־הָאֲבָנִ֗ים אֶֽת־כׇּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב׃ {ס}
(רש"י)
באר היטב. בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן (שם ל"ב):(יש"ר)
באר היטב, כתיבה מבוארת ונראית יפה, למען ירוץ הקורא בה:
ומול אלה, מקשה הברכת אשר:
רש"י ד"ה באר היטב, בשבעים לשון. ע"כ. והוא על פי סוטה (לה ע"ב) שכתבו התורה על גבי אבנים בשבעים לשון למען ילמדו הגויים. וכל הענין כולו קצת קשה להבין: (א) האומות סירבו לקבל התורה מפי הגבורה (עבודה זרה ב ע"ב), ולמה זה יבואו להעתיקה? (ב) כיצד יַדעו שיש כאן תורה שאפשר להעתיקה? (ג) מה מביא את חז"ל לדרוש דרשה זו ולא להסתפק בפשוטו של מקרא, וכפי שמפרשים למשל רשב"ם או ראב"ע? (ד) וראה דברי בעל "תורה תמימה" (אות ו) שכתב: בשבעים לשון – המפרשים פירשו בטעם הדבר, כדי שיבינו כל האומות וידעו מה שכתוב בתורה, וכבר טרחו ועמלו המפרשים לפרש הדבר כפשוטו, שהיתה כל התורה כולה כתובה על האבנים מועתקת בשבעים לשון אשר זה דבר שלא ישוער, ולכן קרוב לומר דרק עשרת הדברות היו כתובים עליהם, וכסמך ראיה לדבר אפשר להסמיך מלשון "את דברי התורה", ואם היתה הכוונה על כל התורה, לא הוה ליה למימר "את דברי" אלא 'את התורה', וכמו בפרשת וילך "ויכתוב משה את התורה"… אמנם לולא דברי המפרשים היה אפשר לפרש הלשון בשבעים לשון לא כמו שרגילים לפרש בשבעים שפות, אלא כמו שפירשו בזוהר (ויקרא כ ע"א) מה שכתוב שהסנהדרין היו יודעין בשבעים לשון, ופירשו דאינון שבעים פנים לתורה, ובאמת שם מוכרח לפרש כן, דפשוטו לא יתכן, וגם הכא יתפרש כן, ויתבאר מאוד הלשון "באר היטב", שנתבארה התורה מכל פנים ומכל צד. ובאמת בלשון חז"ל רגיל לבא השם "לשון" במובן אופן ודרך, כמו 'לישנא בישא', 'לישנא קמא', 'לישנא בתרא', שפירושם: אופן רע, אופן ראשון ואופן השני, וכהנה הרבה. ע"כ. וזה שרש"י מביא דרשה זו, שמא גם זה שייך לנטייתו לדברים המופלאים? (פ' כי־תבוא תשמ"ח) הערת הרב פינחס דנינו שי': בשם רס"ג מובא שכתבו את התורה בקיצור כעין האזהרות שכתבו מוני המצוות. (עיין רמב"ן על אתר).
אני לא רק רואה את זה כאזהרות – כמו שגם קודם לכן היה בטקסט ובשיח (העמק דבר על השקיפה וגו') (תודה שרה!) הרעיון הגדול הוא אחר לדעתי.
הפרשה, קודם לכן מדברת על לשים סלעים ענקיים, לכתוב עליהם – היטב – בהר עיבל – שכווולם יראו את זה.
בכור שור אומר, מה פתאום? יש לנו מספיק מדרשים על זה שהתורה הובאה לעמים אחרים שסירבו לה.
אבל אם אנחנו מאמינים בתורה; ואם אנחנו חושבים שיש שם דבר טעם; אז גם אם "סירבו" לתורה, אנחנו נדבר עליה. נדבר מתוכה. למה הדבר דומה?
שטוחניים. אנשים שמאמינים שכדור הארץ אינו כדור ארץ אלא ארץ שטוחה.
או מתנגדי חיסונים.
עכשיו, יש לך כמה אופציות עם הדבר הזה.
אופציה אחת, להתווכח, לריב.
אופציה אחרת, להתעלם, לא לראות אותם.
אופציה סופית – האהובה עליי כמובן – לשוחח. לראות. אפשר לא להסכים. אפשר אפילו להחזיק, איפשהו, בדיעה, שהחשיבה שלהם מושפעת קשות מדברים שלא עוזרים לא להם ולא לאנושות. אפשר. אבל אפשר לא להתנשא ולנסות שנייה להבין איך הם הגיעו לזה.
לתרגם את התורה בשבעים לשון זה גם לתת את האופציה שיקראו אותה בשפות שונות;
שיקראו אותה בשבעים פנים שונות;
ששבעים פנים יוכלו להסתכל עליה. אליה. גם כזה. אני מכניס לכאן את הקריאה הלאקאניאנית של האקוויווק. דברים שנשמעים כמו.
70 פנים כדי לתקשר.
כי כשאתה עם עם משימה, הקדשה, קדושה – אתה רוצה לספר על זה.
לא מיסיונרי. רק לשים את זה ולהגיד. זה כאן.
בדף היומי יש לנו קריצה לזה. דף קי"ח ע"א:
יָדוֹת הֵיכָא כְּתִיבִי דִּכְתִיב וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם לָכֶם לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת
וּכְתִיב וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לָכֶם לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת יָד לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא
שׁוֹמֵר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא לָא צְרִיךְ קְרָא קַל וָחוֹמֶר מִיָּד אָתֵי וּמָה יָד שֶׁאֵינָהּ מְגִינָּה מַכְנֶסֶת וּמוֹצִיאָה שׁוֹמֵר לֹא כׇּל שֶׁכֵּן
שׁוֹמֵר דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי שְׁמַע מִינַּהּ לְצָרֵף
וְאֵימָא יָד לְהַכְנִיס וְלֹא לְהוֹצִיא שׁוֹמֵר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא אֲבָל יָד לְהוֹצִיא וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף לָא
יָד לְהַכְנִיס וְלֹא לְהוֹצִיא לָא מָצֵית אָמְרַתְּ הַשְׁתָּא עַיּוֹלֵי מְעַיְּילָא אַפּוֹקֵי מִיבַּעְיָא
וְאֵימָא יָד לְהוֹצִיא וְלֹא לְהַכְנִיס שׁוֹמֵר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס אֲבָל יָד לְהַכְנִיס וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף לָא
יָד יַתִּירָא כְּתִיב תַּנּוּר וְכִירַיִם יוּתַּץ וְגוֹ'
לָכֶם לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת
הֵי מִינַּיְיהוּ מְיַיתַּר
תרגום מהיר לעברית:
היכן כתובות הידות בתורה? שכן כתוב בטומאת אוכלים "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם", ובאה המילה "לכם" ללמד: לכל שבצורכיכם, לרבות את הידות. וכתוב בטומאת נבלה "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם", ובאה המילה "לכם" ללמד: לכל שבצורכיכם, לרבות את הידות. מכן שיש לנו לימוד ליד הן להכניס טומאה והן להוציא טומאה.
שומר להכניס ולהוציא טומאה אינו צריך פסוק מיוחד, שהרי בקל וחומר מהיד הוא בא: ומה יד, שאינה מגינה על האוכל, מכניסה ומביאה טומאה ומוציאה טומאה – שומר, שמגן על האוכל, לא כל שכן?! ואם כן, שומר שכתבה התורה למה לי? למד מכאן: כדי ללמד שהוא מצטרף לשיעור המאכל.
ואמור אולי הפוך: שהיד היא רק להכניס ולא להוציא, והשומר הוא להכניס ולהוציא, אבל יד להוציא ושומר לצרף – לא! משיבים: לומר שהיד מכניסה ולא מוציאה אינך יכול לומר, שהרי סברה היא: עכשיו, להכניס טומאה אל האוכל היא מכניסה – להוציא טומאה ממנו לטמא אחרים נצרך לומר?!
ואמור אולי כך: היד היא רק להוציא ולא להכניס, והשומר הוא להוציא ולספק הכנסה, אבל יד להכניס ושומר לצרף – לא! משיבים: לימוד נוסף ומיותר כתוב בדין היד, שנאמר בטומאת כלים "תנור וכירים יותץ… טמאים יהיו לכם", ובאה המילה "לכם" ללמד: לכל שבצורכיכם, לרבות את הידות. ומעתה יש לשאול: מי מהם מיותר כדי לדורשו ליד להכנסת טומאה?…
אז מה הרעיון הגדול?
היתר.
לכם.
לכם לכל צרכיכם.
זה שבעים פנים.
אפשרות לקחת מילה מיותרת לכאורה ולהסביר למה היא לא מיותרת. כי היא באה לדין ספציפי מאד של מה מטמא או מה בכשר וכן הלאה.
מילה אחת מיותרת כדי לדבר על גבול.
**
התניא ממשיך באגרות הקודש יג:
איסורי בית שמאי שיהיו מותרים מאיסורם ויוכלו לעלות למעלה אף על פי כן בכמה דברים היו בית שמאי מקילין מפני התכללות שרש נשמתם שהוא כלול גם מימין וכן שורש נשמת בית הלל כלול גם משמאל כידוע דרך ומדות קדש העליון דלית תמן קיצוץ ופירוד חס וחלילה וכל המדות כלולות זו מזו. ולכן הם מיוחדות זו בזו כידוע ליודעי חן וכדכתיב באברהם שהוא מדת החסד והאהבה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה על ידי שלבש מדת הגבורה ויעקוד את יצחק בנו ויקח את המאכלת כו'. ומה שאמר הכתוב אברהם אוהבי ופחד יצחק הנה ההפרש וההבדל הזה הוא בבחינת גילוי והעלם שבמדת יצחק הפחד הוא בבחינת גילוי והאהבה מסותרת בבחי' העלם והסתר וההיפך במדת אברהם אבינו עליו השלום וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום מה רב טובך וגו' כלומר שמדת הטוב והחסד אשר היא בבחינת העלם והסתר אצל כל מי ששורש נשמתו מבחינת שמאל הנקרא בשם יראיך כמדת בית שמאי.
אם אתמול דיברנו על הנקודה הזו של התרחבות למול צמצום, ימין למול שמאל, העניין ממשיך והפעם הן לדוגמה של בית שמאי מול הלל (אלו מקשים אלו מקלים) ולמול זה, המידות של אברהם ויצחק.
שתי נקודות חשובות מהטקסט:
בלי קיצוץ ופירוד, חס וחלילה. כל המדות כלולות זו מזו. בצמצום יש הרחבה, בהרחבה יש צמצום. בכעס אהבה, באהבה כעס.
במדת יצחק פחד. הוא אמנם זה שתקן לנו את מנחה ומקום מאד נח, זן-בודהיסטי, של אמונה; אבל כאן זה עניין של יראה שקטה.
אפשר לאהוב בכל מיני דרכים.
**
מי השילוח, כרגיל, נותן לנו זוית אחרת ומסכמת:
וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי כוּ׳ וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ כוּ׳ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ כוּ׳ וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים כוּ׳ בַּאֵר הֵיטֵב. עַל זֶה אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים קמ״ז,י״ח) "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם", כִּי כַּאֲשֶׁר רָאָה שֶׁנִּצְטַוּוּ לִכְתֹּב דִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין הָאֻמּוֹת בַּאֵר הֵיטֵב אָז פָּחַד מְאֹד שֶׁלֹּא יוּכַל יִשְׂרָאֵל לְהָבִין דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּאֵר הֵיטֵב חַס וְשָׁלוֹם רַק בֵּין הָאֻמּוֹת, אַךְ כַּאֲשֶׁר בָּא עַל עֹמֶק הַדְּבָרִים אָז אָמַר "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ", כִּי זֹאת הָיָה בִּרְצוֹן הַש"י לְהֵיטִיב לְיִשְׂרָאֵל כִּי יֵשׁ דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁאֵין אָדָם עוֹמֵד עֲלֵיהֶם אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשַׁל בָּהֶם (גיטין מ״ג.). וְעַל יְדֵי זֶה נִכְתַּב דִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין הָאֻמּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ וְיָבִינוּ כִּי דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה טוֹב הִיא וְעִם כָּל זֶה לֹא יוּכְלוּ לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרָם, וּמֵהֶם יִלְמְדוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לְכִשָּׁלוֹן כִּי יִרְאוּ שִׁלּוּמַת הָרְשָׁעִים, וְעַל זֶה אָמַר "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם" הַיְנוּ כְּשֶׁהַש"י יִשְׁלַח דִּבְרֵי תּוֹרָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם יִגְרְמוּ לָהֶם שֶׁיִּמַּסּוּ וְיֵלְכוּ לַאֲבַדּוֹן, "יַשֵּׁב רוּחוֹ" הַיְנוּ לְיִשְׂרָאֵל יִזְּלוּ מַיִם חַיִּים.
70 לשונות, כי אולי לא נבין?
שימו לב למימרה מגיטין – כדי להבין, נכשלים. כדי להצליח במשהו צריך להחזיק חזק.
עכשיו סיימתי את הפרק האחרון של הדוקו על ההיפ הופ הישראלי. שני הכוכבים הכי ענקיים, טונה ופלוטניק היו במשך שנים רבות אלמוניים לחלוטין. באמת לא הכרתי אותם, זה לא הסצינה שלי בלשון המעטה. אבל אפשר גם להיות חכם יותר ולהסתכל על ניסיון של אחרים ובמה הם נכשלו. ללמוד מכל אדם. ללמוד מהנפילה של אחרים גם כן. לא בקטע מתנשא. בקטע חכם.
זה יצא מתנשא קצת למי שילוח, אבל לא נורא. אני מקבל את זה באהבה.
הדבר תורה היומי מלמד אותנו ללמוד.
להסתכל בשבעים פנים.
לשים לב למילים הקטנות.
לזכור שהכל בתוך הכל, גם הניגודים כלולים. זה למה התשובה האהובה עליי כמה עשורים בללמד (אלוהים אני מלמד יותר מעשור) – זה – "זה מורכב".
כי זה מורכב.
ואפשר ומותר וצריך אפילו להכשל ולפול.
אחלה יום נקמות ה'
צרי
