הפסוק הראשון שפותח את פרשת השבוע כבר עוסק בעצם באוכל, רק במובן אחר וחוויתי שלו שנדון בו בנקודה הבאה. אבל הספתח? הספתח הוא על שמן זית. ועוד כתית. יעני, כבר דאורייתא מומלץ לנו בעקיפין להתקדש דרך אומגה 9, אומגה 6 והרבה נוגדי חמצון. הידד! אז יופי, פתחנו בבדיחה כמו שמציעים לפעמים בקורסים על אומנות ההרצאה, ועכשיו, לשתי נקודות רציניות מתוך הפרשה.
- שיא ההתקדשות היא אכילה, אבל אכילה מדודה?
לכאורה, בחלקים האחרונים בפרשה, אחר שעסקנו באופנת הכהנים ובדקדוק מעניין סביב ההופעה (הן APPEARANCE והן PERFORMANCE), מגיעים שני הפסוקים האלה (ויקרא כ"ט ל"ב-ל"ג):"ואכלו אתם אשר כפר בהם, למלא את ידם לקדש אתם; וזר לא יאכל, כי קדש הם: ואם-יותר מבשר המלאים, ומן-הלחם-עד-הבקר; ושרפת את הנותר באש, לא יאכל כי-קדש הוא:"
הבה נראה כמה פעולות מעניינות יש לנו סביב הקרבנות שהפכו בעצם למזון של הכהנים. את האוכל שבעצם קיבל את הטרנספורמציה של החטא (והפך לכפרה), מטאפורית-פרקטית מתקדשים, ושורפים באש את מה שאולי לא יאכל.
יש לנו כאן כמה פעולות שמייחדות למעשה את האוכל כרכיב טרנספורמטיבי של החטאים הקולקטיביים של העם, ופעולת העיכול כמעין סגירה לכלל הסיפור הזה. הגלגול של החטא, ההוויה שלו – מסתיימת בצינור העיכול של כהנים, לכאורה. כלומר, לאוכל יש תפקיד כאובייקט מעבר, שמתחבר לרעיון אחר – תחשבו על זה ככה:
בסופו של דבר אוכל הוא בין הדברים הבודדים שנכנסים אלינו לגוף, עוברים שינוי מהותי, ויוצאים החוצה אחרת. אוויר, לדוגמה, די נשאר אותו דבר. וגם לא דורש את ההמולה האינסופית שקשורה להליך העיכול ובטח שלא למשמעויות השונות שלו בהתייחס לבריאות, בריאות הציבור, אסתטיקה ומשטור חברתי. אוכל הוא החיצוני שהופך לפנימי. הוא האחר שהופך לאני. כך גם בנוגע למשמעות של דברים טובים או רעים, כלומר, מצוות וחטאים, והפתרון של החטא. הפתרון המקראי לחטא הוא כפרה על ידי קרבנות, בחלק ניכר מהמקרים. ומי הצינור המרכזי? הכהן.
הדבר המעניין הנוסף הוא ההתייחסות לכך שמה שהכהנים יכלו להכיל באותה ארוחה הוא מה שמתקדש. השאר? יישרף. אף אחד אחר לא יאכל אותם. האוכל מקבל כאן תפקיד והקדש מיוחד מאד עד כדי שמה שלא מצליח להתקדש פרקטית, אלא רק רעיונית והלכתית ("…כי קדש הוא") פשוט יישרף. אפילו לא יגיע לכהנים.
יש כאן שני מסרים יפים שאני ממש בעדם:
- לא רק הכהנים מתקדשים באוכל. גם אנחנו. בפרשות אחרות לא רק הכהנים מתקדשים, אלא כלל הקהל. והייתם קדושים לאלוקיכם וגו'. אז יאללה. גם אנחנו יכולים להקדיש את עצמנו, גם בלי אמונה באלוקים או בלי שמירת הלכה – להתקדש למען עצמנו, למען מה שאנחנו מאמינים בו. ואוכל יכול להיות חלק מזה. איך אחד או אחת יכולים לעשות לעצמם טקס? זה כבר עניינכם האישי.
- להתמודד מול הדחף לסיים את הצלחת. אם אנחנו מתקדשים, מה שנשאר בצלחת יכול לכת למקום אחר. נניח למקרר. נניח לפח. נניח למישהו שרוצה לסיים ולא נגעל משאריות. נניח לא יודע! העיקר, לאכול לפי הרעב והשובע שלנו, או במקרה זה, למול המטרות שאנחנו מאמינים בהן.
- סיומת הפרשה והפסוק האהוב עליי
באחד מהאזכרות לסבי ז"ל, הדוד בני הזכיר מדרש עתיק שאני ממש מחבב, שמתייחס לפסוק הכי חשוב בתורה. מבלי להכנס ללשון המדרש, הגיעו למסקנה שם שהפסוק הכי חשוב נמצא בפרשה שלנו! ולא, זה לא שמע ישראל, ולא ואהבת לרעך כמוך. הפסוק הוא בספר ויקרא, פרק כ"ט פסוק ל"ח – "ואת הכבש האחד תעשה בבקר; ואת הכבש השני תעשה בין הערביים:". ומה כל כך מיוחד בפסוק הזה? אולי המידה הכי חשובה בהתייחס לאורח חיים בריא.
השגרה.
הפסוק הזה מזכיר לנו את הדבר, שהוא כנראה הכי חשוב, בשמירה על אורח חיים בריא. שכן, ללא שגרה, דבר מהפעולות שלנו לא ישתרש או יתקבע, לא יתהווה, לא יהיה. חזרתיות ושגרה היא אם כל הצלחה ואב כל מה שיכול להיות אם לא נצחי אז קבוע, במעין טאוטולוגיה משעשעת אבל חלקית בלבד. מעבר לזה, הסיפא של הפרשה מזכירה לנו שוב ושוב. גם בפרשות טכניות מאד בהן דנים באיזה אבנים ילכו לאיפה, תמיד יש סיבה. "ושכנתי בתוכם" כתוב בפסוק מ"ה, וזה מה שאני מאחל לכולנו.
לשכון בפנים, לדעת שלווה, ולזכור: שמן זית, התקדשות, לא חייבים לסיים את הצלחת ולשמור על שגרה בריאה.
שבת שלום.
