כ"ו בסיוון 11.6.26
**
בדף היומי (חולין מ"ב) יש דיון ארוך מאד ומתמשך על מתי חיה טרפה או לא. שתי סוגיות מעניינות עולות. אחת מהמשנה והשנייה מהגמרא.
קודם כל, הזו מהמשנה.
…נָפְלָה מִן הַגָּג נִשְׁתַּבְּרוּ רוֹב צַלְעוֹתֶיהָ וּדְרוּסַת הַזְּאֵב רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר דְּרוּסַת הַזְּאֵב בַּדַּקָּה וּדְרוּסַת אֲרִי בַּגַּסָּה דְּרוּסַת הַנֵּץ בְּעוֹף הַדַּק וּדְרוּסַת הַגַּס בְּעוֹף הַגַּס זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה טְרֵפָה …
אוקי, על פניו, מאד ישיר. דברים שמוציאים חיה לטרפה שכוללת כל מיני נזקים ופגיעות לא עלינו. בסדר.
אבל הנה המעניין.
דרוסת הזאב – אומרים, רק בבהמה דקה (כבשים עיזים וכו'), אבל הפרות זה מול אריות, עוף קטן מול נץ, עוף גדול יותר מול גס (יצור אחר). בקיצור, כל מה ש… אין כמוה חיה – טרפה.
כל מה שמסכן חיים, כל מה שעלול להרוג – טרף. אבל… הניסוח של המשנה מעניין. שאין, כמוה, חיה.
כמו. יש כאן מילת חיווי, דימוי, שיווי. כמו.
גורם לי לתהות, מה נחשב אצל בני אדם כמוהו-חי?
זה מחזיר אותי בפעם המי יודע וכמה לפער הזה בין האחרות (הכלל, הציבור) והעצמי. האם זה פוגש אותי אישית? ברור, כשאני תוהה לעצמי האם החיים שלי הם כמו-חיים (אז מה שהכל בסדר ויש לי אפילו זמן השבוע להקדיש 15-30 דקות כל פעם לדבר תורה יומי מורכב איכשהו כשעדיין אני הולך ללמד ולטפל וכאלה). זה עדיין בדיוק בתוך זה ואת האמת, חוזר לשאלות אחרות שפחות נוגעות אליי אישית באופן כוללני –
מה עוזר לאדם להיות כמוהו-חי?
מה עוזר לבנאדם להיות "כשר לקורבן", בין אם למולך של אלן גינזברג מתוך "יללה" לבין אם לחיים "גבוהים" יותר, "משמעותיים" יותר, מה שזה לא יהיה?
הרי כולנו דרוסי זאב, מי יותר ומי פחות. בטח במדינה הזו, בטוח בשלושת השנים האחרונות. ואם מישהו חווה אחרת – אשריו.
מכאן לגמרא:
וּתְנַן נִיטַּל הַטְּחוֹל כְּשֵׁרָה וְאָמַר רַב עַוִּירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נִיטַּל אֲבָל נִיקַּב טְרֵפָה
אוקי אוקי, קטע מגניב. אם הטחול גזור לגמרי ויש רקמת צלקת או משהו אחר – או במילים אחרות, או שהפרה לא נולדה עם הטחול גנטית – הטרוטקסיה ללא טחול או אספלניה מולדת, זה קיים (לא מצאתי נתונים ברורים לגבי ההמצאות של זה בישראל); ובכן, טחול לא קיים לא פוסל לטרפה, אבל אם ניקב – טרפה.
אלמנט הטראומה כאן הוא משמעותי. תחילה המהות הביולוגית. חז"ל שמו לב לשתי תצפיות קריטיות. האחת, פציעה חושפת למצבים בעיתיים שעלולים לפגוע בחיה גם לאכילתה – זיהומים שהם לא ידעו להבין שנשארים אלא אם כן יש בישול לפחם, פחות או יותר. שלא לדבר על ריח, מראה ושאר הדברים שהם בלתי נעימים כשיש זיהומים בעיתיים. מוות מהיר של חיה בריאה בדרך-כלל מפחית את הסיכון בזיהומים הללו, למרות שזיהומים זאונוטיים קיימים ומתמשכים גם בחיה שנראית בריאה-בדרכלל.
שנית, העובדה שיכולה להיות החלמה שכוללת מינימום זיהומים ו/או המשך חיים תקין גם אם גנטית חיה נולדת או ממשיכה בלי טחול, שזה מעניין – שכן הוא איבר מרתק אבל בהחלט לא חיוני.
עד כאן ביולוגיה.
מכאן זה התפקיד של הטראומה. האם הטראומה משבשת אותנו גם כן מהיותנו באפשרות לקדושה? פוריטניות משהו, דטרמיניזם בו ה' בוחר כמה צדיקים תמים וזכים וכל השאר לא?
או שמא זה מדוע אנחנו בוחרים להאמין שיש א-ל עם 13 מידות ומלא רחמים ומצד שני, תמותת תינוקות הייתה דבר נוכח כל ההיסטוריה האנושית עד שבכמה שנים האחרונות, תודות לדברים שרחוקים מאד מהתלמוד, הצלחנו להפחית את זה?
בפרשת השבוע, עונה לי הקב"ה:
(יז,כ) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם׃
אני לא יודע אם המטה שלי פורח (הוא… לא? יש לי מטה? מה?) אבל, השיכותי מעלי את תלונות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם. היינו, עליי. קשה לך עם ילדים מתים, צרי? סבבה. תתלונן. יש כאן קופסת תלונות, שים אותה, אנחנו נקרא אותה בעיון ונחזור אליך עם תשובה לא יאוחר מ-3 נצחי עבודה.
מכאן יש בעצם בחירות מועצה סטנדרטיות שבהן נבחר מטה אהרון בפסוק כ"ג:
(יז,כג) וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים׃
ומפרש מלבי"ם:
ובמטה זה היה הנס שלא נפל הפרח ולא הנץ והיה נמצא עליו הפרח כמו שהתחיל לפרוח שעז"א והנה פרח, ועוד פרחים שנגמרה פריחתם שעז"א ויוצא פרח וגם נמצא עליו הנץ וגם הפרי שנגמרה, ונס זה היה מוכרח להעשות. שאם היה פריחה לבד היה אומר שמשה כרת בד של אילן שקדים בעת שהפרח עליו, ובד זה היה דומה עם מטה אהרן וכתב עליו שם אהרן, אבל דבר זה שימצא הפרח והציץ והפרי לא נמצא במציאות:
הנס, לדיד המלבים, נועד להפריך קונספירציות: לא סתם המטה הזה מיוחד, אין מצב שבטעות כרתו אותו בזמן מיוחד. לא לא. זה נס. למה? כי בעץ שקד לא יכול להיות שיש לנו גם פרח, ציץ ושקדים ביחד. זה שלבים שונים, השקד הוא או שם או שם או שם.
השקד מדגים איזשהו קטע של עבר-הווה-עתיד ביחד, או, מלא עתיד ביחד.
מעבר לזה, הנס מדגים משהו מעניין שעכשיו נקשר לאהרון.
אתה תתמשך. אתה תתמשך הלאה והלאה. אתה תעבור גלגולים, הם יחיו בך ביחד. וכאן אני רוצה לעשות סיבוב פרסה למה ששנינו בתלמוד – אתה כן יכול להיות פצוע. אם נתייחס לפצע כאל פרח, ציץ, כאל שקד. כאל שלב.
לא מהמקום של אף אחד להגיד לאדם איך להתמודד עם הטראומה שלו ומה לעשות איתה. לכן אני מחזיק בעמדה אולטרא אופטימית לגבי רוב בני האדם, בטח המטופלים שלי: כל טראומה שעברנו יכולה להיות בשלב מסויים ציץ. יכולה להיות נקב. יכולה להוציא אותנו מכשרות אל טריפה – או במשחק מילים, לטירוף. זה בסדר. אייגן כבר אמר יותר טוב ממני שלכולנו יש ליבה פסיכוטית ככה שכולנו יכולים (וצריכים?) לאבד את זה מדי פעם. העניין הוא גם לזכור שבמקום אחר, בפסוק אחר כתוב לנו ציווי בשתי מילים: ובחרתם בחיים. בסוף, גם אם רוצים למות, אפשר להרוג חלקים מסויימים. לא חייבים למות כולנו ולהמיט אסון על הסביבה שלנו שממש לא מעוניינת במוות שלנו.
הכניסו מכאן לדטרמניזם את התניא היומי ואת… האדמור מאיז'ביצ'ה, מי השילוח. החסיד האהוב החדש עליי.
קודם כל, על מטה אהרון הפורח, כותב לנו משהו מאד דומה למה שניסיתי לאלתר איתו:
ואף שלא נאמר פריחה רק על מטה אהרן נראה שכל המטות פרחו, רק שעל מטה אהרן נגמל פרותיו, כי חלק אהרן הוא שלימות בעוה"ז בכל מעשה ומעשה ולא שיעשה מעשה שיצרך עוד
שלימות בעולם הזה. הנה. כל שלבי הפרח. בעולם הזה. אהרון הוא העבודה השלמה. הזמן השלם. הדבר השלם. ההשלמה גם עם זה שלפעמים יש פצעים.
על פסוק אחר בהמשך, אומר האדמו"ר:
….נשלם בו גם החסרון שיש בו מיום הולדו, כי לכל אחד יש חסרון בתולדה אשר יצרך לתקנו וע"ז אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה מ"ח,ח') ופושע מבטן קורא לך, וזה נקרא סטר שמאלא שהניח הש"י לאדם שיתקנו…
כל אחד. נולד עם חסרון. מיום הולדו. וצריך לתקן.
כל אחד נולד עם נקב.
עכשיו צריך לתקן. לא לקפוץ ולהקריב. לתקן.
בתניא, שער ייחוד ואמונה פרק ח':
והנה מ"ש הרמב"ם ז"ל שהקב"ה מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל כן הענין ממש בכל מדותיו של הקב"ה ובכל שמותיו הקדושים והכינויים שכינו לו הנביאים וחז"ל … ורוצה בתשובתם של רשעים ואינו חפץ במיתתם וברשעתם … שדבר זה אין כח בפה לאמרו ולא באזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו כי האדם מצייר בשכלו כל המושכלות שרוצה להשכיל ולהבין הכל כמות שהם בו כגון שרוצה לצייר בשכלו מהות הרצון או מהות חכמה או בינה או דעת או מהות מדת חסד ורחמים וכיוצא בהן הוא מצייר כולן כמות שהן בו אבל באמת הקדוש ב"ה הוא רם ונשא וקדוש שמו כלומר שהוא קדוש ומובדל ריבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הבדלות למעלה מעלה מערך וסוג ומין כל התשבחות והמעלות שיוכלו הנבראים להשיג ולצייר בשכלם
הבאסה בשער הייחוד והאמונה זה שזה פחות או יותר 8~ פרקים לא מאד ארוכים שאומרים אותו דבר. ה' אחד ואינסופי. הבנו. בסדר. באמת. הבנתי שאני לא יכול להבין. הבנתי ממזמן שאינסוף זה לא דבר שאפשר לתחום אותו למוח אנושי, רבי סעדיה גאון אמר את זה הרבה יותר טוב ממני וכל מתמטיקאי שמתעסק בגבולות ואינסוף עוד יותר מזה אפילו.
אבל יש כאן בכל זאת משהו מאד חשוב.
מה שאני מדמיין בתור רחמים, חסד וגם גבורה וכן הלאה – זה לא מה שהיקום מדמיין. זה לא מה שהנצח מדמיין. אני אפילו לא יכול להבין איך הנצח מדמיין.
ולכן, גם ענווה מול זה.
האדמו"ר מאיזביצ'ה מזכיר לנו שכל אדם נולד עם דפק שצריך לתקן. גם נחמן כמובן דיבר על דברים כאלה בהתייחס למסע שאדם עובר מול החטאים שלו. אנחנו לעיתים מנוקבים ומוטרפים ולעיתים הולכים לאיבוד כשמנסים להבין את האבסורד של העולם הזה.
זה חלק מזה. זה בסדר.
אפשר.
סופש רגוע וחמישי שמח ואוהב
צרי
