#דבר_תורה_תזונה
#פרשת_כי_תשא
פרשת כי תשא ממשיכה מצד אחד הרבה שיח הלכתי והוראתי שבהמשך לתזה שמועלית בפרשות האחרונות – דנה בייחוד של קדוש (פחות דווקא בהבדלים בין טמא וקדוש, אלא פשוט – בקודש עצמו), אך בהמשך שלה מעלה את הסיטואציה הידועה בתור חטא העגל.
ודווקא בפסוק הזה אני רוצה להתרכז.
הביטוי הסופי של החטא, של פריקת העול, של פריצת הגדרות, של השבר הגמור בעצם במערכת היחסים בין הא-ל לעם מסומל, רגע לפני שהא-ל משוחח עם משה על זה – באכילה, שתיה וציחוק –העם קם לצחק. לשון אונקולוס – חיכא. עם זאת, רש"י מפרש לנו פירושים קשוחים יותר – גילוי עריות ושפיכות דמים. במילים אחרות, חטא העגל מקשר לנו אכילה ושתיה יחד עם עשיית מעשים שהם כנראה בתחתית הסולם המוסרי שלנו. האפידמיולוג שבי מתעורר ותוהה על יצירת מחקר עוקבה שבוחן את הקשר בין הרגלי אכילה ושתיה מגונים לבין התנהגויות מסכנות חיים אחרות…
רגע רגע. מה? למה? אוכל ושתיה הם דברים בסיסיים! למה שדווקא הפעולות הללו יהיו מקושרות לנו עם המעשים המגונים ביותר? מה נסגר, תורה?!
ובכן, כבר אז, אנחנו יכולים לראות את האופציה לסטיגמיות הבעייתיות שאנחנו מייחסים להרגלי אכילה ושתיה. כלומר, כיצד האכילה מרמזת עלינו כבני אדם, כאנשים?
הרעיון של האכילה כסמל שמרמז עלינו כאן מודגשת לנו ביתר שאת. ובאמת, אם נלך לספרות המחקרית, לא מעט מחקרים יצאו עוד מתחילת שנות ה-2000 (לדוגמה, כאן: https://bit.ly/2GW0btd) בהתייחס לדרך בה הדרך בה אנחנו אוכלים והמשקל שלנו משתקף למול הדימוי העצמי שלנו וכן התפקידים המגדריים השונים והתופעות שאליהן קשורים התפקידים המגדריים, כגון השתקה עצמית והחצנה של תפיסות עצמי בעייתיות יותר או פחות.
על כן, לא מפתיע אותי שגם התורה ניסתה לכוון כאן לקשר כלשהו בין התנהגויות אכילה בעייתיות לבין מוסר ירוד. אבל הרשו לי כן להמליץ לדבר אחר – כשם שאנחנו מתקנים את מערכת היחסים שלנו עם הא-ל (שובבבב מייי שמאמיןןןן בזההה), אנחנו יכולים גם לתקן את מערכת היחסים שלנו עם הגוף ועם ההתייחסות המוסרית. אני האחרון שאטען שלאכילה יש בהכרח קשר להתנהגות מוסרית, אבל אני כן טוען שאכילה קשורה או משקפת הרבה מהדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו. בלי שיפוטיות כלל – כן אני מאמין שאנחנו יכולים להיות טובים יותר, ואכן, טובים יותר כלפי עצמנו אומר לאכול יותר טוב.
ואת הגאולה הזו, אני מאחל לכם ולכן, כמו תמיד.
שבת שלום.
