טוב, בוא נענה על השאלה בכותרת מהר: כן. אם הבטן מקרקרת – עדיף שתאכלו. אם הבטן לא מקרקרת והפה מרגיש ריק – תשאלו את עצמכם אם כדאי לאכול עכשיו. ובכן זה היה קצר! אז בוא נרחיב.
רעב הוא מושג שהרוב הגדול של בני האנוש מכירים. בקצרה – רצון לאכול. לעיתים, הרעב מתבטא בתופעות לוואי נוספות כגון כאבי בטן, העלאת הפרשת ריר, סחרחורת ועייפות, אך לרוב מדובר פשוט ברצון ברור למחשבות שמתבטא במחשבות על אוכל והפרשה מוגברת של מיצי קיבה. אגב, בכלל תהליך העיכול, השלב בו הרעב מופיע ועמו תופעות הלוואי הקלות או הקשות יותר נקרא השלב הצפאלי, כלומר, 'מהראש' (אודותיו ניתן לקרוא עוד כאן). הרעב מפסיק לרוב אחרי שאוכלים, אך יכול גם להפסיק בצום.
כן חשוב לציין שרוב הרעב והשובע מגיעים לנו דרך מרכז עיקרי במוח, אי שם באיזור שנקרא ההיפותלמוס, שם שתי קבוצות של נוירונים אחראיות על הפרשה של שתי קבוצות חומרים: חומרים מעודדי אכילה (אורקסוגנים) ומעודדי שובע (אנאורקסוגניים). למעשה, במובן מסויים ומופשט, רוב הרעב והשובע נשלט על ידי הנוירונים הללו והרוב הגדול של הרעב שנדון בו בהמשך יתווך על ידיהם.
כיום ניתן לומר שיש לפחות שני סוגים של רעב אצל אדם בריא לגמרי. רעב הומאוסטטי, כזה שקשור לקבלת סך האנרגיה ורכיבי התזונה שהגוף זקוק להם; ורעב הדוני, שהמקור שלו קשור לדברים אחרים ופחות ברורים שנכיר בהמשך.
רעב הומאוסטטי הוא הרעב הקלאסי שקיים אצל בני אנוש וכנראה במערך רחב יותר של אורגניזמים ברמות שונות של מורכבות. בוא נתרכז בבני אנוש. הרעב ההומאוסטטי אצלנו מתווך בעיקר על ידי הורמון בשם גהרלין, שברמת העיקרון, מופרש כל 3-4 שעות בעיקר בקיבה. אחר שהקיבה מפרישה אותו, הוא מגיע למוח, ושם מפעיל את הנוירונים שאחראים על רעב וכתוצאה מכך, אנחנו מרגישים רעב די אינטנסיבי. הגעתם ל-12:00 בצהריים ואתם רעבים, למרות שאכלתם ארוחת בוקר דשנה וטעימה אי אז ב-08:30? מצויין, הגהרלין מופרש ואתם רעבים לפי הצורך. רעב כזה מורגש מאד פיזית – בעיקר מיחושים קלים בבטן, העלאת הפרשת ריר ומחשבות חוזרות והולכות על מה שיש במקרר. יופי. יש לציין אמנם שהגהרלין גם קשור לסוג השני של הרעב שנדבר עליו, אך הוא השחקן שנחשב לעיקרי פחות.
הסוג השני של הרעב הוא רעב שנקרא רעב הדוני. הכוונה, כמשתמע מהשם, רעב שמגיע מרצון בעיקר להנות מהאוכל, בהעדר צורך ברור גופני לקלורית או רכיבי מזון אחרים. העניין איתו שהוא מאד מורכב. מצד אחד, הוא אכן קשור למושג "רעב רגשי" או "אכילת נחמה" וישנן תאוריות שקושרות את מערך רעב זה לפעולת המוליך העצבי דופאמין. כלומר, יש אנשים שכשהם עצובים או מעוצבנים או רוצים להרגיש ממש טוב – הם יפנו לאוכל. לא מפתיע כל-כך כשחושבים על זה, שאוכל יכול לשמח באותה מידה שספורט, חיבוק, סקס, סיגריות או סמים יכולים לשמח. כל זה, בתיווך אותו דופאמין. במאמר חשוב מ-2008 מוסבר "המשולש הלימבי" שמתייחס להשפעות של הפחדים והלחץ על חיינו, אותם אנו מנסים להרגיע על ידי העלאת דופאמין ומשם חלקנו מעלים אותו על ידי אכילה. דופאמין, אגב, משפיע הן על הנוירונים שהוזכרו מעלה בהתייחס לבקרת הרעב, אך, גם בצורה עקיפה, כלומר, יש לו כמה דרכים לגרום לנו להיות רעבים. באותו מאמר מ-2008 מוזכר כי במובן מסויים, 'הקושי בטיפול ומניעת השמנת-יתר נטוע בקושי הפנימי והבסיסי להתגבר על אינסטינקטים כל כך חזקים'. את הרעב הזה לרוב מזהים דרך זה שפשוט לא חשים את הרעב המסורתי שהוזכר בפסקה הקודמת.
אבל, האם יש פער ברור בינהם? האם הקו נטוע ובוהק? לא תמיד. לרוב, כלל האצבע הוא הבטן המקרקרת או הפה הריק. אך זה לא הבדל מדוייק ועדיין לא ברור מתי מתחיל ההדוניזם לפעול או מתי הרעב ההומאוסטטי מתחיל. כיום בעולם המחקר ישנם מספר שאלונים (כגון זה) שמנסים להגדיר את הרעב הרגשי על ידי מגוון שאלות בהתייחס לתחילת הרעב, המקור האפשרי אליו וטריגרים שונים שאולי גרמו לו. אך העניין מגוון וקשה.
השאלה האחרונה שנותרת היא שאלה פילוסופית במהותה – נוכח הקשר האפשרי להשמנת-יתר, האם הרעב ההדוני הוא בהכרח אויב האנושות? האם לא לכולנו מדי פעם מגיע להתפנק באיזו גלידה או שוקולד? רובנו נסכים שכאשר הכל במידה ובקבלה ובשליטה מסויימת, אז כנראה שלא. אבל כאמור, להגיע למידתיות בעניין זה הוא לא אתגר פשוט לכולם ובהרבה מובנים הטיפול בהשמנה כולל טיפול באכילה הדונית. מה שאפשר לקוות הוא שעם יותר מודעות לאיך ולמה אנחנו אוכלים, ניתן להגיע בהחלט לאיכות חיים גבוהה יותר. אבל להשאיר קצת כיף מאוכל. כי אוכל זה טעים.
