כ"א מרחשוון 1.1.26
פרק כ"ג. פרשייה ראשונה.
פס' א:
וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃
הצלע השנייה של הפסוק היא "שני" חיי שרה. ואפילו שני; חיי שרה, אם ננקד לפי הטעמים. שני – אפשר לתרגם כ"שנים". שני חיי שרה אפשר לתרגם כ-שניים. שני החיים שהיו לשרה. שרי ושרה. שרה שמסוגלת להעיף את הגר, שרה שצוחקת. שרה שהיא האישה הכי יפה בעולם. שרה שלא מצליחה להביא ילדים.
שני, חיי שרה.
כי שרה יכולה להיות מורכבת. גם אנחנו.
כי הדמויות במקרא אינן מושלמות. אינן "טובות", בטח לא באספקט פוסט-מודרני ובטח לא כזה שהיה עובר את המבחן הלא-אפשרי של כל השמאל העולמי כולל פה (שמצוי בפרדוקס מושלם).
רש"י מוסיף:
שני חיי שרה. כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה:
אבל יותר מזה. זה השמחה והעצב. המז'ור והמינור. החיוך והאנטי חיוך. פרבולה מחייכת או עצובה, כתלות במינוס או בפלוס.
הנה הנצי"ב:
וזהו דבר הכתוב שני חיי שרה. דשנים שלה כולם היו בחיי שמחה ונפש המעלה ונשגב בחיי רוחני.
והנה אור חיים:
עוֹד יִתְבָּאֵר הַכָּתוּב עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה – פֵּירוּשׁ בְּצַעַר הָיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה, כִּי בְּכוּלָּן הָיְתָה בְּצַעַר.
אז שמחה?
עצובה?
מי צודק?
העלייה ממשיכה עוד עד פס' ט"ז:
וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃
וַיָּ֙קׇם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר׃
גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃
וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃
שְׁמָעֵ֣נוּ ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃
וַיָּ֧קׇם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת׃
וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם־יֵ֣שׁ אֶֽת־נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת־מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן־צֹֽחַר׃
וְיִתֶּן־לִ֗י אֶת־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִּ֛י בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃
וְעֶפְר֥וֹן יֹשֵׁ֖ב בְּת֣וֹךְ בְּנֵי־חֵ֑ת וַיַּ֩עַן֩ עֶפְר֨וֹן הַחִתִּ֤י אֶת־אַבְרָהָם֙ בְּאׇזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֔ת לְכֹ֛ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִיר֖וֹ לֵאמֹֽר׃
לֹֽא־אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵי־עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃
וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃
וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־עֶפְר֜וֹן בְּאׇזְנֵ֤י עַם־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם־אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־מֵתִ֖י שָֽׁמָּה׃
וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃
אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶ֩רֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל־כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה־הִ֑וא וְאֶת־מֵתְךָ֖ קְבֹֽר׃
וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָהָם֮ אֶל־עֶפְרוֹן֒ וַיִּשְׁקֹ֤ל אַבְרָהָם֙ לְעֶפְרֹ֔ן אֶת־הַכֶּ֕סֶף אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּאׇזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר׃
הפרשנויות שבינתיים סקרתי לא מעניינות מדי.
אבל יש כמה דברים לעגל.
- שרה. מוות.
- פנים.
- שמענו, שמעני. האם זה ניסיון ל… "תקשיב שנייה.", האם זה ניסיון ל, "הבנתי, אבל", האם זה ניסיון ל, "אני חייב שתבין אותי"?
- הכל בפנים של. עם הארץ. אנשי חת. חיתים? חת?
- נתתיה לעיני בני עמי נתתיה לך.
הזרימה פה היא כזו של כביכול משא ומתן.
כביכול לראות אחד את השני.
אני לא יודע אם יש כאן עניין של מישהו דופק מישהו.
או מישהו יוצא מגדרו (מעניין, גדר) כדי לתת.
מי יותר נותן ממי.
בסוף, מפרש אונקולוס:
דִּכְסַף מִתְקַבַּל סְחוֹרָה בְּכָל מְדִינָה׃
עובר לסוחר = מתקבל סחורה בכל מדינה.
קח בדולרים.
כדי לייצר מצב שלא חשוב מה,
אין לאף אחד טענות.
כי הכל מתחלף.
שני חיי שרה.
שני חיים.
שני מצבים.
הכל משתנה, הכל חולף.
***
בכורות מ"ד. ממשיכים בפגמים. הפעם של בני אדם.
ג שנינו במשנה: סכי שמש. תני [שנה] רב יוסף בהסבר דבר זה: סני [שונא] שמש, כלומר, מי שאינו מסוגל לפקוח את עיניו באור השמש. ועוד שנינו במשנה: זגדיין. כפירוש לכך היה מחוי [מחוה, מורה באצבעו] רב הונא: כמו מי שיש לו חד מדידן [עין אחת משלנו] שהיא עין רגילה, וחד מדידהו [ואחת משלהם], והצביע לעבר רב יהודה. ואיקפד [והקפיד] על כך רב יהודה, שהצביע לעברו, שהיו לו עיניים משונות משל אחרים.
הייתי חייב פשוט בגלל הזגדיין. לך תזדגיין!
מיתיבי [מקשים] על פירושו של רב הונא ל"זגדיין", ממה ששנינו בברייתא: שכבנא ששנו חכמים שהוא פסול — הריהו זה שגביניו (גבות עיניו) שוכבים על עיניו. זגדום, כלומר, זגדיין — שאחד מגביניו שחור ואחד לבן! ומשיבים: התנא, כל זוגא דלא שוי להדדי [כל זוג איברים שאינם שווים זה לזה] "זגדום" קרי ליה [קורא לו].
ואחרי זה מגיע העניין הזה על משה רבינו:
ה גמרא שנינו במשנה: היה גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו. ובענין זה מסופר, אמר רב: משה רבינו עשר אמות היה גובהו, ומנין? שנאמר: "ויפרש את האהל על המשכן" (שמות מ, יט), מי פרשו — משה רבינו פרשו. וכתיב [וכן נאמר] ביחס לגובה המשכן: "עשר אמות אורך הקרש" (שמות כו, טז), ורק אם היה משה גבוה כגובה המשכן לפחות, יכול היה לפרוש את האהל על הקרשים.
אמר ליה [לו] רב שימי בר חייא לרב: אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום, דתנן [שהרי שנינו] במשנתנו לגבי מומים הפוסלים בכהן: גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו. והרי אורך גופו של אדם רגיל אינו ארוך אלא כשלוש אמות שלו, ואילו משה היה גבוה עשר אמות! והבין רב שימי כי כוונת רב היתה שקומתו של משה היתה כעשר אמות של משה עצמו, ונמצא שגופו גדול הרבה מאיבריו. אמר ליה [לו] רב: שימי, לא באורך האמה של משה עצמו מדובר, אלא באמה של קרש קאמר [הוא אומר], שהשתמשו בה לבניית המשכן, שהיה משה בגובה עשר אמות של אדם רגיל, כגובה המשכן. ואמתו היתה גדולה בהתאם לגודל גופו.
אבל הנה מסר לחיים:
ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יש דברים שהן נראים כמומין, ואולם באמת אינן כמומין, ולכן שוחטין עליהם במקדש, כלומר, מקריבים בהמה למרות שיש בה פגם זה, אבל לא הותר לשחוט את הבהמה במדינה בגללם, גם מפני שבאמת אין זה מום. ואלו הן: עז שאין לו (לה) קרנים, ורחל שיש לו (לה) קרנים, וכן הצימח והצימם והצימע. שאין הם נחשבים מומים אלא באדם, כפי ששנינו במשנתנו, אבל לא בבהמה.
מה שנראה כמו מום ואינו עדיין מאפשר שנהיה טובים למשהו בעולם הזה.
טוב, תמיד אפשר להיות משהו טוב בעולם הזה למשהו. את זה למדנו מהמי שילוח לא מזמן.
אבל אין כמו מילים לפגימות בתלמוד. צימח, צימם, צימע, זגדיין. מה לא.
ואוו.
***
ומכאן בדיוק מהנקודה הזו מה הרבי הזקן אומר לנו להיום.
ככה ממש עד"מ כתר עליון ב"ה הוא למעלה מבחי' מדרגת החכמה והוא מלשון כותרת שהוא מכתיר ומקיף על המוחין שבראש שהם בחי' חב"ד ורצון זה נתלבש בתרי"ג מצות התורה וז' מצות דרבנן שרובם ככולם הן מצות מעשיות וגם התלויות בדבור הא קיי"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה וגם התלויות במחשבה או בלב הרי המצוה ניתנה לאדם הגשמי שבעוה"ז דוקא שהוא בעל בחירה להטות לבבו לטוב וכו'. משא"כ הנשמה בלא גוף א"צ לצותה ע"ז.
איך אני אוהב הסתבכויות בקבלית. מגיע הכתר העליון? לא העליון? מזעיר אנפין? מהפרצוף של מי? מאיזו ספירה בעצם?
מה זה משנה.
מה זה משנה!
מה שחשוב בסופו של יום זה דבר אחד פשוט שגם חוזר על עצמו בבערך כל חיבור קבלי אחר, כולל אחד המענייינים שנתקלתי בו בטעות, של ר' יוסף קארו – מגיד מישרים –
העיקר!
שתעשה!
זה לא באמת חשוב כל זה, מה שחשוב, זה, שתעשה!
למה הדבר דומה?
אני מכיר לא מעט אנשים שחושבים שללכת לטיפול זה כדי שמישהו יגיד לך על משהו משהו יושב אצלך. אתה דפוק? זה בגלל אמא. אתה לא דפוק? זה בגלל אבא. זה בגלל זה בגלל זה בגלל למי איכפת?
מה שמשנה זה מה שאתה בוחר עכשיו.
מה שמשנה זה החיים עכשיו.
להאשים עד אינסוף אנשים אחרים או להסתכל על העבר שלך במובן של לנסות רק לפענח אותו כל פעם מוביל לשום מקום לרוב. זיכרון הוא דינאמי. דינאמיות שמושפעת מהעכשיו.
כך המעשים.
הנשמה בלא גוף – אז למה לתת לה מצוות? היא תהיה נשמה בנצח וזהו. אבל לא! יש לנו גוף, יש לנו תכלית, יש לנו את העניינים שלנו פה.
זה העיקר.
***
על הוואן מי השילוח קולע יופי:
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. אִיתָא בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת [ח'.] "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא", חַד אָמַר זוֹ אִשָּׁה וְחַד אָמַר זוֹ תּוֹרָה וְחַד אָמַר זוֹ מִיתָה וְחַד אָמַר זוֹ בֵּית הַכִּסֵּא. הִנֵּה כָּל הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים הֵם שֶׁהָאָדָם נִכְנָס בְּסָפֵק בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ בְּיָדוֹ וְרַק צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל לְהַש"י שֶׁיַּעַזְרוֹ. חַד אָמַר זוֹ תּוֹרָה, הַיְינוּ כְּשֶׁעוֹשֶׂה אֵיזֶה מַעֲשֶׂה יִתְפַּלֵּל לַה' שֶׁיָּאִיר לוֹ אֶת דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה אִם עַל פִּי דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת. וְחַד אָמַר זוֹ אִשָּׁה, הַיְינוּ שֶׁיִּהְיֶה הַש"י לְנֹכַח תָּמִיד שֶׁיֵּדַע גַּם כֵּן "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" וְזֶהוּ עִנְיַן אִשָּׁה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית [ד"ה ויאמר האדם]. וְחַד אָמַר זוֹ מִיתָה כִּי גַּם שָׁם נִכְנָס הָאָדָם בְּסָפֵק כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (ברכות כ"ח:) שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי שְׁנֵי דְּרָכִים, וְכִדְאִיתָא (ברכות ח'.) לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם עַד זְבִילָא בַּתְרַיְתָא. וְחַד אָמַר זוֹ קְבוּרָה, כִּי בַּקְּבוּרָה נִמְצָא גַּם כֵּן עֹמֶק וְהָאָדָם נִכְנָס בְּסָפֵק כִּי הוּא מְפֻלָּשׁ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (בראשית רבה פרשה מ"ט,ו'). וְחַד אָמַר זוֹ בֵּית הַכִּסֵּא הַיְינוּ בּוּשָׁה שֶׁיִּתְפַּלֵּל הָאָדָם שֶׁלֹּא יֵצֵא מִפִּיו דָּבָר שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ בָּהּ אַחַר כָּךְ. וְאֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים נִרְמָזִין כָּאן בְּזוֹ הַסִּדְרָה, תּוֹרָה מְרֻמָּז בְּפָסוּק "וְאַבְרָהָם זָקֵן" כִּי זָקֵן זֶה קָנָה חָכְמָה. אִשָּׁה מְרֻמָּז בְּרִבְקָה שֶׁנָּשָׂא יִצְחָק, וְכֵן "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה" כִּי יֵשׁ בָּזֶה עֹמֶק גָּדוֹל מַה שֶּׁהֻצְרַךְ לְהוֹלִיד אֵלּוּ הַתּוֹלָדוֹת שֶׁאֵין לָהֶם שֹׁרֶשׁ בַּקְּדֻשָּׁה, אַךְ שֶׁיִּצְחָק יִשְׁלֹט עַל כָּל אֵלּוּ הַכֹּחוֹת וְעַל כֹּל יִתְגַּדֵּל שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. קְבוּרָה מְרֻמָּז בְּשָׂרָה. מִיתָה בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ. בֵּית הַכִּסֵּא הִיא פָּרָשָׁה אַחֲרוֹנָה שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל שֶׁזֶּה שֶׁהוֹצִיא אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מִפִּיו "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" נֶחְשַׁב לוֹ לִדְבַר בּוּשָׁה כְּמוֹ דְּאִיתָא בַּזוה"ק (בראשית ר"ה:).
תורה, מיתה, (קבורה), בית כסא, אישה. חמישה דברים שקשורים ללא ידוע, ללא ברור. לאיזה אחד מה"שני" אתה תהיה, לאיזה פנים. מאיפה. איזו עשייה תעשה. כלומר, אחלה, הנשמה מקבלת ציווי דרך הגוף כמו שלמדנו קודם, אבל אנחנו עדיין עם בחירה פה. איך נדע שעשינו את הבחירה לעניין?
איך נדע שלא נגיד דברי בושה, שנעשה נכון?
הפחד הזה – כדי להיות בסדר. כדי שנהיה טובים. טובים באמת, לא רק מול הסופר-אגו הנוראי שלנו.
איך נהיה טובים באמת?
איך נעשה עסקאות כמו שצריך, מול עפרון והחתים? האם השתחוונו די? יותר מדי?
איך נדע אם חיינו נכון?
איך נדע אם אנחנו בעלי מום מספק כדי שלא נהיה כהנים או שלא נהיה בכורים, או שלא נהיה?
איך?
לא יודע. אני פשוט הולך ועושה בזמן האחרון. יותר קל.
אחלה שבוע
צרי
