י' מרחשוון תשפ"ז 21.10.26
בראשית י"ד ז':
וַ֠יָּשֻׁ֠בוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כׇּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר׃
איזה פסוק נבואי. כל שדה העמלקי!
רש"י אומר – זה חיזיון עתיד. כלומר, בעתיד יהיה עמלק. זה רמז.
רמב"ן אומר – כן, וגם זה המקום שבו עמלק יהיה.
משום מה, אף אחד לא המשיך על זה. אבל אני כבר מהר רוצה לחתוך לתלמוד כאן ולקשר את זה חזרה למשהו:
בכורות ל"ב ע"ב:
מַתְנִי' בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָּם אֲפִילּוּ מֵת אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָּם דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יַקִּיז וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בּוֹ מוּם וְאִם עָשָׂה בּוֹ מוּם הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחַט עָלָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יַקִּיז אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מוּם
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָּם מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂים בּוֹ מוּם וְאֵין מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם בִּמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ מוּם דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַף בִּמְקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה בּוֹ מוּם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁחַט עַל אוֹתוֹ הַמּוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף נִשְׁחָט עַל אוֹתוֹ הַמּוּם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִילּוּ מֵת אֵין מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם
הסוגיה בגמרא עוסקת בדילמה הלכתית ומוסרית מרתקת: בכור תמים שאחזו דם (עומד למות מחולי).
- אם לא נקיז לו דם — הבהמה תמות (והפסיד קדשים).
- אם נקיז לו דם — אנו עלולים ליצור בה מום בידיים (איסור מן התורה להטיל מום בקדשים).
המחשבה הראשונית בגמרא (ההשוואה לחבית של תרומה):
הגמרא מנסה להשוות בין מחלוקת התנאים בבכור לבין מחלוקת לגבי חבית תרומה שנפלה לספק טומאה:
- ר' מאיר / ר' אליעזר: גישה זהירה/משמרת — אסור לעשות מעשה אקטיבי שיקלקל (להטיל מום / לטמא), גם אם המצב הנוכחי גרוע.
- חכמים / ר' יהושע: גישה תועלתנית/אקטיבית — מעדיפים להציל את הממון או להכשיר את התקלה (להקיז דם כדי לשמור על חיי הבהמה; לטמא את התרומה כדי שיוכלו להשתמש בה כדלק להדלקה).
- ר' יהודה / רבן גמליאל: "שב ואל תעשה" מוחלט ("לא יחדש בה דבר" / "אפילו מת — אין מקיזין").
דחיית ההשוואה והחזרה לפסוקים:
הגמרא דוחה את השוואת הסברות (כי יש הבדל בין מעשה בידיים לבין גרמא, ובין מקרה שבו הבהמה בוודאות תמות לבין מקרה שבו אליהו הנביא עוד יכול לבוא ולטהר את התרומה).
לבסוף הגמרא קובעת: "הכא בקראי פליגי" — המחלוקת בבכור אינה שאלה מחשבתית/מופשטת בלבד, אלא תלויה בדרשת המקראות:
- ר' מאיר: לומד מ-"כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ" — אסור להטיל מום גם בבעל מום (ובהמה שעומדת למות נחשבת כבר כבעלת מום).
- חכמים: לומדים מ-"תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן" — רק בבהמה תמימה אסור להטיל מום, אך בבהמה שכבר נהייתה בעלת מום (או שעומדת למות), מותר להקיז דם כדי להצילה.
***
עמלק הוא נבואה. האם היה צריך אולי להרוג את תמנע?
אולי את עשו?
כמו שליחות קטלניות שכזו?
עמלק הוא נבואה לא לאדם. אלא למקום (שדה העמלקי) ומשם לוייב כלשהו שמגיע כנכד של עשו עם מדרש מעניין על תמנע ואליפז.
עמלק הוא סגנון התקיימות במרחב-זמן. הוא אנושיות. הוא מלבוש אנושי שאפשר להיות בו. עם-לק. הגימטריה של ל"ק מעניינת, 130? 13*10? 13*2*5? טוב, קצת מגוחך ענייני גימטריא אבל אולי זה גם חלק מהחידה של "מי זה ומה זה עמלק"?
הבן של עשו?
מקום נבואי בין אחת המריבות היותר מעניינות וחידתיות שיש לנו בתורה?
מה זה?
ואיך כל זה קשור לתלמוד? כי בעצם, תינוק שנולד עם בעיה שאינה מום, שאולי דורשת מאיתנו מום בו, נלך על זה או לא?
תינוק שאנחנו נוליד ממנו איזה אויב נורא לישראל, איזה היטלר, איזה חמינאי, איזה סינוואר. שווה להרוג?
ובמילותיו המזעזעות במיוחד של אליהו יוסיאן, שמחרידות אותי שיוצאות מפי אנוש, LET ALONE יהודי כשר – "אם מוחמד הקטן יהפוך למוחמד הגדול, מה צריך לעשות למוחמד?"
***
באגרות קודש כ"ו יש משהו מעניין:
ולכן באים העליונים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים מה שמחדשים ומגלים תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה (לגלות) ולחדש שכל חדש הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר כפי בחי' שרש נשמתו ומחוייב בדבר להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה כנודע
זה בדיוק הדבר החדש לגלות.
לשאול, לא לפחד. להציף. להעלות. הן באגדות, הן בנגלה, הן בנסתר – זה חלק מהניצוצות זה חלק מהעבודה. חלק מהעבודה זה לשאול את השאלות הקשות האלה – האם להסתכן ולעשות מום או לא? האם להרוג את עמלק לפני שבא? האם זה מוסרי להרוג תינוק היטלר? (למרות שמשהו בי צועק ומזדעק – השאלה של יוסיאן פסולה, השאלה של יוסיאן פסולה כל כך).
***
מי השילוח, כהרגלו, תופר לי הכל וגם עונה לי למה יוסיאן כל כך עצבן אותי בעוד רמה חוץ מהקטע הזה של, כאילו, המלצה לרצח עם כאילו שלא עברנו כמה כאלה:
אַל תִּירָא אַבְרָם. אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (רבה וישלח פע"ו,ס"א) אֵינוֹ אוֹמֵר אַל תִּירָא אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּתְיָרֵא, כִּי כַּאֲשֶׁר הָרַג אַבְרָהָם אֶת הַמְּלָכִים פָּחַד מְאֹד, כִּי מַה שֶּׁאָדָם מַצְלִיחַ יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ הוּא מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ בְּקִרְבּוֹ יוֹתֵר עֲבוֹדָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲבָל אִם חַיֵּי חֲבֵרוֹ יְבֻטְּלוּ עֲבוּרוֹ מִזֶּה יֵשׁ לְאָדָם פַּחַד עָצוּם שֶׁהֲרֵי הַשי"ת בָּרָא גַּם אוֹתוֹ וְנָתַן לוֹ הֲוָיָה וְכָל זְמַן שֶׁהוּא קַיָּם וַדַּאי יֵשׁ לוֹ לְהַשי"ת אֵיזֶה צֹרֶךְ בּוֹ, וּמִזֶּה פָּחַד מְאֹד, עַד שֶׁאָמַר לוֹ הַשי"ת אַל תִּירָא, כִּי בֶּאֱמֶת חַיֵּיהֶם אַיִן וָאֶפֶס נֶגֶד חַיֵּי יִשְׂרָאֵל כִּי מַחְצָבָם מִמָּקוֹר עֶלְיוֹן, וְזֶה נִקְרָא כְּרִיתַת בְּרִית עִמּוֹ שֶׁהֶרְאָה לוֹ מַחְצָבוֹ.
רגע.
אל תירא. הוא פחד. הוא פחד לא כי הוא פחד מנקמה או שיט הוא פחד מזה שהתבטל הצורך. שהוא הרס למישהו את השליחות בעולם, בשביל העולם עצמו.
יש מטופל.ת שאני אוהב להגיד להםן משהו על הקטע שלהן על איזה פחד יצירתי. לא הכי דינאמי אבל עדיין אני מרגיש שיש בזה אמת גדולה שהיא לא רק שלי (שלישי אנליטי שלום): "מי אתם שתגזלו מהילד הזה שיושרא מכם את ההשראה שלו?"
במילים אחרות, לחשוב על זה רב מימדי.
זה למה אין באמת תשובה טובה על כבש שנולד עם "יותר מדי דם" וצריך משהו. בערך כמו שאין על בכור פסול שעכשיו "צריך להרעיב". המטרה הגדולה לפעמים דורשת מאיתנו יותר. זה הרעיון של הקרבה. ושלפעמים נוראי.
ועדיין להרוג ילדים זה לא בסדר, בטח לא בכוונת תחילה.
אוהב
צרי
