ג' תשרי 14.9.26
חולין קל"ז ע"ב:
כִּי סְלֵיק אִיסִי בַּר הִינִי אַשְׁכְּחֵיהּ (לְרַבִּי) [רַבִּי] יוֹחָנָן דְּקָא מַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ רְחֵלִים אֲמַר לֵיהּ אַתְנְיֵיהּ רְחֵלוֹת אֲמַר לֵיהּ כְּדִכְתִיב רְחֵלִים מָאתַיִם אֲמַר לֵיהּ לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ לְשׁוֹן חֲכָמִים לְעַצְמָן
אֲמַר לֵיהּ מַאן רֵישׁ סִדְרָא בְּבָבֶל אֲמַר לֵיהּ אַבָּא אֲרִיכָא אֲמַר לֵיהּ אַבָּא אֲרִיכָא קָרֵית לֵיהּ דְּכִירְנָא כַּד הֲוָה יָתֵיבְנָא אַחַר שְׁבַע עֶשְׂרֵה שׁוּרָן אֲחוֹרֵיהּ דְּרַב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי וְנָפְקִי זִיקּוּקִין דְּנוּר מִפּוּמֵּיהּ דְּרַב לְפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי וּמִפּוּמֵּיהּ דְּרַבִּי לְפוּמֵּיהּ דְּרַב וְלֵית אֲנָא יָדַע מָה הֵן אָמְרִין וְאַתְּ אַבָּא אֲרִיכָא קָרֵית לֵיהּ
אֲמַר לֵיהּ אִיהוּ רֵאשִׁית הַגֵּז בְּכַמָּה אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן בְּשִׁשִּׁים וְהָאֲנַן בְּכׇל שֶׁהֵן תְּנַן אֲמַר לֵיהּ אִם כֵּן מָה בֵּין לִי וְלָךְ
בחלקים הנוכחיים בגמרא יש דיון ארוך מאד של ממתי זה נחשב ראשית הגז, על איזה מתנות זה יושב (גם מתנה לכהן וגם ראשית הגז) ומכמה כבשים (2 או 5, הלל ושמאי) ועוד כהנה.
ואז מגיע הסיפור הזה שמעלה שאלה מעניינת לגבי לימודים.
איסי בר היני הגיע לישראל מבבל, יצא לו ולר' יוחנן להפגש, והוא בדיוק עבר עם הילד שלו על המשנה. אמר בה – רחלים. יוחנן לא פרייאר ומוכיח את חבריו ולא נושא עליהם חטא – ואומר, אה, רחלות. אומר לו איסי – אה, בתורה כתוב רחלים מאתים בבראשית. יוחנן אומר לו דבר חשוב: לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן. במילים אחרות, יש סיבה ששם זה נאמר ככה ויש סיבה ששם זה נאמר ככה. שמור על הגרסה. גם אם זה נראה כמו סתירה. זה לא. זה פשוט עוד. זה לזה, זה לזה.
יוחנן ממשיך להתעצבן על איסי – שואל אותו, מי הראש סדר (מנהל/מורה הגדול) ב-בבל? אומר לו – "אבא אריכא" ("אבא הארוך", יעני פונה אליו בכינוי שלו), אומר לו, אתה קורא לו לפי הכינוי שלו? פפפט אני ישבתי 17 שורות מאחוריו וראיתי שיוצאים לו זיקוקי דינור פיו פיו פיו מהפה וזה מעביר לזה את הזיקוקין וזה מעביר לזה ואני שומע ולא מבין מילה ואתה קורא לו אבא-ארוך… או במילים אחרות, אני מכבד אותו כל כך כי הבנאדם למדן פי מליון ואני, ר' יוחנן, לא ילד איך אומרים, לא אקרא לו על בסיס שם פרטי, ואתה כאילו בסבבה כאילו הוא איזה מורה קטן?
איסי לא מתלהב. מחזיר לו – ראשית הגז, בכמה? רבי יוחנן אומר – בשישים. איסי מתקיל אותו – אבל במשנה, לא כתוב בכל שהן? אומר לו – אם כן, מה בין לי ולך.
או, מה הפירוש של זה?
לפי שטיינזלץ, זה מעין "אחלה שאתה מצטט את המשנה, אני כבר מביא לך את הדין קומפלט אחרי כל הדיונים, אז מה אחי"?
עכשיו, הסיפור הזה מראה כמה דברים חשובים וגם סאטירה לא קטנה.
- יש סיבה שהמשנה היא כמו המשנה. זה לא ניסיון לשחזר תורה. זה ניסיון להמשיך משהו אחר.
- כבוד בין חכמים הוא משהו רלוונטי. אני מכיר את זה מתוך שיח עמיתים הן בתזונה והן בפסיכותרפיה – יש דרך מסויימת לנהל שיח ולהתייחס לאחרים. זה לא הענין של ה "פרופסור" אלא העניין של קריצה בין מי שמבין לבין מי שפחות. נניח, מישהו שיגיד בשיח מדעי "יש מחקרים לכאן ולכאן" (אוי ואבוי…) או בשיח פסיכותרפי "פסדר, לא צריך תאוריה בהכל" או להפך, יגזים עם תאוריה איפה שצריך לעבוד עם הגוף/רגש/העברה.
- מה בין לי ולך יכול להשמע גם אחרת. כמו פאולי אומר לתלמיד הטועה – You're not even wrong המפורסם.
אבל זו גם סאטירה שמזהירה מלהיות זחוח מדי משני הצדדים.
לא לבוא למישהו תותח כשאתה בטוח שאתה יודע הכל,
ומצד שני לא לזלזל בצעירים חכמים.
יש לי מדי פעם תלמידים כאלו שבטוחים שהם מסוגלים לאכול אותי בלי מלח. אני צריך להזהר לא לדרוס אותם, גם אם הם משעשעים מאד. בסופו של דבר יש תכלית אחת, והיא ללמוד.
***
בספר ירמיה מ"א אנחנו לומדים על כל סיפור צום גדליה והרצח הפוליטי / התחלה של רוצח סדרתי של דמות שיש לה רגע אחד מעניין מאד, הלוא הוא ישמעאל בן נתניה.
פס' ו':
וַ֠יֵּצֵ֠א יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־נְתַנְיָ֤ה לִקְרָאתָם֙ מִן־הַמִּצְפָּ֔ה הֹלֵ֥ךְ הָלֹ֖ךְ וּבֹכֶ֑ה
אני חושב שזה הרגע היחיד שהכותב בירמיה נתן לישמעאל איזשהו קרדיט של קצת יותר מרוצח סדרתי פסיכופאת. לא היה כל כך שיח על המניע. במלכים ב' ועוד השיח הוא כזה שישמעאל היה מזרע דוד ורצה להחזיר את המלכות. יש מצב שהוא היה בכלל בובה של מלך קטא…אה, עמון, סליחה.
אבל המעניין זה שאחרי הרצח, כשלפי הכותב, אף אחד לא יודע, מגיעים יהודים אחרים והוא הולך אליהם, הולך הולך ובוכה.
אפילו הרוצח הפסיכופאת הזה מגלה שנייה רגש?
אנחנו מציינים את צום ג' בתשרי כהתנגדות לרצח פוליטי. אירוניה, אבל לא הרבה שבועות אחרי הצום הזה ב-95' התשנ"ו קם רוצח יהודי אחר והחליט לרצוח כי לא הסתדר לו בפוליטיקה. והיום לאט לאט יש קולות שמנסים גם להצדיק את הרצח הזה.
האם גם הרוצח המודרני שלנו, מלפני יותר מ-30 שנה, הלך הלך ובכה?
אני לא יודע.
אני כן רואה בזה ניצוץ אנושי יחיד לאדם שכל הפרק מתואר איך רצח פה ורצח שם ובסופו של דבר כמו הרבה טעויות פוליטיות אחרות הוביל למצב שהארץ התרוקנה פה משארית פליטה ואיך לא הקשיבו פה לנביאים פעם אחר פעם, שהיו קול של מוסר.
גם אנחנו לא כל כך מקשיבים ובטוחים, כמו בכל שאר הדורות, שהבנו את אלוהים ורק אנחנו הבנו את אלוהים בדרך אחת ספציפית.
זה בערך, הדבר הכי פחות יהודי שאני מכיר, ובו זמנית, הדבר הכי יהודי שאני מכיר.
כי יהדות, כמו שאני מעלה בדברי התורה פה, היא דת עם יותר מדי גוונים וסיפורים ואופציות וכיוונים. והם חיים ביחד והם רבים אחד עם השני, הכיוונים האלה, אבל הם משפחה בסוף.
ולפעמים, כמו בכל מיני משפחות, שוכחים שהם משפחה. אומרים את זה, אבל שוכחים את זה יפה מאד. שוב, סתירות דרות בכפיפה אחת יפה מאד ביקום הזה.
הלוואי שלא נשכח את זה הפעם, בבית השלישי שלנו.
הלוואי ונצליח למצוא דרך שבה כולם חיים בשקט. לא אמרתי בהרמוניה. זה לא יקרה. לעולם. אבל בשקט יחסי. הלוואי וכולנו נתבגר. כל מי שהם אני וכל מי שהם לא אני.
***
תניא יומי, סוף אגרות קודש י"ט:
האותיות הנגלות לנו הן במעשה דבור ומחשבה. דמעשה הן תמונת האותיות שבכתב אשורי שבס"ת. ואותיות הדבור נחקקות בהבל וקול המתחלק לכ"ב חלקים שונים זה מזה בצורתן. שהיא הברת ומבטא הכ"ב אותיות בכל לשון. כי אין הפרש בין לה"ק ובין שאר לשונות במהות הברת האותיות כ"א בצירופן. ואותיות המחשבה הן ג"כ בכל לשון שאדם מחשב תיבות ואותיות הלשון שהן כ"ב לבד. רק שבמחשבה יש בה ג' מיני בחי' אותיות. שהרי כשרואה בס"ת תמונת האותיות הן מצטיירות במחשבתו וזה נקרא בחינת עשי' שבמחשבה. וכן כאשר שומע אותיות הדבור הן נרשמות במחשבתו ומהרהר בהן וזה נקרא בחינת דבור שבמח' ובחי' יצירה. ואותיות המחשבה לבדה בלי הרהור אותיות הדבור נק' מח' שבמחשבה. בחי' בריאה. והנה אותיות הדבור ממש הן מתהוות ומקבלות חיותן מאותיות אלו עצמן שבמח'. ואף שלפעמים מדבר אדם ומהרהר בדבר אחר. הרי אינו יכול לדבר כ"א אותן דבורים וצירופים שכבר דברם והיו במחשבתו פעמים רבות מאד ונשאר בדיבורים וצירופים אלו הרשימו מהמחשבה שנכנסה בהם פעמים רבות. וזהו בחי' אחוריים וחיצוניות נה"י מפרצוף העליון שנכנס בתחתון להיות לו בחי' מוחין וחיות כנודע:
1. שלושת המדיומים של האותיות הנגלות: מעשה, דיבור ומחשבה
המחבר מתחיל בחלוקה הבסיסית של גילוי האותיות בעולם:
- מעשה (עשייה): תמונת האותיות כפי שהן כתובות בפועל (כמו כתב אשורי בספר תורה).
- דיבור (יצירה): האותיות המבוטאות בקול והבל הפה. הקול מתחלק ל-22 אותיות היסוד. הקטע מדגיש שאין הבדל מהותי בהפקת הצלילים/האותיות בין לשון הקודש לשאר הלשונות – ההבדל הוא רק בצירוף שלהן.
- מחשבה (בריאה): האותיות כפי שהן קיימות בתוך המחשבה של האדם.
2. שלושת המדרגות בתוך המחשבה עצמה (פנימיות המחשבה)
החידוש העמוק בקטע הוא שבתוך המחשבה עצמה יש שלוש בחינות (כנגד עולמות בריאה, יצירה ועשייה):
- עשייה שבמחשבה (זיכרון חזותי): כשאדם רואה אותיות כתובות (כמו בספר תורה), הצורה הוויזואלית שלהן מצטיירת במחשבתו.
- דיבור שבמחשבה / יצירה שבמחשבה (הרהור שמיעתי): כשאדם שומע אותיות מדוברות והוא מהרהר ומאזין להן במחשבתו (דיבור פנימי/קולי במחשבה).
- מחשבה שבמחשבה / בריאה שבמחשבה (הפשטה): מחשבה מופשטת טהורה, האותיות הטיפולוגיות של המחשבה עצמה עוד לפני שהן מתורגמות לדיבור פנימי או לציור חזותי.
3. מקור החיות של הדיבור – והסבר התופעה של "דיבור ללא כוונה"
בהמשך הקטע מסביר התניא כיצד הדיבור שואב את חיותו מהמחשבה:
- בדרך כלל, האותיות והמילים שאנו מדברים נוצרות ומקבלות חיות באופן ישיר מהמחשבה שלנו באותו רגע.
- שאלה: מה קורה כשאדם מדבר משהו אחד, אבל חושב על משהו אחר לגמרי (מדבר כבדרך אגב/אוטומט)? מאיפה הדיבור מקבל את החיות שלו אם המחשבה לא נמצאת שם?
- תשובה: הדיבור יכול להתרחש מכוח "הרשימו" (הרושם/המשקע) שנשאר במנגנון הדיבור מפעמים קודמות. מכיוון שהאדם כבר הרהר ודיבר את הצירופים הללו פעמים רבות בעבר, נשארה בהם חיות מושאלת או חיצונית מהמחשבות הקודמות.
4. ההקבלה לקבלה ולעולמות העליונים
בסיום הקטע, החסידות מקשרת את התופעה הפסיכולוגית-אנושית הזו למבנה העולמות העליונים:
- "אחוריים וחיצוניות נה"י (נצח-הוד-יסוד) מפרצוף העליון שנכנס בתחתון": כשדרגה עליונה (ה"פרצוף העליון" / המחשבה) משפיעה על דרגה נמוכה ממנה (ה"תחתון" / הדיבור), היא לא תמיד משפיעה את המהות הפנימית שלה. לפעמים עובר רק ה"אחוריים" או ה"רושם" החיצוני.
- בדיוק כמו שהמחשבות הקודמות משאירות "רושם" המאפשר לדיבור לפעול גם כשהמחשבה הגבוהה לא נוכחת באופן פעיל, כך גם בסדר ההשתלשלות הקבלי – החיות של דרגות נמוכות מקבלת את קיומה מרושם חיצוני בלבד של המדרגה שלמעלה ממנה.
סיכום תמציתי
הקטע מראה כיצד מחשבה, דיבור ומעשה אינם רק פעולות נפרדות, אלא מערכת משולבת של גילוי חיות. המחשבה היא המקור והחיות של הדיבור, וכאשר אנו מדברים בלי לחשוב, אנו משתמשים ב"אנרגיה שיורית" (רשימו) שהמחשבה הותירה בדיבור בעבר – תהליך שמשקף את האופן שבו דרגות רוחניות עליונות מחייות את העולמות התחתונים בקבלה.
***
הדיבור שאנחנו מדברים עם חברים.
המעשים שאנחנו עושים לאחרים.
החשיבה הזו, מי אני מול החבר שלי – שבמקרה של ישמעאל בן נתניה וגדליה בן אחיקם – אני הולך להרוג.
החשיבה, של כמה גז אני צריך לתת. ואיך לתת אותו. ולמה. ומאיפה.
ואיך אני לומד.
אולי זה הזיקוק הסופי שמסביר, למה לימוד, הופך אותי לאני.
זו לא רק אינטלקטואליזציה כמנגנון הגנה,
זה מנגנון האירגון שלי בעולם הזה.
שיהיה שבוע טוב, כתיבה וחתימה טובה והרבה תשובה,
צרי
