ב' תשרי 13.9.26
דבר תורה ראשון לתשפ"ז והשבועות הקרובים הולכים להיות קצת טריקיים מבחינת פרשת השבוע. עשיתי כבר את האזינו כשהיא טכנית לשבוע הקרוב, ואת זאת הברכה נעשה להמשך. מה שמשאיר לנו את הקריאות המיוחדות של ראש השנה להתמודד איתן, ובכל זאת, דף יומי תניא יומי – ומי שילוח יכול לחכות, נביא דברים אחרים בינתיים. זה יהיה כמה שבועות טריקיים אבל השנה הזו אני מאד מקווה שאני אמשיך במנהג הזה, ימות שבוע, חוץ משישישבת (בשישי אין לי באמת פנאי לזה) לשבת ולעשות ולקיים דברי תורתך באהבה.
***
בחולין קל"ו יש המשך עניין של מתנות כהונה. הפעם, על גז של רחלות.
וְהָתַנְיָא הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי רְחֵלוֹת גָּזַז וְהִנִּיחַ גָּזַז וְהִנִּיחַ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין מִצְטָרְפוֹת הָא חָמֵשׁ מִצְטָרְפוֹת
וְהָתַנְיָא אֵין מִצְטָרְפוֹת אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ הָא דְּרַבִּי אִלְעַאי וְהָא דְּרַבָּנַן
אִי מָה תְּרוּמָה גָּדֵל בְּחִיּוּב חַיָּיב גָּדֵל בִּפְטוּר פָּטוּר אַף רֵאשִׁית הַגֵּז נָמֵי גָּדֵל בְּחִיּוּב חַיָּיב בִּפְטוּר פָּטוּר
וְגַבֵּי תְּרוּמָה מְנָלַן דְּתַנְיָא יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח שָׂדֶה בְּסוּרְיָא מִגּוֹי עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ חַיָּיב מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב בְּתוֹסֶפֶת וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין
וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי וְהָתְנַן הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאן גּוֹי פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז הָא צֹאנוֹ לִגְזוֹז חַיָּיב מַתְנִיתִין
בקצרה ממש:
הגמרא בודקת האם ראשית הגז (מצוות נתינת צמר לכהן) שווה בלכתו ובדיניו לתרומה (תרומת תבואה).
- הסתירה: ברייתא אחת מדייקת שאם אדם גוזז 5 רחלות בשנים שונות – הגיזות מצטרפות לשיעור החייב. ברייתא שנייה קובעת במפורש: אינן מצטרפות.
- רבי אלעאי משווה את ראשית הגז לתרומה ולכן אוסר לצרף צמר משנים שונות (כמו שאין תורמים מתבואה של שנה זו על שנה אחרת). חכמים לא משווים לתרומה, ולכן מתירים לצרף שנים.
הקושיה הנוספת (סתירה מהמשנה) אם משווים לחלוטין בין ראשית הגז לתרומה לפי רבי אלעאי:
- בתרומה: תבואה שגדלה אצל גוי (בפטור) ועברה לישראל – החלק שגדל אצל הגוי פטור.
- הסתירה בראשית הגז: מברייתא ומשנה עולה שאם ישראל קנה גוי את הצאן עצמו כשהוא כבר מלא צמר שעומד לגזיזה – הישראלי חייב בראשית הגז על הכל, אף על פי שהצמר גדל כמעט כולו אצל הגוי!
המשמעות הגמרא מראה שללמוד "גזירה שווה" בין מצוות שונות (ראשית הגז ותרומה) זה לא עניין שרירותי: יש גבול עד כמה אפשר להקביל ביניהן. בעוד שלגבי זמן (חלוקה לשנים) רבי אלעאי משווה ביניהן, לגבי מעמד הגידול (אצל גוי מול ישראל) ראשית הגז פועלת לפי רגע הגזיזה בבעלות הישראלי, ולא לפי מעמד הגידול לאורך הזמן.
כלומר, יש הבדל כאן בין הזמן שעובר ואיזה מקטעי זמן רלוונטיים לאיזה קיום מצווה וכן באיזה רגע זה נכנס לתוך תחום המצווה הקונספטואלי (עובר מגוי לישראל).
ואני תוהה.
האם זה קשור ל-*רחל* המנוחמת אצל ירמיה, מההפטרה שקוראים ביום השני לראש השנה? בוא נראה.
מתוך ירמיה ל"א:
כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶ֑יהָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ׃
כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב׃
וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָ֑ה וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם׃
השם רחל מקבל להיום ריבוי משמעויות.
- רחל בתלמוד כאמצעי למתנה. כאמצעי לייצור הקשר (הקדוש? מתקדש?) בין עם ישראל לכהנים (כמתנת כהונה). ככזו היא מאפשרת לנו לימוד על תחומים – בזמן (כמה זמן גוזזים כדי לתת מתנה) ובייחוס (אצל מי היא גדלה). אך היא לחלוטין כאן מושא.
- אצל ירמיה רחל היא נושא יותר ממושא. רחל מבכה על בניה. היא נושא שמקבל מטאפורה. היא נושא מוטען, נושא שהופך לאובייקט גם כן עבור מערכת יחסים אך לא בין ישראל לכהנים אלא בין עם ישראל בכללותו לה'.
המדרש שרש"י מצטט לפסוק הזה, אפילו יותר מסביר מי רחל כאן. כמו המקשרת ככבשה, כמו המקשרת בין בכי החורבן למול התקומה, מגיע הדבר החמוד הזה על מנשה שהעלה צלמים בהיכל:
מדרש אגדה אמר: שהלכו אבות ואמהות לפייס את הקב"ה על שהעמיד מנשה דמות בהיכל, ולא נתפייס. נכנסה רחל, אמרה לפניו: "רבונו של עולם, רחמי מי מרובים – רחמיך או רחמי ב"ו? הוי אומר רחמיך מרובים, והלא אני הכנסתי צרתי בתוך ביתי, שכל עבודה שעבד יעקב את אבי לא עבד אלא בשבילי, כשבאתי ליכנס לחופה הכניסו את אחותי, ולא די ששתקתי אלא שמסרתי לה סימני. אף אתה, אם הכניסו בניך צרתך בביתך שתוק להם". אמר לה: יפה למדת סנגוריא, יש שכר לפעולתך ולצדקתך שמסרת סימנך לאחותך.
מלבי"ם על הפסוק האחרון:
"יש תקוה לאחריתך" יש תקוה על אחרית הימים בעת קץ שאז "ושבו בנים לגבולם", ר"ל הגם שהם עצמם לא ישובו, הבנים שלהם שהם הדור האחרון, ישובו לגבולם, (ובזה לא אמר ושבו מארץ אויב כי עשרת השבטים אינם בארץ אויב כי שוכנים לעצמם בארץ רחוקה מגבולם, וישובו באחרית לגבולם):
מהי האחרית?
האם האחרית היא מה שרחל מקווה לאחרונה? לדור האחרון, כמו שמלבי"ם אומר? האם האחרית היא חזרת עשרת השבטים האבודים, כמו שבערך קורה עכשיו עם בני מנשה ואחרים?
האם זו אחריות קונספטואלית? שקיבלה משנה תוקף מהדהד ונוראי מלפני כמה חודשים ספורים, מאז שמחת תורה תשפ"ד? שלוש שנים ארורות, בחיי… ולמרות שהם כבר בבית, הם וגופותיהם, עדיין… עדיין. האם שבנו לגבולנו?
האם חזרנו להיות מה שמעביר קדושה בין אדם לאדם, בין תפקיד (ישראל) לתפקיד (כהן), בין מערכת היחסים שלנו שירמיה מתאר את הצד המנחם של המקום הדי אלים הזה שתיארנו פה בין עמ"י לקב"ה?
אני לא יודע.
***
באגרות קודש י"ט לאדמו"ר הזקן אנחנו רואים את התתפצלות הזו מהאחדות הקדושה חזרה לאחדות הקדושה אחר ההתפצלות בענייני החכמה:
ספירת חכמה שהיא מיוחדת במאצילה א"ס ב"ה בתכלית היחוד כי הקב"ה וחכמתו אחד (כמ"ש לעיל) ומה שמאיר ומתפשט מחכמתו ית' למטה בתחתונים שהם בעלי גבול ותכלית ומתלבש בהם נק' אחוריים ונק' ג"כ בחי' עשיה שבאצי' פי' עד"מ כמו שבאדם התחתון שיש בנשמתו ה' מדרגות זו למטה מזו שהן בחי' השכל והמדות ומחשבה ודבור ומעשה והמעשה היא התחתונה שבכולם שהחיות המתפשט מהנשמה ומלובש בכח המעשה הוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלובש בכח הדבור שהוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלובש במחשבה ומדות ושכל כן עד"ז ממש היא בחי' חכמתו ית'
או במילים אחרות:
כדי להסביר כיצד אור אינסופי הופך לחיות מוגבלת, האדמו"ר הזקן משווה זאת לחמש מדרגות הנפש באדם (שכל, מידות, מחשבה, דיבור, מעשה):
- החיות והאור של המעשה הם כאין וכאפס לעומת החיות שמתלבשת בדיבור.
- החיות של הדיבור היא כאין וכאפס לעומת המחשבה והמידות.
- המחשבה והמידות הן כאין וכאפס לעומת השכל.
אלה ואלה מתפצלים וחוזרים. כמו גל שחוזר במשרעה שלו בסוף ל0, אבל כאן האפסיות היא אחדות מלאה.
***
הפיצול בצמר הופך לאחד כשאפשר. אבל לפעמים הפיצול נשמר.
הפיצול בעם כנראה יהיה לנצח. עשרת השבטים לא כולם יחזרו. חלקם אבדו, התערבבו, משהו קרה. אבל מתוך האחדות שלנו משהו יצא.
מעשים יכולים לחזור כולם אל האחדות הקוסמית, אל היחידה, אל החכמה-מניין-לה, אל אותה הספירה.
גם אם נתנקה. גם אם דברים יאבדו.
לנשום עמוק. הנצח ארוך מזה.
שנה טובה,
גמר כתיבה וחתימה טובה,
צרי
