יב' אלול 25.8.26
אלוהים איך הזמן טס
(כו,טז) הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֙יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃
(רש"י) היום הזה ה' אלהיך מצוך. בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ חֲדָשִׁים כְּאִלּוּ בוֹ בַיּוֹם נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם (תנחומא):
***
איזה רש"י/תנחומא/אור חיים גם כתב על זה מהמם!
כל יום יהיו בעיניך חדשים.
אחד הדברים שאני הכי שמח עליהם מאז מסע האיוואסקה הראשון, שלכאורה לא נתן לי הרבה בבום (מסר אחד חשוב דרך מילים ולא דרך צבעים ולא דרך שום דבר) – העולם הפך להיות כל כך, כל כך יפה. וכל פעם שאני רואה את הקשת שבענן שנגלית דרך הממטרות אני מבין מחדש את מה שהייתי צריך להבין מחדש.
כל פעם, מחדש.
זה למה חוזרים ולומדים שוב ושוב. זה למה מתפללים שוב ושוב. אתה שונה וחוזר ומסתכל על כל זה כאילו היה חדש. כל זה כל פעם חדש עבורך.
ולמה זה מתקשר? לפסוק שסוגר את הפרשייה היומית:
וּֽלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כׇּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧ עַם־קָדֹ֛שׁ לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃ {פ}
אם למקרא:
ולהיותך עם קדוש וגו' כאשר דבר. כאן מצינו שרמז בספר זה לשאר ספרי הקדש, שהרי היכן דבר? מצינו שנאמר בספר שמות ואתם תהיו לי וגו' וגוי קדוש ובספר ויקרא הוא אומר קדושים תהיו הרי שס' דברים רומז לשאר ספרים — וא"ת הרי גם בס' דברים כתוב כי עם קדוש אתה וגו' אין משם ראיה, ששם משה הוא האומר לישראל ולא הקב"ה, ובספר שמות, ויקרא ה"ית הוא האומר.
כמובן שיש לי משהו קצת חורק עם העליון. אבל הפסוק הזה והפרשה הזו משלימה במובן מסויים את פרשת קדושים מויקרא ומעבר לזה גם את הגוי הקדוש בספר שמות.
זה רמז לשאר הספרים ורמז גדול לאחד ההוויות הגדלות של מה זה להיות יהודי, גם אם אתה אוכל שרצים מקועקע שכמותי:
שיש לך הקדש.
שיש לך מטרה.
שאתה קם בבוקר וחושב – מה אני יכול לעשות יותר טוב לעולם?
***
חולין קי"ז ע"א:
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אָמַר קְרָא הוּא הוּא לִפְנֵי כַּפָּרָה כִּלְאַחַר כַּפָּרָה מָה לְאַחַר כַּפָּרָה אֵין בּוֹ מְעִילָה אַף לִפְנֵי כַּפָּרָה אֵין בּוֹ מְעִילָה וְאֵימָא הוּא לְאַחַר כַּפָּרָה כְּלִפְנֵי כַּפָּרָה מָה לִפְנֵי כַּפָּרָה יֵשׁ בּוֹ מְעִילָה אַף לְאַחַר כַּפָּרָה יֵשׁ בּוֹ מְעִילָה אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה מִצְוָתוֹ וּמוֹעֲלִין בּוֹ
בעיקרון, יש עוד הרבה על מה להכנס בדף היומי הזה כטכניקות של פרשנות הלכתית – איך אנחנו יודעים מה אסור מעילה למול סוג הוקרבן או החלק (אליה למול חלב; מה תפקיד הדם) וכן הלאה.
אבל נקודה אחת מעניינת אותי כאן פילוסופית.
יש כאן התרחשות מעניינת שמתייחסת להאם אפשר למעול במשהו (לקחת ולהשתמש בחלק שיועד לקדושה אחרי שיועד לקדושה לפני ששומש לקדושה) אחרי שכבר נעשה בו שימוש.
הטענה של רבי יוחנן שנשמעת חזקה ואם הייתי יכול הייתי גוזר אותה – "אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו". כלומר, לכאורה, אחרי שדבר מסויים מסיים את הקריירה המוקדשת שלו אין בו עניין מעילה.
אחרי זה אגב מנסים להתנגד לזה אבל זה דרך נניח בגדי כהן וכאלה שבעצם זה שנעשתה המצווה לא אומר שלא תעשה שוב. אבל בקורבן זה לא אותו דבר. קורבן נעשתה המצווה וחאלס, ברמת העיקרון (משהו מדגדג לי במוח שאפשר לאלתר גם על זה משהו יותר חכם, אבל אני לא מנסה להיות כאן חכם הלכתי).
ואיך אני מקשר את זה לתורה?
הרי זה עניין העליון והקדושה כאן באמת. לא להתנשא מעל העמים.
אלא שוב, להתכנס לדבר החשוב ביותר –
מטרה.
***
התניא מסביר לנו איך אנחנו אמורים לעשות את זה. בקצרה, ימין ושמאל. שמאל מסתירה, ימין מרחיבה. שמאל בשקט והצנע לכת. ימין במרחב.
מן המצר, קראתי יה… ענני במרחב יה:
מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. הנה בכלל עובדי ה' יש ב' בחינות ומדרגות חלוקות מצד שורש נשמתם למעלה מבחינת ימין ושמאל דהיינו שבחינת שמאל היא מדת הצמצום וההסתר בעבודת ה' כמו שכתוב והצנע לכת כו' במסתרים תבכה כו' כל העוסק בתורה בסתר כו'. והנה ממדה זו נמשכה גם כן בחינת הצמצום והגבול בעבודת ה' כמו בצדקה להיות נידון בהשג יד והמבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכהאי גוונא בתלמוד תורה ושארי מצות די לו שיוצא ידי חובה מחיוב מפורש שחייבתו התורה בפירוש לקבוע עתים כו'. אך בחינת ימין היא מדת החסד וההתפשטות בעבודת ה' בהתרחבות בלי צמצום והסתר כלל כמו שכתוב ואתהלכה ברחבה כו' וממנה נמשך גם כן מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה זרוק מרה בתלמידים כו' (צריך עיון. ונראה שצריך לומר קודם אך בחינת ימין כו') וגם בלי צמצום וגבול כלל ואין מעצור לרוח נדבתו בין בצדקה ובין בתלמוד תורה ושארי מצות ולא די לו לצאת ידי חובה בלבד אלא עד בלי די כו':
***
ומי שילוח?
אמנם עוד לא הגענו לחלק הזה בפרשה, אבל מחלק א' של מי שילוח:
אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם כוּ' וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם. "הֶאֱמַרְתָּ" הוּא לְשׁוֹן הִתְנַשְּׂאוּת שֶׁהָאָדָם מִתְנַשֵּׂא וּמְפָאֵר עַצְמוֹ בְּהַש"י "מִי כַּה' אֱלֹקֵינוּ". "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם" הַיְינוּ שֶׁהַש"י מִתְנַשֵּׂא בְּיִשְׂרָאֵל "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר". "הֶאֱמַרְתָּ" לְשׁוֹן הִתְפָּאֲרוּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים צ"ד,ד') "יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" הַיְינוּ שֶׁמִּתְנַשְּׂאִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁעוֹשִׂים חָכְמָה בְּהַחֵטְא, וּכְנֶגְדָּם יִשְׂרָאֵל מִתְנַשְּׂאִים. "לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים", הַיְינוּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִמְשָׁכִין אַחַר דַּעַת הַש"י כְּמוֹ שֶׁיִּנְהַג בָּהֶם וּמְבַטְּלִים דַּעְתָּם נֶגְדּוֹ, כְּנֶגֶד זֶה הַש"י מִתְנַשֵּׂא כִּבְיָכוֹל בְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ".
שימו לב, כי זה סוגר לנו את נקודת ההתנשאות. להגיד עליון – הוא ההאמרת. הרעיון בלהיות עליון מעל הגויים הוא לא להתנשא מעצמנו. זה בערך כמו שבהופעה יש אנשים שמנסים לטפס שנייה על הקהל כדי להתקרב ללהקה, או לראות אותם יותר קרוב. זה אומר בהכרח שהם "מעריצים יותר נאמנים" מאנשים שלא עושים את זה, נניח, כמוני? לא. אבל זה אומר שהם שנייה מנסים להתקרב. משל למה הדבר דומה עוד פעם?
בני זוג שנפגשו אחרי שלא ראו אחד את השני הרבה זמן. אחד מגיב ביתר נמהרות וממהר ורץ לאדם השני. זה אומר שהשני לא רוצה לראות אותו? לא. אין כאן עניין של מי יותר.
אלא,
להמשך אחר הדעת, כמו שכתוב פה.
יאללה, יום עבודה וכאלה
יום שלישי שמח
צרי
