כ"ט תמוז 14.7.26
מכל הפסוקים שבא לי לדון בהם בפרשייה של יום שלישי, זה קופץ וניצב מול כולם:
(א,לד) וַיִּשְׁמַ֥ע יְהוָ֖ה אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃
ודווקא אני רוצה לדבר שוב על משהו שחוזר על עצמו בספר הקודם שהרגע חזקנו ונתחזקנו ממנו – במדבר – משהו מאד מעניין והוא האנושיות של רבש"ע.
שלושה פעלים קורים כאן לקב"ה שהופכים אותו ליותר מכל למעין פאסיבי בסיפור. כאילו מופתע. כאילו. הוא שמע; קצף; נשבע.
אגב, זו הדגמה מאד יפה לעובדה שאלוקים, כמו רוב בני האדם, כשהוא נכנס ללופ, הוא נכנס ללופ.
אחת הסיבות שנטשתי יותר ויותר את הדיצפלינה שלי כמטפל – היינו גם התזונתית וגם זו שלמדתי ב-ACT והמעט מעט סכמה תרפיה / DBT / CBT שנגעתי בהם במהלך חיי (אני עם הכשרה אך ורק ל-ACT, לא ל-DBT או CBT או סכמה תרפיה) – ועברתי לפסיכותרפיה דינאמית בתור דת האמת – היא בדיוק זה.
כשאדם, או במקרה זה, יישות, נכנסת לטריגר קשה מאד לצאת ממנו. עם כל הכבוד לכל הגראונדינג, פוקוסינג, תרגילי נשימות, "מה נעשה עכשיו" והמון פרוצדורות שמקדשות את האגו, האיד לא שואל שאלות.
ואם האיד לא שואל שאלות, אין לנסות להתנגד לו ישירות. יש לנסות לנשום עמוק, לראות אותו יחד. ללכת לעומק.
אברבנאל כותב בדיוק על העובדה שיש שלושה פעלים, אבל מזווית אחרת:
הג' אמרו וישבע. והנה כשגזר הש"י על דור המבול לא נשבע עליו. ועל דור הפלגה ג"כ לא נשבע עליו ולא בעון העגל. והשבועה לא תועיל כי אם לאדם כמתחרט ממעשיו ולבלתי ישוב מכונתו ישבע לעשותו:
מצחיק, אבל כשקוראים את זה בכמה פעמים יש מצב שזה מתחבר בול למה שאני חווה. "לבתי ישוב מכונתו ישבע לעשותו". במילים אחרות, בחר. בחר להכנס בזה.
בדיוק כמו שבנאדם בכעס בוחר להשתמש באלימות.
בנאדם בבלבול בוחר לאכול את עצמו לדעת.
וכן הלאה.
גם לאלוקים הייתה בחירה. אפילו כשהייתה לו את כל הידיעה שבעולם. הוא עדיין עשה את זה.
למה?
כי לפעמים אנחנו יכולים לדעת ואנחנו עדיין עושים את זה.
כמו אדם שיודע שיש סיכוי טוב שמערכת היחסים החדשה שלו תתפורר ותתקפל. אז מה. עדיין עושים את זה. עדיין עושים את זה.
***
הדף היומי כרגיל קשה עליי מכל מיני סיבות (כמה אני יכול לעשות תרגילי חשיבה על מעברי טומאה וטהרה עם סרט GORE?!) אבל יש כאן משהו שמתקשר יפה למה שניסיתי לדבר עליו בתורה:
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָא דַּאֲמַרַן בֵּית שַׁמַּאי דִּתְנַן דָּגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִשֶּׁיִּצּוֹדוּ וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מִשֶּׁיָּמוּתוּ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לִחְיוֹת
במקור, זה ממסכת עוקצין עם קצת שינוי אבל תאכלס זה מופיע לנו בדף היומי, חולין עה ע"א.
אז יש לנו משנייה קטנה שבאה ברצף כרגיל לשאול – ממתי אפשר להגיד על משהו שהוא טמא ואיך טומאה עוברת? והפעם בדגים – בית שמאי אומרים, מהרגע שנתפסו בחכה; בית הלל – אחרי המוות; רבי עקיבא מסנתז מצב ביניים מעניין. אבל, רגע, מה ההבדל בין מוות לבין חוסר יכולת לחיות?
מַאי בֵּינַיְהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דָּג מְקַרְטֵעַ אִכָּא בֵּינַיְהוּ
רבי יוחנן פותר ומבין את הרצף כאן. "מקרטע". הוא יכול להיות על הקרקע, להחנק, לפרפר, לאט לאט להתפורר מהחיים שלו. אבל אם התייבש והלכו הזימים והכל – זהו, הוא הולך למות.
בקמיליון זה יהיה כתוב על בני אדם בערך בלשון הזה: "M.O., שיחה נעשתה עם המשפחה."
היינו, התחלנו לתת מורפיום לבנאדם, הוא כנראה מורדם ומונשם עכשיו לאט לאט. נעשתה שיחה עם המשפחה של "אוקי, צריך להתארגן לזה. אין לי מילים. מצטער" ולרוץ ל-20+ מטופלים האחרים שצריכים מענה מיידי.
אז הנה, ביניים. הדופק עדיין דופק. הכליות אולי עדיין קצת עושות משהו. הכבד מנסה לכבד. אבל האדם מתקרב. זהו. זה הרגעים שבהם כבר כנראה עשינו שמע ישראל וה' הוא האלוקים ו-וידוי אחרון ופרידות. כנראה שכבר אין ממש עם מי להפרד.
סליחה אם זה פגע עמוק מדי למישהו פה. ראיתי את זה מספיק בסטאז'.
אבל יש נקודות אל חזור בחיים האלה.
השבועה של ה' נגד עם ישראל אחרי כל המריבות הייתה כזו.
ובכל זאת, החיים ממשיכים גם אחרי.
על נבואות החורבן אמרו – שועלים יהלכו בו, במגילת איכה.
הנה, גם זה עבר.
ובנושא אחר – הרעיון בכבר לא יכול לחיות הוא איזורים מסויימים ארציים שבהם יצור חי לא יכול להתקיים. עכשיו כשיש חלל חיצון, האם הגיע הזמן למסכת כוכבין בהם נשאל, אם פרה נחשפה לואקום בדיוק כשהיא נתקעה בכריעה ללדת ורצו לשחוט אותה האם היינו אותו דין כאן שנוכל לקבל טומאה?
ואוו זה הדבר הכי דוסי שעשיתי זה הרבה זמן.
לענייננו:
***
התניא דווקא מתקשר לכאן ממש בול, הפעם. איזה יופי! מה רבו.
…וכמו שכתוב בעזרא: "ורב לסלוח", דהיינו שבמידת בשר ודם, אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו ואחר כך חזר לסורו, קשה מאד שימחול לו שנית, ומכל שכן בשלישית ורביעית. אבל במידת הקב"ה אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים, כי המחילה היא ממידת הרחמים, ומידותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית אלא בבחינת אין סוף, כמו שכתוב: "כי לא כלו רחמיו", ולגבי בחינת אין סוף אין הפרש כלל בין מספר קטן לגדול, דכולא קמיה כלא ממש חשיב, ומשווה קטן וגדול וכו'. ולכן מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, וכל החטאים שמתוודים ב"על חטא" מידי שנה, אף שחזר ועבר עליהם – חוזר ומתוודה עליהם ביום הכיפורים בשנה הבאה, וכן לעולם.
הביטו וראו!
הוא יכול להשבע, אבל יכול גם לסלוח.
אינסופית.
למה?
כי מידת הכעס יכולה להיות אינסופית (אולי זה למה החיים די נוראיים לפעמים?) אבל גם החמלה היא אינסופית. אדם יכול שלא לסלוח לנו – אם אנחנו ממשיכים את צעד 9 מהפעם הקודמת, זה בסדר, זה בסדר ולא חייבים לסלוח.
בדיוק בשביל זה יש כח עליון.
כח עליון יכול לסלוח, אינסופית.
כל מה שצריך זה להתחבר ולהתכוונן.
איזה יופי.
למרות שזה קצת סותר את מה שהוא אומר על כל מיני עוונות של אוי ואבוי כמו שפיכת זרע וכו'.
נו בסדר.
***
מי השילוח הפעם לא מצאתי משהו ספציפי מדי, אבל הבאתי את החלק הזה על הפרשייה הקודמת:
וְעַל כֵּן אָמַר אַחַר כָּךְ "וָאֶקַּח מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים" כוּ' וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (נדרים כ':) מַה שֶּׁלֹּא הוּזְכַּר נְבוֹנִים כִּי נְבוֹנִים לֹא מָצָא וְז"ש וּנְבוֹנִים לֹא מָצָאתִי רוֹמֵז כִּי לֹא מָצָא מִי שֶׁיָּבִין כַּוָּנָתוֹ, כִּי בְּאִם הֵבַנְתֶּם אֶת כַּוָּנָתִי וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אוּלַי הֱיִיתֶם מוֹעִילִים בִּתְפִלַּתְכֶם.
אם אתמול דיברנו על שלושה שהיו כנגד, כאן מביא האיזביצ'ער עניין ממסכת נדרים והוא שדווקא נבונים לא נמצאו.
לפעמים אנחנו גם מפספסים אותו.
אבל הרעיון כאן מהדהד כן בדיוק לעניין מול שיטתו של רבי עקיבא. זה שדג מפרפר לא אומר שהוא חי. רבי עקיבא עם בינה. עם יכולת להבדיל. עם יכולת לראות את האפור שבין השחור והלבן.
קורה הרבה פעמים, בטח בטיפול, שאנשים מחפשים את המוחלט, את התשובה, את הפיתרון. נו, תגיד לי כבר, אומר חבר טוב, כאילו שאני מי שאמור לדעת.
אבל אני לא. אני לא יודע. הבינה שאני מחזיק היא היכולת להחזיק את הכלום או את הלא-נודע בתוך מערך של ידע מסויים שמצביע לי, יותר ויותר, על מה שאני לא יודע.
ולהיות בסדר עם זה.
להיות בסדר עם הסופרפוזיציה של החיים.
להיות בסדר עם זה שיש בחירות שלפעמים קשה לעשות ולרוב אין לי דרך לדעת אם הן טובות או לא טובות.
להתקיים מול זה וזהו.
הרבי האיזביצ'ער אומר – אז היו פחות. לפעמים יש גם פחות.
נברך את כולנו שנזכה למעלה הזו. שנזכה להסתכל מעבר. שנזכה לבינה.
אהבות
צרי
