כ"ז תמוז 12.7.26
דברים.
אלו הדברים. מה אלו דברים? רש"י אומר – לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת וּמָנָה כָאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן, לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל
על זה ספורנו מוסיף, בדיוק על אותו קונספט – בגלל אותם מקומות בעייתיים שמוזכרים באותו הפסוק: אָמַר מֹשֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֵלֶּה הַדְּבָרִים שֶׁיַּזְכִּיר. וְהֵם.
אלה הדברים שיזכיר. והם.
זה כמעט כמו שיר של יהודה עמיחי.
נניח –
על דברים שלא מלמדים בבית הספר' \יהודה עמיחי
עָבַרְתִּי לְיַד בֵּית-הַסֵּפֶר שֶׁבּוֹ לָמַדְתִּי בִּנְעוּרַי
וְאָמַרְתִּי אֶל לִבִּי, כָּאן לָמַדְתִּי דְּבָרִים אֲחָדִים.
וְלֹא לָמַדְתִּי דְּבָרִים אֲחֵרִים. כָּל חַיַּי אֲנִי אוֹהֵב אַהֲבַת חִנָּם
אֶת הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא לָמַדְתִּי אֲנִי מָלֵא דַּעַת, אֲנִי מֻמְחֶה
בּוֹטָנִיקָה שֶׁל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרַע, אֲנִי יוֹדֵעַ עַל פְּרִיחָתוֹ
וְעַל צוּרַת עָלָיו וּפְעֻלַּת שָׁרָשָׁיו, עַל מַזִּיקָיו וְעַל טַפִּילָיו,
אֲנִי עֲדַיִן חוֹקֵר אֶת הַטּוֹב וְהָרַע וְאֶחְקֹר עַד יוֹם מוֹתִי.
עָמַדְתִּי לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר. בַּחֶדֶר הַזֶּה יָשַׁבְנוּ וְלָמַדְנוּ,
חַלּוֹנוֹת חַדְרֵי כִּתָה תָּמִיד פּוֹנִים אֶל הֶעָתִיד
וַאֲנַחְנוּ חָשַׁבְנוּ לְתֻמֵּנוּ שֶׁזֶּה הַנּוֹף שֶׁרָאִינוּ מִן הַחַלּוֹן.
הֶחָצֵר הָיְתָה צָרָה וּרְצוּפָה אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת.
אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַמְּהוּמָה הַקְּצָרָה שֶל שְׁנֵינוּ
לְיַד הַמַּדְרֵגוֹת הָרְעוּעוֹת, הַמְּהוּמָה
שֶׁהָיְתָה הַתְחָלַת אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה גְּדוֹלָה וְהִיא
מַמְשִׁיכָה לְהִתְקַיֵּם גַּם אַחֲרֵינוּ, כְּמוֹ בְּמוּזֵאוֹן,
כְּמוֹ כָּל דָּבָר בִּירוּשָׁלַיִם.
עוד, על המילה הזו, על הפסוק הזה, הוסיף אברבאנל:
כי הנה אמרו אלה הדברי' אשר דבר משה אין ראוי שנפרשהו על המצות. כי אלה לא יקראו דברי משה. כי הם דברי הקב"ה. כאמרו את הדברי' האלה דבר ה' אל כל קהלכם אבל הדברים אשר דבר משה הם הספורי' והתוכחות הטענות אשר עשה מעצמו הקדמה לביאור המצות. כי משה מעצמו דבר אותם וראתה החכמה האלהית יתברך לצוות שיכתבו על ספר כשאר חלקי התורה. והוא למה שמצינו בפסוק הראשון הזה.
***
מילה אחת שהיא לא ניגוד אלא יצירתיות אחת מיני רבות – למול כל הפעמים האחרות שהדיבור האלוקי שעבר דרך משה היה עניין של צו; דבר אל בני ישראל ואמרת להם, אליהם וכו'. לא. כן אין ציווי, אין אלו החוקים והמשפטים אשר ציווה וכו'. לא.
דברים.
בעת כתיבתי שורות אלו אני ממתין לשיעור נוסף, מהאחרונים, בקורס שלקחתי על ההוגה/פסיכיאטר/פלצן ידוע, ז'אק לאקאן. דברים מבחינתי הם בבחינת מסמנים. אנחנו יכולים להצביע כמה שאנחנו רוצים וזה בדיוק מה שהפסוק הזה עושה על כל המקומות שבהם הדברים נאמרו בהם, כשהם לא מיקום גאוגרפי, אלא מיקום מטאפיזי, שכן אי אפשר שמשה ועם ישראל יהיו באותו מקום.
אבל הפסוק מזכיר לנו: בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב , וכל אחד מהמקומות האלה הוא מקום בפני עצמו שהיו בעיות – מי המריבה, קורח, כן הלאה. תופל ולבן אגב לא נזכרו בשום מקום אבל הם רמז בשם לריבים התפלים.
אם בסוף במדבר, במטות, אנחנו נלחמים נגד מדיין – קליפת מדיין, יגיד האדמו"ר הזקן, מלחמה פנימית ולא רצח עם מזעזע – אזי כאן אנחנו משלימים לקראת סוף התורה את כל שצריך להשלים. לעשות, בלשון התכנית, צעד 4, על כל המקומות שבהם פגענו, נפגענו, התבלבלנו.
פסוק אחד.
מילה אחת וכמה מקומות. מספיק בשביל, לפי ספריא, 300 פרשנויות שונות.
***
ובדבר שמראה על שרשרת "דברים" אחרת. בדף ע"ג בחולין יש דיון ארוך שהוא כרגיל לחלק הזה במסכת, קצת… קשה לעיכול?
אם עובר מוציא יד ו/או אם יש איבר שהוא מדלדל (כמעט כבר נושר מעצמו… אוי ויי), האם זה נחשב לטמא או רק טריפה לאכילה?
עכשיו, מבלי להכנס לכלל המורכבויות, הרעיון הגדול הוא כזה. אפשר להוכיח שזה מטמא באופן מוחלט לנבילה (שיטת רבי מאיר) ואפשר גם להדגים שובכן, לא. לשחיטה יש כח שקשה לי לקרוא לו מרפא אבל כן יש לו כח של לקנטקסט מחדש דברים. לא מספיק בשביל אכילה, אבל כן מספיק בשביל שלא נקרא לזה נבלה.
עכשיו, מבחינה רפואית אני תוהה אם יש לזה תקדים או הסבר למה מוות מסויים יכול להציל מזיהום נוסף נניח. אבל התלמוד לא מדבר תמיד אך ורק ביולוגית (למרות שכמו שדנו בדפים קודמים, יש להם ניחושים מוצלחים או המשגות לא רעות יחסית בלי להכיר ביולוגיה כמו שאנחנו מכירים אותה היום).
יש כאן עניין מטאפיזי, רוחני.
מה ההבדל בין ראוי לקודש, ראוי לאכילה, לא נבלה לנבלה?
אני עוד משאיר את זה פתוח.
***
באגרות תשובה י' של האדמו"ר הזקן:
ומאחר שהתפילה היא בחינת תשובה עילאה, צריך להקדים לפניה בחינת תשובה תתאה. וזהו שאמרו רז"ל במשנה: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", ופרש רש"י: הכנעה. והיא בחינת תשובה תתאה לעורר רחמים כנ"ל, וכדיליף התם בגמרא מקרא דכתיב "והיא מרת נפש".
אכן בברייתא שם תנו רבנן, אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה. ועכשיו בדור יתום הזה, שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה, אזי עצה היעוצה להקדים בחינת תשובה תתאה בתיקון חצות כנ"ל.
מעניין.
דברים.
לסמן סימנים.
סימנים שעוזרים לנו להבדיל בין מודוסים של קדושה, אכילה, נבילה/טריפה או לא.
סימנים שעוזרים לנו לזוז בין מרות נפש, לבין שמחה – שבדור יתום הזה, אי אפשר להפוך לבנו כרגע מן הקצה לקצה. אז יש דרך להתמודד עם העובדה שאי אפשר לעבור בין מודוסים כאלה פשוטים.
בין דבר לדבר אחר.
שלפעמים הופך לגמרי את הדבר הראשי, בלאקאנינית S1. המסמן הראשי.
הדברים, של משה, היו המסמן הראשי כמסמן את כל הדברים באשר הם. גם המקומות שהוא תיאר. וגם הפסוקים הלאה שנדון בהם בזמן אחר.
הרבה הזקן מנסה להגיד – יש דרך לנוע בתנועה הזו, בטח כשזה מכיוון אחר או על צירים אחרים וזה הציר של התשובה והחוויה מול התשובה הזו.
***
מי השילוח מפרש את הרעיון של דברים לכיוון אחר לגמרי:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים. אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ [שוחר טוב פרק ל"ט] לֹא נִיתַּן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בִּדְבָרִים בְּטֵלִים. וְזֶה פֵּירוּשׁ (תהלים נ"ח,ב') "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן", כִּי לְכָל הַכֹּחוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּאָדָם נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְוָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לַעֲבוֹד בּוֹ הַש"י, וְהָאָדָם נִבְרָא בְּכֹחַ הַדִּבּוּר וְנִיתַּן לוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה לַעֲסוֹק בָּהֶם.
דיבור. דברים, דיבור, לא בטלים. תורה. לכל הכוחות ולכל המעשים שהאדם עושה או יכול לעשות יש מצווה שקשורה לזה. את האמת, זה נכון. אכילה, שינה, חשיבה, מיניות, תנועות מסויימות, להתלבש, כן הלאה. כמעט להכל.
אבל מה שיש מעל לזה זה דברים. דיבור. ההמשגות.
עצם ההמשגה עצמה צריכה להיות דרך התורה אבל מתחילה בכלל דרך תוכחה.
דברים לא בטלים, כמו שאם איבר מדלדל או עובר מוציא יד האם זה כשר או לא.
כי אין גבול להסתכל על גבולות.
אין גבול ללמוד ולשאול שאלות.
ואני אישית מאמין גדול בכך, שאין דבר כזה שאלות דביליות.
רק מרצים פחדנים.
שבוע טוב שיהיה לנו, ובהצלחה לנו עם ספר דברים
צרי
