דחף (פרוידיאני ושות') הוא אהבה (כמו שאתםן מביניםות אותה). זה כל מה שהייתי צריך.
בייליש קופץ עלי כרגיל. המסע שלו מתחיל מקערת האוכל, עובר להדום שהוא שולחן הקפה, שנמצא ממש מאחורי כסא המחשב שלי עליו אני יושב עכשיו. אז, הג'ינג'י הזה, דהיינו, בייליש, קופץ על הגב שלי ונעמד על שתי רגליו, כמסמן, "אני רוצה לעלות". אני מסתובב אליו. הוא מיילל. היללות הללו הן שיח כשם שאנחנו משוחחים על ידי מיתרי הקול והאפיגלוטוס והפה שלנו ומה שזה לא יהיה. הסתובבתי. הוא משתהה, עולה על הירכיים ועושה הרבה שיופים עם ציפורניו על ירכיי. זה לא נעים. אבל אז הוא מתיישב, מתחכך וכמובן, מגרגר כמו מנוע של מכונית ישנה. לרגע אני נושם. הוא מרים את ראשו אל עבר ראשי ומתחכך בי, מה שנקרא, ניגוח, Head Bump. אני חש, מרגיש, חווה שעובר שם משהו. אני מניח את הספר של לוואלד שמדבר על זה שיש מימד אונטולוגי לחוויה, היינו, שיש משהו ש-יש, ש-שם. חוויתי משהו עובר. מה שמעניין הוא לא מה עבר ולא איך. לא מעניינת אותי השאלה האם היו אלו פרמונים, אלקטרונים, גלואונים או מיתרים קוסמיים (בכוונה ירדתי מן המולקולה ועד גודל פלאנק). מעניין אותי שהיה מעבר שנחווה. החשוב כאן הוא הנחווה.
זהו קו התפר בין מדע לפסיכואנליזה. החוויה. החוויה מעקרת מאליה את החקירה המדעית שכן חוויה היא דבר שלעולם לא ניתן להפוך אותו בצורה רצינית למשתנה אופרטיבי. אם אין לי משתנה אופרטיבי קבוע אף אחד לא יכול להסכים יחד איתי על המשתנה הזה ועל כן כל שאלה מדעית שתהיה מתאיינת באותו רגע.
***
כשפרויד הבין שבני אנוש מונעים מהתופעה הנובעת (Emerging Property) של כלל האינסטינקטים והמנועים הביולוגיים שלנו על מנת לבצע את החיים כמו שאנחנו מבינים את החיים; וקרא לאותה תופעה דחף (Treib), המהפכה השקטה ואולי המשמעותית ביותר מבין המהפכות שפרויד עשה החלה. בעיקרון היא השנייה במספר או השלישית. הראשונה הייתה שישנו לא מודע. השני, נטבעה בכלל על ידי מטופלת שלו, שהטיפול נעשה בדיבור (talking cure, Redekur; ניקוי ארובות גם כן).
הדחף זכה לאינסוף פרשנויות שונות. עוד בפסקאות הראשונות של המאסה הראשונה מבין השלוש על מיניות של פרויד (1905) מתואר לנו הדחף. הוא מגיע משני מקומות שרק באחד מהם פרויד החליט להמשיך – הדחף המיני שמקביל לדחף הרעב (!). הא. כבר על ההתחלה אתה מודה יא שלומי שהכל זה בעצם תזונה ולא מין. יא חרמן. לענייננו, הדחף כאן הוא בעצם משהו ש… דוחף. הוא תורגם כאינסטינקט אבל לא כך, שכן זה לא איזשהו ניסיון להתארגן קוגנטיבית וחושית אלא משהו אחר, מסדר גבוה יותר של הבנה. היינו, תופעה נובעת, כמו שכתבתי קודם לכן.
הדחף הוא אם כן, כמו שבגרמנית ועברית – דוחף. Treib, או אם תרצו באנגלית, Drive. הוא המנוע. הוא מזיז. משנה. בהמשך פרויד הרחיב, בתרבות בלא נחת (1930), במאמר השמיני, פרויד הזכיר לנו – האנושות בנויה על שני ראשים, כפייתיות לעבוד (בגרמנית זו מילה ממש מצחיקה, Zwang, צוואנג) (תגידו איתי, צווואאנג) וכוחה של אהבה.
אבל אנחנו לא בתקופת פרויד ואצל רובנו מיניות כבר הפכה להיות נורמטיבית. כבר הרחיב על זה לאקאן ב"מהי הוראתי" (1967) שמיניות היא עניין… איך נאמר, הדחף המיני של פרויד בימינו הוא כבר לא הסוד הגדול שהוא היה בסוף המאה הי"ט. לא מדובר כאן יותר על משהו שאסור לדבר עליו אבל רוצים אותו מאד. עוד בשנות ה-60 כבר הייתה גלולה למניעת הריון ודיבור פמניסטי ראשוני ומהפכת אהבה והיפים ובקיצור, סדום ועמורה ו/או ערב תל אביבי סטנדרטי. היינו, הדחף המיני אינו מיני כלל. הדחף המיני הוא דחף ל…
וכאן נכנסת האונטולוגיה. כלומר, תורת ה-יש. ששואלת שאלה פשוטה – מה את.ה חווה עכשיו? מה קורה עכשיו?
***
אני חוזר לבייליש. אני מרגיש שיש משהו בין הראש שלי לשלו. אני לא מעוניין לנסח את החלקיקים או ההורמונים שעשויים לעבור שם. גם לא את האלקטרונים שייתכן מאד שנעים בצורה כזו או אחרת בהתייחס למשטחי העור. אני לא מעוניין גם לנסח, למרות שבדיוק עלעלתי ב"קצה הפרימיטיבי של החוויה" לאוגדן (1989), משהו על משטחי-המגע-והחוויה-האוטיסטית-המגעית שיש בזה. זה לא האישו הפעם. פעם אחרת בכיף.
משהו נוצר שם.
המשהו הזה מבחינתי הוא הדחף.
היפה, שכן זה מפתה לדבר על זה כמו שמדמיינים מערכת פיזיקלית בשיעורי פיזיקה א', מכניקה.
ביני ובין בייליש חוט, כבל, חבל. ביני ובין בייליש משהו עובר אחרת הקשר הזה היה מותר כשם שאין לי את הקשר הזה עם החתולים בחוץ או עם הכלבים בחוץ (יש קשר, אחר). אבל ביני ובין בייליש נוצר קשר אחר שוודאי שמרכיבים אחרים שלו יוסברו בהרבה דרכים אחרות שכרגע אינן רלוונטיות כלל.
הרלוונטי הוא התווך שנוצר כרגע בין חתול מגרגר וביני. משהו עובר. המשהו הזה הוא דחף.
דודי לי ואני לדודי.
אם יש מישהו אחד שיש לו אובייקט, אזי כמעט תמיד, האחר יהפוך אותנו לאובייקט. אלא אם כן מדוברת במערכת נרקיסיסטית שבה האחר אינו אובייקט שהתגשם במלואו אלא אובייקט ראשוני מאד, שעוד לא קיבל משהו אחר.
אני רוצה להאמין שבייליש רואה בי אובייקט בוגר יותר. אבל זו הסכמה של אמונה. אני יודע שבייליש הוא אובייקט אמיתי מאד בשבילי. מה שמקשר בין אובייקט לאובייקט הוא הדחף.
זהו. מה עוד צריך לדעת על קשר, אנושי ולא אנושי, בעולם הזה?
