כרגיל, אני ממשיך בשיטה של "פסוק תופס אותי ועולות לי מחשבות מעניינות".
והפעם, ויקרא י"ד מ"ז:
וְהַשֹּׁכֵ֣ב בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת־בְּגָדָ֑יו וְהָאֹכֵ֣ל בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת־בְּגָדָֽיו׃
קצת התייחסות לטעמי המקרא כאן: חייב להודות, מבחינה 'מוזיקלית' או תחבירית ספר ויקרא הוא אחד הספרים שלא מותירים הרבה משחקים מרתקים מדי – לכאורה. מה שיש לנו כאן באופן מרתק הוא חזרתיות מדוייקת. אותה פראזה. השוכב בבית, יכבס, את בגדיו; והאכל בבית, יכבס, את בגדיו. אם הייתם לידי הייתי שר לכם את זה כמו שצריך. אבל הרעיון הגדול הוא מכניזם חוזרני וברור.
מוסיף על כך אבן עזרא:
ולא הזכירו הכתוב כי כל שוכב ואוכל הוא בא בבית:
כל שוכב ואוכל הוא בא בבית – בא לבית – לא בעל בית, אבל חלק מהבית. הוא חלק מהמרחב שעתה יש לדבר עליו.
כמו שדיברנו על כך בפרשת השבוע הקודמת, הרעיון של צרעת הוא נגע רוחני שמתגשם, תופס נפח וגוף אם תרצו – manifasting או embodying – ביקום הפיסי עצמו. הנגע הזה יכול לעבור בכמה מימדים – האינדווידואלי (האדם עצמו נגוע) אך גם במרחב עצמו והוא בבית. המעניין הוא אגב, שהתורה מציינת בפירוש שהנגע הזה מגיע ספציפית מריבונו של עולם בעצמו, דכתיב (פס' ל"ד):
כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם׃
המפרשים אגב נותנים לזה אנקדוטה מעניינת שקשורה לעמי הארץ השונים (כנענים, אמוריים) שהיו מסתירים זהב היכן שהנגע למעשה או שהיו עושים עבודה זרה בבתיהם וכו', אבל תסלחו לי, אני לא רוצה ללכת לכיוון הזה.
הטיעון שאני בונה הוא כזה: צרעת היא נגע רוחני שיכול להתפס בגוף או במרחב עצמו. הנגע הזה מגיע מריבונו של עולם, שאמנם הוא יישות מרחמת אבל לא הכל ברור ומובן ולפעמים יש דברים ממש לא פשוטים, כמו נניח, נגע של צרעת. אוקי.
אבל העניין של נגע מרחבי נוגע במשהו אחר שחשוב לדבר עליו. בעיות נפשיות שונות נוטות להיות מושלכות החוצה. זה לא תהליך נעים לעיתים אך הוא טבעי וחשוב. גרוע מכך, השלכות כאלה יכולות להיות מעורבות במה שנקרא, העברה בין-דורית. דמיינו משפחות ניצולים ממה-שזה-לא-יהיה. שואה, פגיעות משפחתיות קשות, טבח כזה או אחר. דמיינו משפחה כזו שיש בה נגע שכזה. דמיינו שהנגע הזה לא נוגע רק באמא או באבא. הוא פושה בבית. הוא מתפשט.
ומעניין לדבר כאן לא על הטיפול בו אלא על דפוס ההתפשטות הזו מהמרחב לאינדווידואל. וכאן אנחנו חוזרים בחזרה לפסוק מ"ז מלמעלה. אז בוא נראה, שתי פעולות. שכיבה ואכילה. שכיבה – ייתכן ומדובר באחת הפעולות הפיזיות היותר אינטימיות שאני יכול לחשוב עליהן. אני לא מדבר על פרקטיקות אינטימיות זוגיות כאן אלא ממש על האקט שבו אני שרוע. שבו אני לא יושב, או עומד – אלא שוכב. אני חשוף, פגיע ולגמרי מותיר לסביבה להתאחד איתי בהרבה מובנים כשאני פחות עומד על עצמי. ובכן, אני לא עומד.
אכילה – אני מכניס, מחדיר פנימה חומרים שהופכים להיות אני ואנרגיה. נטען.
למעשה שתי הפעולות הללו קשורות לטעינה וקשורות בדיוק לשני הקיצורים דרכם זוכרים את המערכת הפרא-סימפטתית: לנוח ולעכל, REST AND DIGEST.
כלומר, האדם שנמצא פרא-סימפתטי, בכוננות ספיגה, התאחדות, במקום האינטימי של להתארח ולהיות חלק מבית (והמפרשים מתייחסים לאכילה גם כשיעור זמן מסויים, כלומר השכיבה היא מצב מסויים שלא מתאר זמן ואילו אכילה גם מתארת זמן מסויים) — כאן אדם חייב בפרקטיקת טהרה כלשהי שמזכירה מעט את הפרקטיקה של חיטוי אבל מעבר לזה מדובר על ניקוי מסויים שאדם זקוק לו. כאמור, הניקוי לא מעניין אותי הפעם.
מעניין המקום שבעצם מרמז לנו: בחיים האלה אנחנו עלולים להיות חשופים למצבים מורכבים למדי בחיינו. המצבים האלה עלולים להיות חלק מהשגרה שלנו וחלק מהמרחב שלנו. המצבים האלה יחשפו אותנו לנגעים – אם אנחנו נהיה חשופים מספיק מולם, נהיה "פרא-סימפתטיים" איתם, נאפשר להם במובן מסויים לחדור ולהכנס ולהיות חלק מאיתנו.
זה לא כזה לא לגרום להם לחדור או לא להיות חלק מאיתנו, וזה כמובן, בסדר גמור.
זה גם לא כזה נורא להחשף ואז לכבס את בגדינו ולהטהר בצורה מוגבלת.
אבל בעיקר זה מזכיר – שימו גבולות מתי שאתםן יכוליםות כלפי מצבים שלאחר מכן עלולים לעשות לא מעט קושי. וחבל.
שבת של אהבה.
