תהליך הכתיבה שלי, נכון להיום, כשאני כותב את פרשת השבוע הוא די פשוט. אני פותח חומש (אינטרנטי, כי נוח יותר להעתיק ולשחק עם זה), מביט בטעמים, מביט במפרשים. מתחיל מההתחלה. אני כמעט אף פעם לא מצפה לקבל מוזה/מסר ברור כל כך על ההתחלה, למרות שכן, רוב הדברי-תורה האחרונים הם על תחילת הפרשה ועל מפרשים – פשוט כי זה, כל כך שם. מה לעשות, בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכולה בה. כן, דכולה בה.
ובדיוק מהנקודה הזו אנחנו צומחים ממש לפסוק הראשון של הפרשה שמתחבר לי חזק מאד למשהו מעולם הטיפול, הן כמטפל והן כמטופל.
ממש, ויקרא א' א':
וַיִּקְרָ֖א אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:
רש"י על זה:
ויקרא אל משה. לכל דברות ולכל (א) אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, (ב) לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר, וקרא זה אל זה, אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה אליהן בלשון עראי (ג) וטומאה, שנאמר ויקר אלהים אל בלעם: ויקרא אל משה. הקול הולך ומגיע לאזניו, (ד) וכל ישראל לא שומעין.
אז מה יש לנו כאן מרש"י?
- לפני כל צו, לפני כל הוראה, לפני בעצם כל העניין – תמיד יש קריאה. עכשיו, זה חוזר על עצמו לא מעט בכתובים, כלומר, כדי לציין דיאלוג לרוב יש "ויאמר X", אך כאן רש"י ממש מציין שזה לא רק עניין של תנאי דיאלוג אלא, ואולי סתם זה תפס אותי אישית – קדמה קריאה. אני מכיר את המושג הזה מעולמות יותר "היפיים". איך לעיתים אומרים בפרדס חנה? "קיבלתי קריאה ללכת לאירוע" וגם "אין לי קריאה להגיע לשם" שזו דרך מאד מסויימת להגיד "סבבה" או "לא סבבה" אבל בסדר, נניח לזה. העניין העיקרי הוא שיש מאחורי זה משהו. קריאה. קריאה שמתחברת לנקודות הבאות.
- הקריאה מאוזכרת גם למלאכים ובניגוד למה שקורה למי שלא מתקדש/עכו"ם וכו'. כלומר, יש משהו קדוש, מתקדש ברעיון של קריאה. ייחודי למדי. הפסוק מישעיה ו', הוא הפסוק שאומרים באחד הרגעים היותר מרוכזים בתפילה היומיומית – וקרא זה אל זה ואמר. אם יש מתפללי קבע פה הרי שהתנועה באגן כבר באה באוטומט. זה באמת רגע אינטימי. רגע שאחריו, לרוב, בחזרת הש"ץ, מתפנים חזרה לכל מיני עיסוקים (כמה הרגע הזה חיבר אותי בשיעורים הראשונים במכון לב, כמה, להרגיש בבית) – אבל הרעיון זהה. הקריאה והקדושה הן אינטימיות פנימית כשם שהן אינטימיות עם החיצון המושלם שהוא אינטימי יותר מאינטימיות.
- הקול הולך ומגיע לאזניו – לעם עוד לא. הקריאה מתחילה לפעפע בו, כמו תגובה, כמו יקום צעיר שנברא, כמו השראה ינוקה. קודם כל היא מתחילה במנהיג.
קריאה – באם של כח עליון או של משהו אחר, מחולקת כאן לפי רש"י לשלושה דברים חשובים. טקסיות בת חשיבות מסויימת שיש בהתחלה שלה סימון (להבדיל אלפי הבדלות, הקטע המאיים הזה שבן/בת זוג אומר.ת לבן/בת זוג שלו: אנחנו צריכים לדבר); זוהי קריאה מקודשת שמשומשת בקודש; זוהי קריאה שמתחילה ביחיד ומפעפעת הלאה. כך אני רואה את זה גם בפנימיות שלנו: הקריאה מתחילה ממקום כלשהו, פנימי, חיצוני, זה לא חשוב; הקריאה הזו אינטימית, מקודשת לנו; הקריאה הזו מתחילה באיזור אחד בתודעה שלנו ויכולה להתמשך, לזכות להתנגדות, לעבור כל מיני דברים.
***
אבל מה זו בכלל קריאה?
שאלה טובה. זה יכול להיות אינטואיציה משעשעת (החרוב שנפל עליי מסמן לי להסתכל על משהו); הבנה של יוזמה (אני חייב להקליט מדיטציות מונחות בעברית); או משהו שקורה לי משיחה עם מישהו (על כך בהרחבה). זה הפירוש שאני בוחר לכאן למרות שהוא שונה בצורה די דרסטית מהמשך פרשת השבוע שלנו. או שלא. נדון בזה בזמנים אחרים.
העניין שאני מחבר אותו כאן לאכילה רגשית תלוי מאד בסיפור שלנו. צריך להבין, הסיפור שלנו (או סיפר, נראטיב) הוא אחד הדברים שמעצבים לנו לא מעט מההרגלים שלנו (נניח מחקר כמו זה שכאן הוא דוגמה מיני רבות). סיפור של בן-אדם, מקושר לקריאה דרך שני דברים: מצד אחד הוא הקריאה כשלעצמה, כלומר, כאשר אדם בוחר לספר את הסיפור שלו הוא מספר אותו דרך הקריאה הפנימית שלו, שהרי ניסוח של סיפור לא שונה אחרת מזה – תחשבו על הקסם הזה של שפה להביע את אשר שם מבפנים. הצד השני הוא הצד המקשיב, שכאן הדבר יותר נוגע לאומנות הטיפול – הקשבה מעלה את העניין.
***
אחד הדברים שאני נוהג לעשות בקבוצות אכילה רגשית שאני מלמד זה לתת לאדם לשתף את אשר על ליבו אך לעצור את עצמי מלשאול. הרי, הקבוצות נועדו בין השאר להכשיר אחריםות להתמודד עם הרעיון הזה – בתוכן ובתוך אחרים. "רגע," אני עוצר. "מרחב יקר, שמעתןם את הסיפור של X. מה בא לכםן לשאול את X?" – בהתחלה, דממה. מבטים מובכים. "תסמכו על עצמכןם, חברייא. תסמכו. משהו מדגדג, לא? הסיפור, הקשבתןם בקשב רב אני מקווה. ראיתי במבטים. הייתםן שם. קדימה. מה קורא לכםן לשאול?"
והם שואלים ושואלות. כי יש קריאה. תמיד יש קריאה כלשהי שמובילה לדרך.
כמו בעליסה בארץ הפלאות, בשדה הטיפולי אין (כמעט) שאלות לא טובות או תשובות לא טובות. בעיקר לא כשזה בא מעניין אמיתי ומיכולת להתחבר, להקשיב – הן לאדם שמולנו והן לקולות הפנימיים שלנו. איך לדעת שזה הקול האמפתי ולא הקול השופט או הקול שעושה העברה נגדית או הקול שמנסה להשקיט חרדות? נו, על זה קצרה היריעה מלהביע.
שבת שלום.
