א' כסלו 11.11.26
בראשית כ"ו:
פס' כ"ה-כ"ו, חוזר יצחק שוב על עקבות אביו:
וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו יְהֹוָה֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ כִּֽי־אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֙יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ בַּעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי׃
וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֔ה וַיֶּט־שָׁ֖ם אׇהֳל֑וֹ וַיִּכְרוּ־שָׁ֥ם עַבְדֵי־יִצְחָ֖ק בְּאֵֽר׃
אבל אני רוצה להדהד את השבועה של אבימלך בפסוק כ"ט:
אִם־תַּעֲשֵׂ֨ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק־ט֔וֹב וַנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְהֹוָֽה׃
רשי מפרש:
לא נגענוך. כְּשֶׁאָמַרְנוּ לֵךְ לְךָ מֵעִמָּנוּ:
אתה. גַּם אַתָּה עֲשֵׂה לָנוּ כְּמוֹ כֵן:
אבל אני "חולק" על רש"י פה. האתה מגיע עם מרכא, והבשלום עם אתנחתא. כלומר, הפיסוק הוא
…ונשלחך בשלום; אתה עתה, ברוך ה'.
אתה עתה. מצחיק שזה די דומה, הע' והא', כמובן שבהגייה קדומה זה שני דברים די שונים, ובכ"ז.
הרמב"ן מפשט את כל הדרש על העניין הזה או אפילו קצת רמז:
אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ יֹאמַר אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא נְגַעֲנוּךָ, אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה' וְאֵין לְאֵל יָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת עִמְּךָ רָע, אֲבָל יִשְׁתַּנֶּה הָעֵת בַּעֲבוּר הֶחָמָס שֶׁאַתָּה עֹשֶׂה וְתִצְטָרֵךְ לָשׁוּב אֶל אַרְצֵנוּ וְנָשִׁיב לְךָ גְּמוּל. וְטַעַם "לֹא נְגַעֲנוּךָ", שֶׁלֹּא נִפְתָּה לִבֵּנוּ עַל אִשְׁתְּךָ לִגַּע בְּאֶחָד מִכֶּם, כִּלְשׁוֹן "הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ", וְ"עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב" לִשְׁמֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר לְךָ, בְּצַוּוֹתֵנוּ אֶת הָעָם לְהִשָּׁמֵר מִכֶּם, "וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם", כִּי גַּם בְּקִנְאָתֵנוּ בְּךָ לֹא לָקַחְנוּ מִכָּל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּנוּ, וַנְּשַׁלֵּחֲךָ עִם כָּל אֲשֶׁר לְךָ בְּשָׁלוֹם. וְעִנְיַן הַיִּרְאָה הַזֹּאת אֲשֶׁר פָּחֲדוּ מִמֶּנּוּ אֵינוֹ נִרְאֶה שֶׁיִּרָא מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים שֶׁלֹּא יָבֹא עָלָיו יִצְחָק לְמִלְחָמָה, אֲבָל הִבְטִיחָם אַבְרָהָם לוֹ וּלְנִינוֹ וּלְנֶכְדּוֹ (בראשית כ"א:כ"ג), וְעַתָּה אָמְרוּ בְּלִבָּם בַּעֲבוּר שֶׁהֵפַרְנוּ אֲנַחְנוּ אֶת בְּרִיתֵנוּ עִם יִצְחָק וְשִׁלַּחְנוּהוּ מֵעָלֵינוּ, גַּם הוּא יָפֵר אֶת בְּרִיתוֹ עִמָּנוּ וִיגָרֵשׁ זַרְעוֹ אֶת זַרְעֵנוּ מִן הָאָרֶץ, וְלָכֵן עָשׂוּ עִמּוֹ בְּרִית חֲדָשָׁה, וְהִתְנַצְּלוּ לֵאמֹר לוֹ שֶׁלֹּא הֵפֵרוּ הַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁלֹּא עָשׂוּ עִמּוֹ רַק טוֹב, וְזֶה טַעַם "תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ", שֶׁנָּבֹא עַתָּה עִמְּךָ בְּאָלָה לְהַחֲרִים עַל כָּל מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל הַבְּרִית, כְּטַעַם "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ" (דברים כט יא). וְיִתָּכֵן שֶׁהָיָה אַבְרָהָם גָּדוֹל מְאֹד וְרַב כֹּחַ, שֶׁהָיוּ בְּבֵיתוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב, וְלוֹ בַּעֲלֵי בְּרִית רַבִּים, וְהוּא גַם בֶּן חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה, וְרָדַף אַרְבָּעָה מְלָכִים גִּבּוֹרִים מְאֹד וְנִצְּחָם, וְכַאֲשֶׁר רָאוּ הַצְלָחָתוֹ כִּי הִיא מֵאֵת הָאֱלֹהִים פָּחַד מִמֶּנּוּ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים פֶּן יִכְבֹּשׁ מִמֶּנּוּ מַלְכוּתוֹ, וְנָקֵל זֹאת מִמִּלְחֶמֶת אַרְבַּעַת הַמְּלָכִים, אוּלַי שָׁמַע עוֹד דְּבַר הַשֵּׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הָאָרֶץ, וְלָכֵן בָּא עִמּוֹ בִּבְרִית וְהִשְׁבִּיעוֹ אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנֶכְדִּי, כִּי הָיָה שֶׁקֶר אִם יִמְרֹד עַל הַמֶּלֶךְ, וְחָשַׁב כִּי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה אַבְרָהָם עַד מְלֹךְ נֶכְדּוֹ, וּכְמַעֲשֵׂה אָבוֹת עָשׂוּ בָּנִים, כִּי הָיָה יִצְחָק גָּדוֹל כְּאָבִיו וּפָחַד הַמֶּלֶךְ פֶּן יִלָּחֵם בּוֹ בְּגָרְשׁוֹ אוֹתוֹ מֵאַרְצוֹ:
האם יש סוד פה? כן, יש סוד בפרד"ס פה, חופשי. רבי יצחק לוי מברדיצ'ב כתב ב-"קדושת לוי" את הדברים הבאים על זה:
אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וגו' (בראשית כו, כט). נראה, כי ידוע מה שכתב בעל הטורים דאבימלך רצה לעשות רעה ליצחק, אפס שהשם יתברך הפכו לטובה דהשם יתברך מהפך כל הרעות לטובה עיין שם. וזהו שאמר אבימלך אם תעשה עמנו רעה, שאם תרצה להרע לנו ודאי יתהפך לטובה. והא ראיה כאשר לא נגענוך, שאנו היו חושבים להרע לך והשם יתברך הפכו לטובה ועשינו עמך רק טוב. וכיון שמידתו יתברך להטיב כן אם אתה תרצה להרע לנו יתהפך גם כן לטובה, לכן עשה אתה עמנו טובה כיון שסוף סוף יהיה טובה והבן:
הסוד הוא כזה.
יצחק מגלם כמה דברים חשובים:
- ספירת גבורה (ופחד יצחק יהיה לי, בראשית ל"א).
- המסע סביב אביו (דיוק? פתיחה? חזרה? נו, איך אמר מרצה שאני אוהב לא לסבול, ולא סובל לאהוב – "האמת צריך לחזור עליה, טיפה בטיפה, עד שהיא חודרת, הרבה זמן")
- ולפי ברדיצ'ב… הרע הופך לטוב.
גבורה היא ספירה מעניינת אבל הנה העניין בה. דין לא אומר רק עונש. דין אומר שמה שצריך להיות קורה ולא מעבר לזה. אם הדין הוא שתחיה, אתה חי. אם הדין הוא שתמות, תמות. אם הדין שיהיה לך טוב, יהיה לך טוב. אם הדין שיהיה לך רע, יהיה לך רע. קחו כל מיני אנשים מחורבנים שבצדק ובדין יש להם הרבה ממון והרבה בריאות. למה? כי עשו החלטות נכונות. אז רק בגלל שהם אנשים מחורבנים לא מגיע להם ממון או בריאות? מי אנחנו שנגע בזה? איזה עולם זה היה אם כל אחד לפי הגחמות המוסריות שלו היינו פוגעים ככה בכל אחד?
ההתגלמות הזו אומרת משהו על כל אחד מאיתנו ברמת הסוד.
יצחק הוא אלמנט סיפורי שקיים בסיפור של כל אחד מאיתנו.
איפה אנחנו ההורים שלנו בלי שנרצה להיות ההורים שלנו.
איפה אנחנו קורבן גם של השטויות שלהם (העקידה), ואולי לא שטויות, אלא סיפור גדול שמה אנחנו מבינים מזה אבל אנחנו עדיין פגועים וטראומתיים מזה.
איפה אנחנו פותחים את הבארות שסגרו. בארות שהמשפחות שלנו פתחו, שהמסורת, שמורשת, שמשהו מאיתנו פתח ואז אנשים (פלשתים) סגרו. ואנחנו צריכים לפתוח שוב.
איפה אנחנו הופכים את הרע בחיינו לטוב, כי אי אפשר עלינו.
הדאגה של אבימלך הייתה מהסיפור של יצחק שהגיע למקום שלם מאד.
הוא עבר הרבה. שוב, אלבוים מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני בספרו.
אבל הרעיון הגדול הוא שברגע שאדם יכול לזקק כל רע בחיים שלו לטוב – להפוך כל לימון ללימונדה/לימונצ'לו/עוגת לימון/ופל לימון (אוי לא. לא לא. לא. זה נשק אטומי זה) – מי יכול עליו?
ובאמת אולי זה הסימן של הישראליות.
ופל לימון.
להפוך את הרע לטוב.
קטע.
***
העיקרון היום בבכורות נ"ד הוא פשוט –
האם באמת בהמות שונות מתעשרות זה מזה? כלומר, האם אני יכול לעשר או לעשות בכור אחד וזהו מ-כ-ל מה שיש לי או מאחד אחד?
התשובה היא, אחד אחד.
כלומר, אם יש לי 5 צאן ו5 בקר אני לא צריך לעשות מעשר.
אם יש לי 10 צאן ו10 בקר אני צריך מהם.
היפה זה לא אם יש לי 10 כבשים ו10 עזים אז אני צריך לעשות זה ומזה אלא, לתת רק מאחד מהם, כי כאמור, כתוב צאן.
בהתחלה קראתי את זה במובן שסותר עקרון נחמד מאד בגמרא – התורה חסה על מונן של ישראל. כלומר, נו, אז אני צריך לתרום מלא!
והתשובה היא – אתה צריך לתרום, אם יש לך איך.
ואז, יש גבול.
זה בערך כמו שכעוסק מורשה פה אני משלם פי מלא יותר מיסים, אבל לפחות אני מקבל החזר מע"מ אז זה גם משהו ואם יש הרבה הוצאות זה יכול להעלים את המע"מ (קרה לי כבר חודש שקיבלתי החזר. לרוב זה לא קורה ואני משלם כמו מניאק) (חרא).
לפחות הבינה עוזרת להחזיר הרבה מזה חחח.
קיצור, כן.
ועכשיו, משהו שאני והבינה עשינו:
ממש בסוף הדף בע"ב יש לנו את:
הָיוּ בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל אֵין מִצְטָרְפִין וְכוּ' שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם הוּא דְּאֵין מִצְטָרְפִין הָא בְּצִיר מֵהָכִי מִצְטָרְפִין וְהָא קָתָנֵי שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל טְפֵי לָא מִשּׁוּם דְּקָא בָעֵי לְמִתְנֵא סֵיפָא הָיוּ לוֹ בָּאֶמְצַע מֵבִיא וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצַע
וְכַמָּה אָמַר רַב חָמֵשׁ מִכָּאן וְחָמֵשׁ מִכָּאן וְחָמֵשׁ מֵאֶמְצַע דְּהָנֵי חָמֵשׁ חַזְיָא לְהָכָא וְחַזְיָא לְהָכָא
וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִלּוּ חָמֵשׁ מִכָּאן וְחָמֵשׁ מִכָּאן וְאֶחָד בָּאֶמְצַע חָזֵינַן לְרוֹעֶה כְּמַאן דְּקָאֵי הָכָא וְקָרֵינַן בֵּהּ מוֹנֶה
1. ציר המרחק: 32 מיל ו"באר שבע"
- בגמרא: הדיון נע סביב התחום הגיאוגרפי של צירוף העדר — 16 מיל לכל צד, ובסך הכל 32 מיל.
- באבימלך ויצחק: הברית בין אבימלך ליצחק נכרתת בבאר שבע (בראשית כ"ו). באר שבע במקרא היא לא רק מקום גיאוגרפי, אלא סמל לגבול התחום ולמושג השבועה/שבעה.
- החיבור: 32 הוא בגימטריא ל"ב ("לב"). המרחק של 32 מיל הוא בדיוק התחום שבו השליטה, המבט והאחריות של האדם עוד יכולים לייצר "צירוף" אחד. אבימלך מזהה אצל יצחק מציאות שבה הברכה של יצחק חורגת מגבולות הטבע והחישוב הרגיל, אך מנגד יצחק נדרש לחמוד תחום וגבול (שבועה) מול פלשתים.
2. "רואה כמי שעומד באמצע": עין הרועה מול "ראינו כי היה ה' עמך"
- בסוגיה (דעת שמואל): אפילו אם יש רק בהמה אחת באמצע, הספק מוכרע והעדר מצטרף כי "חזינן לרועה כמאן דקאי הכא… וקרינן ביה מונה". כלומר, המבט של הרועה, המציאות שלו במרכז, היא זו שקושרת שני קצוות מרוחקים (5 מכאן ו-5 מכאן) לעדר אחד בעל קדושה.
- בשבועת אבימלך: אבימלך ואחזת מרעהו באים אל יצחק ואומרים: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ" (בראשית כ"ו, כ"ח).
- החיבור: אבימלך מסתכל על יצחק ורואה בו את הנקודה שבאמצע – הגורם הרוחני והאלוקי שמחבר את כל מה שמסביב. יצחק הוא הרועה שמבטו מגיע מקצה לקצה ("מונה בעיניו"), וכשאבימלך חווה את הנוכחות של יצחק, הוא מבין שגם אם יש פירוד גיאוגרפי או ניגוד ניכר בין פלשתים לבית יצחק, מציאות ה' שעמדו של יצחק "מצרפת" את הכל ומחייבת הגדרה של דין, גבול ושבועה.
3. מדת הדין של יצחק מול מנין המעשר
- בקבלה ובחסידות: כידוע, יצחק אבינו מייצג את מידת הפחד, הגבורה והדין (ספירת הדין, צמצום וגבול).
- במעשר בהמה: מעשר בהמה הוא הביטוי המובהק ביותר של ספירת דין וחשבון: מעבירים את הבהמות אחת-אחת תחת השבט, והעשירי נקדש – "הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹדֶשׁ". אין כאן תרומה רנדומלית לפי נדיבות הלב (כמו תרומה גדולה), אלא מנייה קפדנית, מדויקת ומתוחמת.
- החיבור: כשאבימלך פוגש את יצחק, הוא לא פוגש רק חסד והתפשטות (כמו אצל אברהם), אלא פוגש את מדת הדין המושתתת על דיוק ושבועה. הדרישה לשבועה ("תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ") היא הניסיון של אבימלך להכניס את הברכה של יצחק לתוך "מנין" מוגדר וחוקי – בדיוק כמו המעשר שדורש מנין מדויק, גבולות תחום (16/32 מיל), ואי-ערבוב של מין במינו.
כששמואל מסביר איך 5 בהמות מקצה אחד ו-5 בהמות מקצה שני מצטרפות לעדר אחד של מעשר, הוא מעמיד במרכז את עין הרועה: הרועה שנמצא באמצע מסוגל להביט ימינה ושמאלה, למנות את כולם בעיניו, ולהפוך פירוד מקומי לייחוד אחד של קדושה.
זהו עומק המפגש בין אבימלך ליצחק. יצחק, איש מידת הדין והמנין, חי בתוך גבולות ובירורים (חפירת הבארות, המאבק על התחום). אבימלך אומר לו "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ" – אנחנו רואים שאתה הנקודה שבאמצע. הנוכחות של יצחק, הרואה ומביט בדין ובמנין, היא זו שיוצרת את הצירוף בין הקצוות ומחייבת אפילו את אבימלך לבוא להיכלל בתוך שבועה וברית של סדר ודין.
***
התניא בקונטרס ג' ממשיך ומסביר את העניין הזה סביב הדין בחיבור מעניין:
ללקותא כהדדי מפורש שהרי אפילו כל העוונות ממש קלות וחמורות עולות לשם אפילו עד היכל הרביעי כמו שכתוב דף רנ"ב עמוד א' אלא ודאי שאין מהות העליות שוות ואין ערוך ודמיון ביניהם אלא בשיתוף השם בלבד ודי למבין. ובזה יובן גם כן מה שכתוב שם דף רמ"ז שבהיכל השני [אולי צריך לומר אזדמן הממונה. ואולי צריך לומר קיימין הלבושים] ממונה על הלבושים שמלבישים הנשמה ממעשה המצוות אף שהן בגן עדן התחתון דעשייה כמו שכתוב שם דף ר"י. והנה תפילה פסולה עדיפא מתורה שלא לשמה ממש שהיא תחת השמש והתפילה היא גו רקיע וכולי. אבל תורה סתם שאינה שלא לשמה רק מאהבה מסותרת טבעית לא גרעה מהבל פיהן של תינוקות של בית רבן דסליק לעילא מפני שהוא הבל שאין בו חטא וסליק לעילא אף אם הוא שלא לשמה ממש מיראת הרצועה שביד הסופר ועיין שם דף רנ"ה עמוד ב' שהמלאכים הם מעלים ההבל של תינוקות של בית רבן עד האצילות:
אמנם מאד קבלה ומאד לוריא אבל מה הרעיון הגדול?
גם תפילה פסולה היא יותר טובה מתורה שלא לשמה.
דברים צריכים להות בהקתי (BAHAKTI), באמונה מלאה. גם אם אתה עושה טעות, גם אם משהו לא נכון, הכוונה צריכה להיות נכונה.
כשהכוונה נכונה זה יותר קל.
בהחלט יותר קל.
***
מי השילוח סוגר לנו את זה יפה:
וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר. עִנְיַן הַבְּאֵרוֹת שֶׁל יִצְחָק אָבִינוּ, כִּי יִצְחָק הִשְׁתַּדֵּל לִבְחֹר בְּמִדָּה שֶׁעַל יָדָהּ יִהְיֶה הֶפְרֵשׁ וְהֶבְדֵּל בֵּינוֹ וּבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְעַל זֶה מְרַמֵּז חֲפִירוֹת הַבְּאֵרוֹת. הַבְּאֵר הָרִאשׁוֹן הָיָה ד"ת שֶׁבָּחַר בְּד"ת וְהַכָּרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא וְלָאֵלּוּ אֵין שַׁיָּכוּת לָאֻמּוֹת, "וַיָּרִיבוּ רוֹעֵי גְרָר לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם", הַיְנוּ שֶׁאָמְרוּ שֶׁגַּם לָהֶם יֵשׁ שַׁיָּכוּת בְּאֵלּוּ כִּי גַּם לָהֶם יֵשׁ הַכָּרָה בַּה' וְגַם שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ. וְהַבְּאֵר הַשֵּׁנִי הַיְנוּ שֶׁבָּחַר בָּעֲבוֹדָה הַיְנוּ קָרְבָּנוֹת וְאָמְרוּ שֶׁגַּם לָהֶם יֵשׁ שַׁיָּכוּת בָּזֶה כִּי נְדָרִים וּנְדָבוֹת מְקַבְּלִין מֵהֶם. וְאַחַר זֶה נֶאֱמַר "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר", וְעִנְיַן הַבְּאֵר הַזֶּה הַיְנוּ שֶׁבָּחַר בְּסַבְלָנוּת וְיִסּוּרִין, רְצוֹנוֹ לוֹמַר לִסְבֹּל עֲבוּר עֲבוֹדַת הַש"י כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (בראשית רבה פרשה ס"ט,ח') יִצְחָק חִדֵּשׁ יִסּוּרִין, "וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ" כִּי מִיָּד שֶׁחָפַר הַבְּאֵר הַזֹּאת בָּרְחוּ הַכֹּל כִּי הֵם בָּעֲטוּ בָּזֶה, וְזֶה שֶׁאָמַר בָּזֶה הַבְּאֵר "כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ", הַיְנוּ שֶׁבִּקֵּשׁ שֶׁלֹּא יָבוֹא חַס וְשָׁלוֹם לְיִסּוּרִין גְּדוֹלִים רַק תַּכְלִית יִסּוּרִין כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בַּגְּמָרָא (ערכין ט"ז:) בִּקֵּשׁ לַעֲלוֹת דִּינַר זָהָב וְעָלָה בְיָדוֹ דִּינַר כֶּסֶף. "וּפָרִינוּ בָּאָרֶץ" הַיְנוּ שֶׁהַש"י יַחְזִיר לָנוּ אֶת כָּל מַה שֶּׁסָּבַלְנוּ טוֹבָה מְרֻבָּה עַל זֶה, וְזֶהוּ שֶׁקָּרָא שֵׁם הַבְּאֵר הָרְבִיעִי שִׁבְעָה כִּי שִׁבְעָה רוֹמֵז עַל עָתִיד כַּיָּדוּעַ, הַיְנוּ כִּי לֶעָתִיד יַחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל מִי שֶׁסָּבַל יִסּוּרִין בַּעֲבוּר קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. וְזֶה פֵּרוּשׁ הַמִּדְרָשׁ (בראשית רבה פרשה ס"ד,י') "וַיָּבוֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק" אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם מָצְאוּ מַיִם אִם לֹא מָצְאוּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים" הֱוֵי שֶׁמָּצְאוּ מַיִם חַיִּים, פֵּרוּשׁ שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ אִם מָצְאוּ מַיִם חַיִּים, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר בַּבְּאֵר הָרִאשׁוֹן "וַיִּמְצְאוּ בְּאֵר מַיִם חַיִּים" כָּל שֶׁכֵּן בַּבְּאֵר הָרְבִיעִי שֶׁרוֹמֵז עַל טוּב הַצָּפוּן לֶעָתִיד, וְעַל זֶה גַּם בַּבְּאֵר הַשְּׁלִישִׁי אָמַר "כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָּאָרֶץ".
הנה כאן המי שילוח מתאר לנו בדיוק את הרעיון הזה.
עבר סבל.
יוצר הבדלים.
למען עתיד.
אתה עובר משהו.
כי אתה מבין שיש עתיד.
אתה מביא את הבכורה, גם אם זה נראה שזה דופק אותך, כי אתה מבין, שיש לזה עתיד.
אתה יוצר חיץ, אתה יוצר גבולות ומכיל אותם, כי אתה מבין שיש עתיד.
אתה עושה דברים באהבה, גם אם אתה מפקשש בהם, גם אם אתה עושה תפילה פסולה, כי אתה מבין שיש למה.
יצחק מלמד אותנו היום את הגודל של משמעות.
משמעות יכולה להפוך את הרע לטוב.
ככה פשוט.
אחלה רביעי שיהיה.
צרי
