כ"ג מרחשוון 3.11.26
בראשית כ"ד
פס' כ"א
וְהָאִ֥ישׁ מִשְׁתָּאֵ֖ה לָ֑הּ מַחֲרִ֕ישׁ לָדַ֗עַת הַֽהִצְלִ֧יחַ יְהֹוָ֛ה דַּרְכּ֖וֹ אִם־לֹֽא׃
פס' כ"ו
וַיִּקֹּ֣ד הָאִ֔ישׁ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַֽיהֹוָֽה׃
ארבעה פעלים בשני פסוקים.
משתאה (לה), מחריש (לדעת)
ויקוד
…וישתחו. זה לשון רבים.
הוא משתאה-לה, מחריש שוב, למשהו אחר, לדעת (אפשר להגיד, זה ביטוי, נו! ואני אגיד, סתמו שנייה, תהיו יצירתיים חמש שניות), הוא קד ואז משתחווה או.. משתחווים.
יש כאן סט פעלים ייחודי ומעניין שבין לבין כמובן יש חתיכת סיפור, אבל אני יכול גם לגזור ולהשוות.
כרגיל, בוא נראה מה למפרשים יש להגיד.
רש"י מפרש משהו שכדוברי עברית אין לנו מה יותר מדי להסתכל עליו. שוב, לשון. זה לא שתייה, זה השתאות, ומה זה השתאות הבנו. כנ"ל, משתאה לה, כלומר משתאה בהקשר אליה וכו'. אני אפילו לא מביא, כפרהעלרש"י, כדי לחסוך זמן.
האלשיך קצת יותר מגניב בהתייחס לזה:
וז"א מחריש בטעם זק"ף גדו"ל כמרים קול ומתמיה על הדבר ומשיב ואו' כי הטעם שהוא מחריש. עם שהוא משתאה הוא לדעת ההצליח ה' דרכו כלומר הדרך שלו על ידו בדרכו זה עתה אם לא תבא כ"א ע"י זולתו. וז"א אם לא. ולכן בראותו אשר כלו הגמלים לשתות לגמרי. והי' ע"י שאיבה אחת כמדובר אז נחה דעתו באו' הלא גם בלי נס זה. כ"א שהתחיל להשקותם ותלאה כי נערה קטנה היא. ואגמור אני להשקות עשרה גמלים היה מתקיים הנסיון בצד מה. כי הלא כבר השיבה גם לגמליך אשקה כשאלתי. אך הוא ית' כ"כ החשיב את אליעזר שרצה שיתקיימו כל דבריו לגמרי גם בפועל ההשקאה. שעל ידה לבדה יכלו לשתות כל הי' גמלים אז אמר אחר שכ"כ החשיבני הוא ית'.
כן כן, הוא מדבר על טעמי מקרא, אז ברור שיהיה איכפת לי.
אבל אני רואה שאף אחד לא חושב על המשחקיות כאן, אז אני אנסה לתת את הטייק שלי:
משתאה-לה, מחריש-לדעת, זה צמדים של הפעלים. עברית לא הצליחה לייצר אגרגט של משתאה-ה אבל זה היה נחמד. אז יש משתאה-לה. הוא לא משתאה לעצמו, הוא משתאה בהקשר של אליה ובמובן זה יש מעט ביטול של עצמו. המחריש-לדעת זה מעניין, כי הוא מחריש את הדיעה שלו מחד ומאידך המעשה שגורם להשתאות גורם לדעת להעלם. הן הדעת הקבלית ש"נאלמת", היא נותנת למשהו אחר לפעול וזה לבינה. נטו לספירת הבינה לעבוד. כלומר, יש כאן ביטול עצמי שכולל השתאות והחרשה. שקט ופליאה. היכולת להיות בעכשיו כולו גורמת לאדם לרגע אחד להתאחד עם הייחוד שלו. לפעמים צריך לשתוק, להשתאות, להיות בפליאה הזו.
ועכשיו לפסוק הנוסף.
גם, הורג אותי. כל הפרשנויות – ואין הרבה – מתייחסות להבדל בין קידה והשתחוויה (השתחוות), היינו לפשוט ממש זרועות וכן הלאה לקרקע כמעין ניסיון להעלם לתוך הקרקע המולידה; אחלה. אבל הצורה הספציפית כאן.
ויקוד – לא ויקודו. וישתחו – לא וישתחווה.
והצורה הזו קיימת לרבים (השווה בראשית מ"ג כ"ח עבור הרבים) – וכן, חוזר על עצמו במקרה המון ביחיד כוישתחו; אבל עדיין. לא נראה מוזר?
לפי האקדמיה לעברית – זו צורה תנכית של עתיד קצר. מקסים. אני בכל זאת רוצה לטעון ולו רק בגלל הזוגיות כאן.
האם יש מצב שגם רבקה השתחוותה עם אלעזר פה?
ונשאיר את זה כך.
***
משתאה לה, מחריש לדעת, קד ומשתחווה (או משתחווים, אני אתעקש למרות שכנראה אני טועה ברמת העיקרון).
זוגות זוגות פעלים. זוגות של בעלי חיים בכמה פרשות קודם לכן. זוגות יצירה (הדממה ובראשית, תהו ובוהו, השמים והארץ, אור חושך, שמים ומים, אדמה ומים, מאור גדול מאור קטן, חיות ואדם, זכר ונקבה, קין והבל, אנוש ושת, אנושות ונח, אברהם ולוט, אברהם ושרה, שרה והגר, ישמעאל ויצחק…).
גם כאן המלאכה היפה של בלא-תשוקה-וזיכרון למול בוננות (אה? בוננות מלשון בינה פה, בום).
להשתאות בפני הבריאה.
לא לנסות לדעת.
לקבל את זה באהבה הן בקידה והן בשלב הבא – ההטמעות, הערבול. להשתחוות.
***
בכורות מ"ו – איזה לידות נחשבות פטר ואיזה לא, או יותר נכון, גם אם לידה מסתבכת – ואני לא אכנס לזה, איזה נחשב שכבר היה בכור בישראל ואיזה לא? שאלה טובה. אבל היא מובילה אותנו דרך כל מיני מקומות לפסקה המעניינית הזו בסוף ע"ב:
דְּתָנוּ רַבָּנַן גִּיֹּרֶת שֶׁיָּצְאָה פַּדַּחַת וְלָדָהּ בְּגַיּוּתָהּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרָה אֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי טׇהֳרָה וְאֵינָהּ מְבִיאָה קׇרְבַּן לֵדָה מֵתִיבִי יַכִּיר זוֹ הַכָּרַת פָּנִים וְאֵיזוֹ הִיא הַכָּרַת פָּנִים פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם תָּנֵי עַד הַחֹטֶם תָּא שְׁמַע אֵין מְעִידִים אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם תְּנִי עַד הַחֹטֶם תָּא שְׁמַע פַּדַּחַת בְּלֹא פַּרְצוּף פָּנִים פַּרְצוּף פָּנִים בְּלֹא פַּדַּחַת אֵין מְעִידִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם עִם הַחֹטֶם וְאָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב כָּהֲנָא מַאי קְרָאָה הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם שָׁאנֵי עֵדוּת אִשָּׁה דְּאַחְמִירוּ בַּהּ רַבָּנַן וּמִי אַחְמִירוּ וְהָא תְּנַן הֻחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִּׂיאִים עֵד מִפִּי עֵד מִפִּי אִשָּׁה מִפִּי עֶבֶד מִפִּי שִׁפְחָה כִּי אַקִּילוּ רַבָּנַן בְּסוֹפָהּ בִּתְחִלָּתָהּ לָא אַקִּילוּ רַבָּנַן וְאִיבָּעֵית אֵימָא
1. נקודת המוצא: מתי תינוק נחשב כמי שנולד?
ברייתא פותחת בדין של גרת שהייתה בהריון והחלה ללדת בעודנו גויה (יצא מצחה של הוולד), ואז נתגיירה והשלימה את הלידה. ההלכה אומרת שאינה מביאה קרבן לידה ואינה נוהגת ימי טומאה וטהרה, משום שראשית הלידה היתה בגיותה. ההנחה הסמויה כאן: יציאת ה"פדחת" (המצח) נחשבת כבר כחלקה המרכזי של הלידה.
2. הקושיה: אבל מצח זה לא פנים!
הגמרא מקשה מברייתות אחרות שעוסקות בזיהוי אדם (למשל לצורך נחלה או עדות אגונה):
- זיהוי בכור: הכתוב אומר "כי יכיר" – זוהי "הכרת פנים". ומהי הכרת פנים? פרצוף פנים עם החוטם.
- עדות אשה (תרגום התנגשות): כדי להעיד על אדם שמת (ולאפשר לאשתו להתחתן שוב), לא מספיק לראות מצח בלבד או פרצוף בלבד – חייבים לראות גם מצח וגם פרצוף פנים עם החוטם.
אם כך, שואלת הגמרא: אם "פנים" נחשבים רק כשרואים את החוטם, איך ברישא של הלידה הסתפקו רק ב"פדחת" (מצח) כדי להגדיר שזה נחשב שנולד?
3. התירוצים והפתרונות:
הגמרא מציעה כמה פתרונות להבדל בין גדר לידה לגדר עדות:
- תיקון גרסה ("תני עד החוטם"): במקור לגבי הלידה, הכוונה ב"פדחת" היא שהוולד יצא עד החוטם (כולל החוטם), ולכן זה נחשב לידה.
- חילוק בין דינים ("שאני עדות אשה"): בעדות אשה (להתיר אשת איש להינשא) חכמים החמירו במיוחד בדרישות הזיהוי, כדי שלא תינשא אישה בטעות בעוד בעלה בחיים.
- הפרדוקס של עדות אשה: הגמרא תמהה – חכמים החמירו בעדות אשה?! והרי ידוע שבכל מקום הקלו בעדות זו (מקבלים עד אחד, אישה, עבד או שפחה)!
- תשובת הגמרא: חכמים הקלו בסופה (במי שמגיד את העדות – מקבלים אפילו פסולי עדות), אבל החמירו בתחילתה (באופן הזיהוי עצמו – חייבים לראות את כל הפרצוף והחוטם כדי למנוע טעויות).
מה כל כך נחמד ומגניב בקטע הזה?
- החיבור הפיזיולוגי-משפטי: הגמרא "מפרקת" את פני האדם לאלמנטים אנטומיים (מצח, חוטם, פרצוף) כדי להגדיר מושגים מופשטים כמו "זיהוי" ו"רגע הלידה".
- תפיסת הדינמיקה ההלכתית: הקטע מציג יפה את הכלל "הקילו בסופה ולא בתחילתה" – שראיות גמישות דורשות דווקא עובדות מצולמות וחד-משמעיות בשטח.
***
אם ההשתאות של אלעזר הייתה מול הפנים או הפדחת?
האם היה גילוי מוחלט?
איזה חלק מספיק לנו בכל חלק בחיים כדי לזהות?
***
ממשיכים באגרות קודש כ"ט:
והנה מודעת זאת כי הנה רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג מצות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם ואינו מתגלה אלא בתורה שבע"פ כמו מצות תפילין עד"מ שנאמר בתושב"כ וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך והוא מאמר סתום ונעלם שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור ומהו טוטפות והיכן הוא בין עיניך ועל ידך עד שפירשה תורה שבע"פ שצריך לקשור בית אחד על היד וד' בתים על הראש ובתוכם ד' פרשיות והבתים יהיו מעור מעובד ומרובעים דוקא ומקושרים ברצועות של עור שחורות דוקא וכל שאר פרטי הלכות עשיית התפילין שנאמרו בע"פ ועל ידך היא הזרוע דוקא ולא כף היד ובין עיניך זה קדקוד ולא המצח.
הרמז מבחינתי שהרב הזקן אומר לי – גם הפעם, התלמוד בא להסביר את הפרשייה.
הרצון של ה' מולבש בתושב"ע.
הוא נוכח בתורה, הוא התורה, אבל הפרקסיס מולבש בתושב"ע שכן איך אנחנו יודעים מה לעשות בלי הספרות הזו ובלי השיח הלא פוסק, האינסופי, המתמשך לנצח היינו נצחי – שהוא התושב"ע?
זה למה באקט שאני עושה עכשיו, לא חשוב איך אני מול ה' או מה, אני ממשיך את הניסיון הזה, עוד גוויל, עוד חוט. עוד טיפה זהב.
***
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. כְּתִיב (קהלת ב',י') "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי" וְאִיתָא בַּגְּמָרָא (סנהדרין כ':) רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר מַקְלוֹ וְחַד אָמַר כַּדּוֹ. וּבֶטַח שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לֹא הָיָה מִתְאוֹנֵן חַס וְשָׁלוֹם עַל אָבְדַן שַׁעֲשׁוּעֵי עוֹלָם הַזֶּה מִמֶּנּוּ כִּי כָּל זֶה לֹא הָיָה נֶחְשָׁב אֶצְלוֹ לִמְאוּמָה, אַךְ הִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ וְאָמַר שֶׁאַף שֶׁנִּרְאֶה שֶׁנִּלְקַח מִמֶּנּוּ כֹּל, עִם כָּל זֶה הַתַּמְצִית הָעוֹלֶה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה נִשְׁאַר אֶצְלוֹ וּבְאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם נִמְצָא הַתַּמְצִית מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה, וְזֶה שֶׁאָמַר זֶה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי, חַד אָמַר מַקְלוֹ, מַקֵּל רוֹמֵז עַל חַיִּים הַיְינוּ כֹּחַ הַחַיִּים נִשְׁאַר לוֹ, וּמָצִינוּ שֶׁמַּקֵּל רוֹמֵז עַל חַיִּים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [זכריה ח',ד'] "וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ". וְחַד אָמַר כַּדּוֹ, כַּדּוֹ הַיְינוּ כְּלִי קִבּוּל הַיְינוּ מוּכָן וּמִשְׁתּוֹקֵק עוֹד לְהוֹסָפָה וּבָזֶה הָיָה שַׁעֲשׁוּעָיו, כִּי זֹאת הִיא הָעִיקָּר בְּחַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה, וְזֶה פֵּירוּשׁ הַפָּסוּק "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים", שֶׁבָּא אֶל שָׁרְשֵׁי הַחַיִּים וְהָיָה כְּלִי לְקַבֵּל וְהִשְׁתּוֹקֵק לְהוֹסָפוֹת חַיִּים מֵאֵת ה' בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר.
יש כאן כמה דברים די מבריקים.
- זה מקלי זה כדי. זה היאנג; זה היין. זה הפאלוס; זה הרחם. זה מה שנכנס ומשנה דברים (מקל) וזה מה שמכיל ומקבל אותם (כד).
- גם זה וגם זה ברמת החוץ/ברמת החומר אינם מי ידוע מה. זה שעשועי עולם. הם כלום מול מה שמעבר.
- מקל כח חיים. ואני אומר – פאלוס. כד – להוסיף עוד, לקבל, לעכל.
- שורשי החיים. היה כלי לקבל להוספות החיים. וזה העניין – ברך בכל כולל בילד, רק שלילד עדיין אין ילד משל עצמו. אברהם רצה לראות את השושלת ממשיכה.
ואני לוקח את זה לתורה.
אני היום הרשתי לעצמי לחדש ולהתווכח הרבה יותר מהנוהל מול פרשנות התורה.
אני לא יודע לאן זה יגיע.
מי יקרא, איך יקרא, לאן יגיע, האם זה מספיק ושווה וראוי ואולי זה בזבוז זמן או בזבוז דיו.
ואולי לא.
ואולי בזבוז הדיו הזה יעיד באחרים ויעשה בהם כדי לעשות לעצמם דברים טובים יותר.
אבל זה הרעיון של שושלת.
אולי מישהו יזהה את חוטם או המצח או הפדחת של מה שאני כותב פה כראוי לבכורה, אולי לא.
אולי כל זה ניסיון שלי להשתאות ולהשתומם, להחריש דעת למרות שאני לכאורה מוסיף אותה.
אולי.
אולי.
שלישי שמח
צרי
