י"ג תמוז 28.6.26
פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃
לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃
וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
הפרשנים כאן לא העלו את ההסתכלות שאני מנסה כבר כמה שבועות לשרטט – המתח בין ריב/מגפה/נס הרסני לבין שלום/הבטחות/רוגע.
בריתי שלום. ואני באמת שואל, איזה שלום? איפה שלום? מה הכוונה כאן במסמן "שלום"? לא מצאתי יותר פירושים שמתייחסים לזה מעבר לזה ש (מתבסס על רש"י / אור חיים/ ספורנו):
- קנאו (עשה פעולה מסכנת) את קנאתי (כן הייתה לי קנאה שם שעוד לא יצאה אל הפועל) בתוכם (לתוכם, מתוכם, או בקיצור, איפשהו היה לזה קשר במימד שלהם)
- הוא אמנם נכד כהנים אבל מאחר ונולד כבר במעמד המשיחה הוא היה אמור להמשיך להיות לוי, אבל, כמו בזבחים ק"א, לא נעשה פנחס כהן אלא אחר מעשה זמרי, או במילים אחרות, המעשה הזה עזר להכניס אותו פנימה
אז, היה זה מעשה חניכה?
השראה לדורות למשוגעים לדבר לעשות כל מיני מעשי פנחס כשהם בטוחים שהם מקנאים את קנאת ה' בתוכם כמו הרוצח ממצעד הגאווה בירושלים? או אולי בני הישיבות שעוברים באינסוף לאו-ים כשהם מפגינים בגלל הפחדנות המרובה שלהם?
איך אפשר לעשות מעשה פנחס ולתוך זה לקבל בריתי – שלום?
מחרחרי ריב מדון ושנאה מעונבת יגידו – מה אתה רוצה חבוב, אלו החיים. יש מלחמה יש שלום. קהלת אמר את זה גם כן. התנועה היא כזו. בייחוד, אנחנו במזרח התיכון, אתה אומר את זה בעצמך, לא? אין פה שלום, יש פה הפסקת אש והפסקות אש יכולות להיות קצרות או ארוכות.
***
ומכאן לפסקאות שמעניינות אותי כדיאטן שאוהב מניעה ראשונית:
אמר רב יהודה האי מאן דאכל תלתא תקלי חלתית
תרגום: מי שמשתמש בחלתית ואוכל אותה
אליבא ריקנא מישתלח משכיה
על בטן ריקה – העור שלו מתקלף.
אמר ר' אבהו בדידי הוה עובדא ואכלי חד תקלא חלתיתא
אמר ר' אבהו – לקחתי מינון (של שקל אחד) של החלתית
ואי לא דיתבי במיא מישתלח משכאי
ואילולא הייתי באותה שעה שקוע בתוך דלי מים (אמבטיית קרח אחי), העור שלי היה מתפורר
וקיימתי בעצמי {קהלת ז-יב} החכמה תחיה בעליה
זה שעשיתי את זה לעצמי, הצלתי את עצמי. הידד, מניעה! החכמה תחיה בעליה!
אמר רב יוסף האי מאן דאכיל שיתסרי ביעי וארבעי אמגוזי ושב בוטיתא דפרחי ושתי רביעתא דדובשא בתקופת תמוז אליבא ריקנא מתעקר תליא דליביה
אמר רב יוסף, מי שאוכל 16 ביצים (!), ארבעה אגוזים, שבע פירות (?) של צלף, ושותה רביעית הדבש – בתמוז! (עכשיו, יאיי), ליבו נעקר ממקומו (!?).
ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דהוה מפסק כרען בתרייתא בדקיה רב בצומת הגידין ואכשריה סבר למיכל מיניה באומצא א"ל שמואל לא חייש מר לניקורי א"ל מאי תקנתא נותביה בתנורא דאיהו בדיק נפשיה אותביה נפל תילחי תילחי קרי שמואל עליה דרב {משלי יב-כא} לא יאונה לצדיק כל און קרי רב עליה דשמואל {דניאל ד-ו} כל רז לא אנס לך:
ובעניין שממשיך את מה שדיברו עליו בדפים האחרונים בגמרא, היה אחד ששחט לו צבי למאכל (אז זה כשר מסתבר) אבל בדק אותו רב ושאל, רגע, יש מצב שהוא נגוע בנחש? שמו את הבשר בתנור וראו שהבשר מתפורר כמו כזה שנגע בו נחש. על זה נאמר – לא יאונה לצדיק וכו' וגם – כל רז לא אנס (לא בורח) ממך.
יש לנו פה כמה מקרים שנוגעים בדיוק במקצוע שלי: חשיפה לחומר (ככל הנראה החלתית זה Ferula asa-foetida ) שיש לו כמה חומרים שהם גם מעודדי מערכת סימפתטית וגם מצד שני ואזודילאטורים כנראה, השילוב הזה יוצר מצב אפשרי לאורטיקריה + שהאור אדום + הזעה מרובה ושאר הדברים שקורים כשמעוררים מערכת סימפתטית). תוסיפו לזה העניין של המניעה הראשונית – לשים את עצמך באמבט. "הידד, אנחנו יודעים למנוע לעצמנו דברים".
ואז העניין ה… באמת משונה, עם מה שגורם ללב לצאת ממקומו (MI? דום לב? אנגינה? הפרעת קצב? מה?) עם… 16 ביצים? (המחקרים העדכניים יותר שניסו כמות פסיכית של ביצים לא הדגימו תחלואה, להפך, אבל הי, זה לא קרה בחודש תמוז ולא עם צלף ועם דבש!…?!),
וכמובן – עניין הארס, הנחש והצבי המתפורר.
לפחות בשני מקרים יש כאן חכמים שמצילים את עצמם.
האם זה ארמז לנו וקשר לפנחס שמציל את ישראל?
דרך רעל, דרך מוות, דרך משהו נשרף?
האם יש כאן בעצם רמז לפרקטיקה מניעתית כלשהי, לאיזושהי הגיינה רוחנית-עממית, כמעט ככזו שמזכירה נוסחאות פשיסטיות, או שאני היום ממש מתאמץ למצוא קשרים איפה שאין קשרים כי אני עייף?
***
אני מנסה לקשר את התניא למה שראינו עם מעשה פנחס.
והרי נמצאו בכל דור כמה וכמה חיבי כריתות ומיתות, והאריכו ימיהם (ושניהם) [ושנותיהם] בנעימים?
כל אגרת התשובה דנה בבעצם, איך עושים תשובה – עם המון איזכורים להוצאת זרע לבטלה בתור משהו נורא ואיום יחד עם כמה צומות או כמה הלקאות בנאדם צריך לעשות כדי לחזור בתשובה.
ובכל זאת, תוהה לעצמו בעל התניא – יש כל כך הרבה חייבי כריתות ומתות שאלוקים החליט לא להרוג. אולי, כל הכתיבה הזו באגרת התשובה, הייתה כדי להראות שהצדק האלוקי מורכב הרבה יותר ממה שעושים ממנו?
בעיקר, אחרי הסיומת הזו בחלק הזה בתלמוד, שהמניעה שמתרחשת, מתרחשת כדרך "נס" כזה או אחר – האם זה ניסיון לקשור את אלוקים כל הזמן איפה שיש עוד דברים והסברים אחרים? שרוח ה' בכל זאת שורה כל הזמן, אבל מה לעשות, היא מורכבת הרבה יותר מדי?
והאיזביצ'ר?
לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום. משה לא היה ראוי לקנאות כי באורו הגדול היה מעניש אותו עם הנפש, אבל פנחס חכים ויניק לא ענשו רק בגוף, ועי"ז ראוי ליתן לו את בריתי שלום.
משה רבנו לפי האיזביצ'ר היה מעניש עם הנפש. היה מכרית את כולו, מעין, לאיין אותו לחלוטין. פנחס רק הרג אותו. פנחס חכם אך צעיר, יניק, במקרה דנן – פנחס הוא ינוקא רוחני. מספיק כדי לעשות עניין בנקודה אחת בלבד והיא בגוף. זמרי בן סלוא בסך הכל, גם לפי העניין הקודם שלא ציטטתי כאן לפי מי השילוח – ניסה לעשות את התיקון הטוב בדרך שלו שהיא דרך, אה, לא הכי מומלצת (מיניות מול כולםן? לא קול אחי אבל בסדר). פנחס ראוי לשלום לא בגלל ההריגה, לטענת האיזביצ'ר, אלא שזו הייתה רק הריגת הגוף ולא חלילה הריגת הנפש.
מה אני אגיד, אחלה לוגיקה!
בקיצור, קשה לי המלאכה היום, אולי כי אני עייף וישנתי לא משהו ואולי כי יש הרבה יותר מדי דברים מעניינים אבל לא קשורים. אולי כי גם הפתיחה הזו לפרשת פנחס היא סביב משהו מאד קשה אחר ההתרחשויות המעניינות והדרמטיות של בלק ושוב עם ישראל עושה את מה שאפשר כדי להתרחק ולעשות הרע וכל העסק הזה וזה שוב נגמר עם מגיפה ומוות וסצינה טראומתית במיוחד.
אולי ככה אני מעבד את הטראומות הקשות שהמקרא מביא, כשחב"ד לא עוזרים עם הפחד הזה מאוננות.
אהח.
שבוע טוב
