י' בתמוז 25.6.26
דף נ"ו יוצא דופן מבחינתי בגלל כמה סיבות.
ראשית, התייחסות שנראית כאמור, מאד, אה, "בשרנית" או שמא, מאד ראשונית, פרימורדיאלית, קמאית וקשה. איך יודעים שראש של תרנגולת מחורר באופן טרף?
האם מספיק לדחוף עם האצבע, או שמא להשתמש במחט או מסמר?
כי לדעת חכמים – מסמר ומחט עלול דווקא לדפוק לגמרי את הבדיקה ולהרוס אותה.
אז משתמשים בדרכים יצירתיות אחרות – למלא במים, להעביר על קש ולראות אם משהו נתקע, לראות אם המים מטפטפים עם נוזל עכור שמרמז על גנגליונים/מוח…
כן, דוחה, אני יודע.
אבל מעבר לזה, יש תהיה מעניינת כאן שמתחברת למשהו שמדגים שהתלמוד היה פרוטו מדעי בשני אמצעים חשובים:
- המנהג לצטט ותיקוני ציטוטים. עשייה מדעית ו/או אקדמית נבונה מתבססת תמיד על שיג ושיח עם אחרים. קודמים אלינו, חכמים מאיתנו, וואטאבר. העניין הוא שיש מעשה ציטוט. בעולם האקדמי יש כללים נוקשים וקריטיים לציטוט כי – אנחנו רוצים לצטט נכון, הוגן ובאופן כזה שיוכל לעזור לנו לתקשר יותר טוב. כי בסופו של יום, זה עניין תקשורתי, היינו, תקשורת בין אדם לאדם.
- פרוטוקולי ניסוי – רק שכאן התלמוד לא לוקח עד הסוף. יש בעיה, צריך לפתור אותה מבחינה ניסויית, איך נעשה את זה? איך נחמם כראוי את תגובת גריניארד, למי שזוכר כימיה אורגנית? כאן זו אותה שאלה שמנסים לענות עליה בכמה דרכים. התלמוד, אגב, לא נותן לנו כאן תשובה רצינית. בסוף של ע"א מה שיש זה רק להזכיר שאווזים הם עופות שבמים. אוקי. טוב. מודה שזה סתום לי מעט.
אבל אז, לקראת סוף ע"ב של אותו דף, מגיע לנו הדבר הבא:
יָצְאוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִיפֵּךְ בָּהֶן
אם המעי של עוף יוצא, הכל טוב, זה עדיין כשר, אם לא השתנה הסדר שלהן / אין הצמדויות / פיתול שונה.
אֲבָל הִיפֵּךְ בָּהֶן טְרֵפָה
אבל אם כן יש היפוך או משהו דפוק, טרף. גם אם אין ניקובים ואין הוצאות.
דִּכְתִיב הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ
מביאים פסוק
מְלַמֵּד שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹנָנִיּוֹת בָּאָדָם שֶׁאִם נֶהְפָּךְ (אַחַת) [אֶחָד] מֵהֶן אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת
תעצרו. אני רוצה שאתםן תנשמו את המשפט הזה. לא אני. כונניות באדם, שאם נהפך מהן אינו יכול לחיות.
תַּנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ כַּרְכָא דְּכוֹלָּה בֵּיהּ מִמֶּנּוּ כֹּהֲנָיו מִמֶּנּוּ נְבִיאָיו מִמֶּנּוּ שָׂרָיו מִמֶּנּוּ מְלָכָיו שֶׁנֶּאֱמַר מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד וְגוֹ'
רבי מאיד לוקח את זה למקום אחר לגמרי. רבי מאיר לוקח את זה למקום הלאומי, המקשר לכולנו. זה לא רק הגוף של האדם אלא הגוף של האומה. בגף האומר מאותו הפסוק – האומה כעיר גדולה שיש הכל בה. רוחניות פרקטית (כהנים) רוחנית תאורטית/רדיקלית (נביאים) שריו (שליטה נמוכה) מלכיו (שליטה גבוהה ואסטרטגית) ומשם ציטוט לזכריה:
מִמֶּ֤נּוּ פִנָּה֙ מִמֶּ֣נּוּ יָתֵ֔ד מִמֶּ֖נּוּ קֶ֣שֶׁת מִלְחָמָ֑ה מִמֶּ֛נּוּ יֵצֵ֥א כׇל־נוֹגֵ֖שׂ יַחְדָּֽו׃
פינה ויתד – איך שבונים; קשת מלחמה – איך שנלחמים והורסים; ממנו יצא כל נוגש – עבודה, נוגש עבדים, אומות אחרות; יחדיו. יחד.
תרגום יונתן בכלל מוזר על זה:
מִנֵיהּ מַלְכֵּיהּ מִנֵיהּ מְשִׁיחֵיהּ מִנֵיהּ תְּקוֹף קְרָבֵיהּ מִנֵיהּ יִתְרַבּוּן כָּל פַּרְנָסוֹהִי כַּחֲדָא:
ממנו מלכים; משיחים; יתקוף כל הקרוב/פנים; ממנו יתרבו כל המפרנסים כ א ח ד .
וואלה.
"כל נוגש יחדיו" – כל נוגשי האומות לעבודה כולם יחדיו יצאו ממנו.
כך מפרש מצודת דוד ואני תוהה לעצמי – האם זה ארמז לקונספירציה?
אז, הקב"ה מסדר אנטומיה בצורה מוקפדת ומכוננת ומצד שני, האומה שלנו גם מוקפדת ככזה כדי… כדי… קונספירציה?
גדול עליי, בחיי, איזה מאורות ארנב היום אני מגיע…
***
בפרשייה היום, יש פסוק שבדיוק מסביר לי את מה שאני מפספס:
במדבר כ"ג י"ג: וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו בָּלָ֗ק (לך) [לְכָה־]נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל־מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקׇבְנוֹ־לִ֖י מִשָּֽׁם׃
מפרש ספורנו: אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה. אַל תִּתֵּן אֶת עֵינֶיךָ בְּכוּלָּם, שֶׁלֹּא תַשִּׂיג הַמְּכֻוָּן כְּלָל, כְּאָמְרוֹ (ירמיהו מו:כח) ״כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם וְאוֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה״.
ומכאן, רק איזכור נחמד לכמה הכל דרמה בספר במדבר, פס' י"ז:
וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וְהִנּ֤וֹ נִצָּב֙ עַל־עֹ֣לָת֔וֹ וְשָׂרֵ֥י מוֹאָ֖ב אִתּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה־דִּבֶּ֖ר יְהֹוָֽה׃
כמה שבלק לחוץ…
עכשיו, בפרק הזה יש עוד פסוק שאנחנו נגע בו עוד שנייה דרך האיזביצ'ר וגם הפסוק הידוע על המבצעים הבלתי נגמרים שאנחנו עדיין חיים (עם כלביא, שאגת הארי ואני חושב שאנחנו עכשיו בגרגור הארי ומתישהו נהיה במבצע BAKING BUISCITS או משהו), אבל… בלק שם לב למשהו יפה.
פסוק כ"ה: וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם גַּם־קֹ֖ב לֹ֣א תִקֳּבֶ֑נּוּ גַּם־בָּרֵ֖ךְ לֹ֥א תְבָרְכֶֽנּוּ׃
אני לא מאמין שהמפרשים לא אמרו את הברור פה.
לא קללת. אבל. גם לא ברכת באמת. אור חיים מרמז על זה – "גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ, פֵּרוּשׁ אֲפִלּוּ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ כְּפִי הָאֱמֶת בְּרָכָה כְּפִי דַּעַת בִּלְעָם וְכַוָּנָתוֹ, אַף גַּם זֹאת לֹא תְבָרְכֶנּוּ."
אבל, זה יותר מזה.
זה הרגע שבו בלק מבין. ניסית לקלל. אלוקים לא נותן לך. אבל מצד שני אלוקים גם לא הופך את לבך – ואלוקים יודע להפוך לב של מי שהוא רוצה כמו שהוא הקשה את לב פרעה. אבל כאן זה לא שיש איזה, לא יודע, תכשיט מגננה כאילו אנחנו במשחק D&D. זה יותר כמו – נשאיר את המצב הזה שגם אתמול ושלשום דיברתי עליו –
האם אתה מקלל או מברך, בלעם?
האם אתה נביא שרק רוצה לעשות את רצון קונך או שמא אתה נחש פתלתל?
מי אתה ומה אתה?
אתה לא שם ואתה לא שם. ואולי זו אחת המידות של רשעה – לא להיות בטוח ונוכח במקום הטוב שלך.
***
התניא היומי הוא חלקי בלבד בלי ההמשך שלו, ובכל זאת אני אביא את כולו אפילו:
והנה חכמי המוסר האחרונים נחלקו במי שחטא חטא אחד פעמים רבות, דיש אומרים שצריך להתענות מספר הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי המספר אשר חטא. כגון המוציא זרע לבטלה, שמספר הצומות המפורש בתיקוני תשובה מהאריז"ל הן פ"ד תעניות. ואם חטא בזה עשר או עשרים פעמים על דרך משל, צריך להתענות עשר או עשרים פעמים פ"ד, וכן לעולם, דומיא דקרבן חטאת, שחייב להביא על כל פעם ופעם. ויש מדמין ענין זה לקרבן עולה הבאה על מצוַת עשה, דאפילו עבר על כמה מצוות עשה מתכפר בעולה אחת, כדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים. והכרעה המקובלת בזה, להתענות ג' פעמים כפי מספר הצומות דחטא זה, דהיינו רנ"ב צומות על הוצאות שכבת זרע לבטלה, וכן בשאר חטאים ועוונות. והטעם הוא על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש סוף פרשת נח: כיוון דחב בר נש קמי קודשא בריך הוא זמנא חדא, עביד רשימו כו'. זמנא תליתאה, אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא כו'. לכך צריך מספר הצומות גם כן ג' פעמים וכו'.
איך כפרה עובדת על פי חטא? האם צריך על פי מספר הפעמים? החטאים? חטאת הרי מקריבים על כל פעם. גם מאסר עולם מקבלים על כל רצח, אז אם רצחת כמה אנשים, אתה לא מקבל מאסר אחד. הרעיון כאן הוא התפשטות המעשים. מעשים מהדהדים.
אז כך שצריך להחזיר על ההדהוד שלהם, איכשהו.
אבל הרבה הזקן מסביר את זה יותר יפה מחר ואני אשתדל להביא על זה בזמן אחר.
אני מודה שאני לא מצליח כרגע לקשר אינטלגנטית בין זה לבין זה. אולי האיזביצ'ר יעזור לי עם פסוק שהשארתי בכוונה.
לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. הנה ענין נחש הוא התעקשות בדבר מבלי להסיר דבר זה מדעתו, וקסם הוא להיפך דהיינו אם הוא מסופק בדבר אם לעשות או לא, רואה אם ילך לו כשורה וכסדר יעשה ואם לאו לא יעשה, וזהו קסם היינו לראות כפי שיתנהג מעצמו ושניהם אסורים שלא במקומם הראוי להם, דהיינו באם ידע האדם בברור את רצון הש"י אסור לו לחשות בדבר ולעזוב הדבר כפי שיתנהג מעצמו, רק צריך להתגבר כארי ולעשות בתקופות, ובמקום שהאדם מסופק בדבר אסור להיות בתוקף, רק להתבונן כפי שיתנהג הדבר בעצמו בלי דעתו כלל, כמו שמצינו בגמ' (חולין צ"ה:) רב בדק במברא היינו שהספינה באה לנגדו בלי שום השתדלותו, מזה הבין כי מה' הוא, ובלתי הסימן הזה לא היה נוסע. ולכן כתיב ביעקב נחש, כי יעקב נקרא האדם שאינו בשלימות ועוד אין לבו נמשך אחר רצון הש"י וכמו שמצינו שהנביא בשעה שמדבר בקטנות ישראל קוראם ע"ש יעקב כמ"ש (עמוס ז',ב') מי יקום יעקב כי קטן הוא, ולכן אמר כי לא נחש ביעקב, בשעה שהנפש מישראל מסופק בדבר לא ילך בעקשות כלל, רק יסלק כל נגיעה מעליו ויראה כמו שיתנהג הש"י כך יעשה הדבר הזה, ולא קסם בישראל היינו מי שלבו נמשך אחר רצון הש"י בשלימות וכשיפול במחשבתו שום דבר היא רק מרצון הש"י שהשפיע לו, ואינו בהתרשלות רק עושה הדבר בתקופות כי באם לאו, יעבור ח"ו על דעת הש"י, ובזה היה בלעם משבח לישראל שכל אחד מכיר את ערכו.
בום. איך הכל נתפר יפה חכו תראו:
יעקב הוא מידת קטנות ומה אסור שיהיה? נחש. מה זה נחש? התעקשות – כשאנחנו נתקעים על דבר אחד. אבל לפעמים צריך להתקע בדבר אחד. כשאנחנו מבפנים בספק ומתנהלים בצורה עקשנית אנחנו עלולים להתקע ולפספס. גם להפך. מה זה הפך? קסם. קסם זה מצב הפוך, פסיביות, זרימה, לא להחליט.
וזה מצב מסוכן לא פחות. כי אם זורמים יותר מדי אנחנו בסכנה לפסיביות, תקיעה, קפאון או סתם אי החלטה. ולא להחליט זה רעיון גרוע לפעמים. מתי? כשאנחנו בשיא הגאווה שלנו. מזכיר לי מנהיגים מסויימים…
הרעיון הוא למצוא את האיזון הזה.
האיזון שהוא הכוננות של הנפש, שמביאה כינון לאומה, פנימית וחיצונית, בתוכנו ומחוצה לנו בסביבה שלנו, סביבה שעדיף שלא נהדהד בה חטאים מרובים ופגיעות מרובות שכן אז נצטרך לעשות תיקונים מרובים. שלא נהיה במידת לא לברך ולא לקלל אלא שנחליט החלטות. שנוכל לשאוג כארי ולעיתים לגרגר כחתול.
שנוכל לזכור שלעיתים את קצהו אנחנו לא רואים. אבל אנחנו יכולים להחליט, לתקן, לבחור ולעשות ניסויים ולצטט ציטוטים כמו שחז"ל מנסים למצוא איך יודעים שקרום מוח של תרנגולת חורר. אויש. סיום מזעזע. אבל בסדר.
סופ"ש נעים ובקרוב שבת שלום
