ח' תמוז 23.6.26
בדף היומי (חולין נ"ד), בין החלטות על גרוגרות ועל נקבים שונים וגדליהם כגודל מטבעות שונים מופיע הסיפור הזה שאני מתעקש עליו למרות שהוא ממש לא קשור לדיני שחיטה באופן ישיר, אלא ל… כבוד.
אָמַר רַבִּי חָנָא פָּתוּרָאָה עִלָּא מִנַּאי הֲוָה קָאֵי בַּר נַפָּחָא וּבְעָא מִנַּי דִּינָרָא קוּרְדִּינָאָה לְשַׁעוֹרֵי בֵּהּ טְרֵיפְתָא וּבְעַי לְמֵקָם מִקַּמֵּהּ וְלָא שְׁבַקְנִי אָמַר לִי שֵׁב בְּנִי שֵׁב אֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת רַשָּׁאִין לַעֲמֹד מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּם
וְלָא וְהָתְנַן כׇּל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת עוֹמְדִים מִפְּנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן וְאוֹמְרִין לָהֶם אַחֵינוּ אַנְשֵׁי מְקוֹם פְּלוֹנִי בּוֹאֲכֶם בְּשָׁלוֹם
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵיהֶם עוֹמְדִין מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין עוֹמְדִין אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ שֶׁהֲרֵי מִפְּנֵיהֶם עוֹמְדִין מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין עוֹמְדִין
מִמַּאי דִּילְמָא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא נִמְצָא מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא
אמר רבי חנא פתוראה, היה לי איזה עניין של חלפנות כספים (דינר כורדי, כן כן, הכורדים הוזכרו בתלמוד) עם בר נפחא – רבי יוחנן, שככל הנראה התפרנס מנפחות. המדרש כאן מעניין שהוא מדבר על כסף ועל הזהות המקצועית של רבי יוחנן. לא משנה. בא ועמד מולו. רבי יוחנן אמר לו – שב, מה אתה צהוב, הכל בסדר, אין רשאין לעמד בשעה שעסוקין במלאכתם. במילים אחרות, בעלי אומנות (במקרה הזה בר חנא) היה עסוק במלאכה שלו והרעיון היה שאסור לבטל את זמן המלאכה הזו כדי לא לפגוע בעסקה ולהתמהמה ללא צורך.
אבל אז אומרים לו, רגע – ולא והתנן – לא למדנו שכל בעלי האמנויות היו עומדים מול אנשים שמביאים ביכורים לירושלים ועוצרים ומרימים להם? אז רבי יוחנן אומר – תראו, זו הייתה תקנה ספציפית כדי לפרגן ולהרים לאנשים פשוטים לעשות מצווה שהיא די קאדר, כלומר, די חופר – להביא ביכורים. זה מסע ארוך, זה ביטול זמן רציני, זה עניין זה, אז לפחות שנרים להם ולכן – עומדים, כדי שלא יכשלו ולא יעשו את זה לעתיד לבוא חס ושלום.
אוקי, אז, יש כאן עניין של כבוד, מעבר בין תפקידים (האם רבי יוחנן הוא נפח או רב? מי הוא באותו רגע? איך אמורים לנהוג?) ומתי כבוד נחשב?
רמז, לא יותר מדי.
כבוד הוא לא יותר מאיזה חיזוק חיובי פסיכולוגי שנועד להתרכז בעיקר – לבצע את המצוות, את הסדר הקוסמי. הכבוד הוא רק תוסף משעשע שנועד לנו לגרום ולעשות. למרות המצווה של לתת כבוד לתלמידי חכמים.
למול זה, אני מביט במקרא. החלק של השניים מקרא אחד תרגום קולע להתרחשות הדרמטית של פי האתון. התרחשות דרמטית עם חתיכת הוראות בימוי!
בעיקר פסוק כ"ב:
וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְהֹוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול:
מלאך ה' מוסיף לעבור. מה זה אומר בפשט, לפני שנכנס לפרשנויות? האם זה אומר שהוא "מקפץ", בטלפורט? מופיע, נע בחללזמן כשלעצמו? עבור מקבל אתנחתא – היינו, עצירה. מוסיף עבור. נשימה.
ויעמוד במקום צר; אשר, אין דרך לנטות; ימין ושמאל. שימו לב החלוקה היא לפי טעמי המקרא והיא קריטי לדרמה. הוא עומד במקום צר; אין דרך לזוז; לא ימין ולא שמאל.
זוהי לא רק דרמה, היא חלוקה חשובה. בלעם למעשה כל פעם סוגר את עצמו בתוך הנבואה שלו עצמו. בלק מגיע אליו, אלוקים אומר "לא". הוא מתעקש, אלוקים אומר לו "חכה תראה". הוא יוצא, המלאך יוצא. האתון עוצרת. הולכים בדרכי צד. הוא מגיע שוב. ואז זהו, אין דרך לזוז. תתמודד.
החיים מזמנים לנו את זה כל הזמן.
גם הסיפור הזה, גם סיפור יונה.
אתה יכול לברוח אבל אתה לא יכול להתחבא עד שבסוף אתה לא יכול אלא להתקע.
בצעדים אנחנו קוראים לזה צעד 1 – חוסר אונים. אתה מודה שאתה נופל מספיק כדי להגיע לכאן.
על כל הפסוקים בחלק הזה של הפרשיה יש הרבה דיון – הן אצל רש"י, אדרת אליהו ועוד – על הרעיון של 3 כאן.
3 רגלים.
ימין ושמאל על 3 המקומות שהשטן-מלאך מוצא את עצמו.
3 סימני אבות, אומר רש"י בפסוק זה.
3 רגלים על 3 הרגלים שבני ישראל אמורים לעשות, כמצווה ענקית.
3 פעמים שאלוקים מזכיר לבלעם – אל תקלל; תתעקש תראה; עכשיו תגיד מה שאני אגיד לך.
השדה, רמז לישמעאל.
הגדרות, רמז לבני יצחק, יעקב ועשו.
ואין לאן לפנות – זה בני יעקב, שגם ברטנורא וגם גור אריה מזכירים – כל ילדי יעקב כשרים וטובים.
אין לך את מי עוד לקלל, לא את ישמעאל בנו של אברהם; לא את עשו בנו של יצחק; ובכלל לא את בני יעקב שכולם בסדר יחסית (את שמעון ולוי שוכחים אני מבין).
אני לא יודע מה עוד השילוש הזה בא להגיד. אבל כנראה, חתיכת צעקה. דרמה עם כמה רמות ורמזים כמו שניסיתי להעלות כאן.
על זה אמרו בישעיה – קדוש, קדוש, קדוש.
**
בעניין אחר ודומה, איך עושים תשובה?
בסוף אגרת התשובה פרק א' לתניא יש מימרה אחת חשובה:
ולא כדעת ההמון, שהתשובה היא התענית.
הכוונה – בכל סוף האגרת – היא שהעיקר אינו הסבל שאדם עובר על הבעיות שלו. אלא על זה שהוא יודע – אני לא עושה את זה שוב. אני לא עושה את זה שוב. נקודה. לא "הפעם על אמת", אלא, "אני לא עושה את זה שוב". אני לא פוגע בעצמי ככה שוב. אני לא פוגע באחרים ככה שוב. אני לא.
פשוט לא.
זו תשובה אמיתית. זה תיקון אמיתי.
לעיתים המחשבה, בעיקר בעבודה עם מכורים, שהכפרות והמירוק שעושים בצעד 9 נניח הוא עניין של לתת לאחרים לנקום בנו או לגמול לנו. אבל זה לא העניין. לא ככה נעשה תיקון אמיתי.
בדיוק בהמשך לשיח על KINTSUGI בדבר התורה של אתמול – העניין בסופו של יום חוזר למה שהולך להיות ההווה. העתיד לבוא שממשמש ובא להפוך להווה כל רגע שעובר.
מה אנחנו בוחרים?
מה בלעם בוחר?
האם בלעם עשה תיקון?
האם שלושת הרגלים וענייני המלאך ופי האתון, האם ההשתחוויא שלו בפניו פותרת את זה?
האם מה טובו אלוקיך יעקב תעזור?
ומה למי השילוח לומר על זה?
באותו הדבר שציטטתי אתמול, מי השילוח על פרשת בלק:
… וגם הפסוק הזה הוא הפסוק התשיעי מהתחלת הסדר ובכל מקום נמצא בפסוק התשיעי כוונה עמוקה מכפי שנראה לעין כל על פי פשוטו. (כי התשיעי רומז למדת יוסף הצדיק יסוד, ויש בזה דבר נסתר וכדאיתא בזוה"ק (ח"א ג.) דאות ט' טובך סתום בגווך וצפון בגווך. גליון.)…
שימו לב. הזוהר מרמז שתשע, פסוק תשיעי, ט', קשור כאן לאות ט'. טובך סתום בגווך וצפון בגווך לפי פסוק י"ט במזמור תהילים כזה או אחר.
נראה לי קצת, איך אומרים, SHOT IN THE DARK, אבל אני מקבל – נזרום – שהמטרה כאן היא לזכור.
כרגיל, גם בדברים שהם הכי נמוכים, גם במקומות קשוחים למדי שבו איזשהי דמות הולכת לעשות משהו פחות חיובי – גם שם צפון טוב.
לך תדע איזה טוב יוצא מאיזה רע.
שיהיה לנו אחלה המשך שבוע
