ג' תמוז תשפ"ו 18.6.26
בחלוקה לשניים מקרא אחד תרגום, הפרשייה היום נושאת דרמה מעניינת:
פרק כ', פסוקים כ"ב-כ"ט:
כב וַיִּסְעוּ, מִקָּדֵשׁ; וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה, הֹר הָהָר. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּהֹר הָהָר, עַל-גְּבוּל אֶרֶץ-אֱדוֹם, לֵאמֹר. כד יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל–עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי, לְמֵי מְרִיבָה. כה קַח, אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-אֶלְעָזָר, בְּנוֹ; וְהַעַל אֹתָם, הֹר הָהָר. כו וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ; וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף, וּמֵת שָׁם. כז וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּעֲלוּ אֶל-הֹר הָהָר, לְעֵינֵי כָּל-הָעֵדָה. כח וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר; וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר, מִן-הָהָר. כט וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל.
סצינה 1: העם מגיע להר ההר – בגבול ארץ אדום. אה? אה? מי שקרא את הדבר תורה אתמול, אה? גבול? אה? בום. בקיצור, מגיעים להר ההר. ה' אומר אל אהרון – לאמור (מישהו חושש? עוצר? נושם, דרך הכפילות של האמירות פה? הקטעים האלה של "איפה הייתי? אה, כן"?). ה' אומר – אהרון לוקח את החטא של המריבה. אחר כך, הוראות לטקס התמותה הספציפי הזה שלא לומר… הוצאה להורג פומבית, איפשהו? אבל זה לא הוצאה להורג. זה מעין, "הנה הטבע, הנה מה שקורה הרבה פעמים בחיים – הבן הולך לרשת את אביו, את האחריות, את הטוב ואת הרע" – את בגדיו. ויש משה כאשר צוה וכו'. עולים שלושה, חוזרים שניים. ויראו כל העדה כי גוע אהרון.
האם ראו את המוות?
האם חוו אותו כאחד, כחוויה משותפת, כמו שכל ישראלי ויהודי עלי אדמות חוו את השביעי לאוקטובר בגוף, כולם ידעו, כולם הרגישו, גם אם לא ברחו בעצמם מהנובה?
סצינה ב' (פרק כ"א א'-ג'):
א וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. ב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר: אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי–וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם. ג וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה. {פ}
מלך ערד נלחם, לוקח בשבי. לפי רש"י לפי ילקוט שמעוני – אינו אלא שפחה אחת כנענית כי הבטיחו לנו הבטחות. אוקי.
אני לא זוכר איזה מפרש זה היה וקצר לי הזמן – נראה לי אור חיים – שדיבר על כך שמדובר גם באמונה וברוחניות שנשבתה. הגיוני. חכו תראו מה יהיה אחרי. עכשיו, רש"י מפרש שמדובר בעמלקי בכלל שהתחזו לכנענים כי הם עמלק והם מרושעים ממש, אבל הכתוב ממשיך של "ויתן את הכנעני" אז עוד לא פירשתי את הקשיא הזו. מעניינת הלשון "אתהם" ולא "אותם". העמק דבר אגב, מפרש משהו מעניין על קול ישראל בהתייחס לנדר בפסוק ב': "שהתפללו לבד הנדר. ותפלה הבאה מעומק הלב נקרא קול".
מעניין.
לפעמים צריך לחפש את הקול שלנו.
האם הקול הוא הלא מודע הבוקע ב"מעשה-כשל" פרוידיאני?
האם הקול הוא צרחת התינוק שמחפש את אמו תדיר ותמיד ולנצח?
האם הקול הוא חלקיקי הבטא שלא עוכלו?
אבל מכאן לסצינה הסופית של הפרשייה. פסוקים ד'-ט':
ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. ו וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ–וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי.
לא מספיק הם איבדו את אהרון. לא מספיק הם איבדו מלא אנשים אחרי קורח. לא מספיק חטא העגל. לא מספיק המלחמה עכשיו עם ספק כנען ספק עמלק ספק השדים הפנימיים שלהם. כנראה שבהחלט נשבנו כי שוב אנחנו חזרנו לעמדה המאד צרת עין (קליינאנית, ENVY). אין לחם! אין מים! נפשנו קצה! בלחם הקלקל. כלומר, שום דבר לא טעים לנו. מביאים לכם אוכל מהשמיים! ואתם מתלוננים. בחיי, אבותיי ואמותיי, אתם משהו.
אבל שנייה אני רוצה להתעכב כאן למה חזרתי לקליין.
"נפשנו קצה". קצה מנוקד כאן בצורה שמרמזת לנו – נמאס. אבל אני רוצה לקחת את זה למקום אחר לגמרי. נפשנו (על ה)קצה. אנחנו בקצה שלנו.
לא לחינם הזכרתי את קליין ולא לחינם הזכרתי בחלק הקודם את העניין הקליינאני דווקא.
המהלך כאן הוא מאד, מאד קלייניאני בפרשייה הזו.
המוות של אהרון -> מלחמת 17 השעות בכנעני ששב שבי -> עוד מריבה -> פתרון דרך נחש קסם. שהוא במובן מסויים לא בדיוק טוטם פרוידיאני אבל כן סמל פאלי (פרויד כן טען את זה בכלליות ב"מעשה החלום" ב-1900).
דווקא השנה אני לא רוצה להתרכז במעשה הנחש למרות שהוא מרתק, או לפחות, לא עכשיו.
אלא, על המסע הקליינאני פה.
בשלבים המוקדמים של ילדותנו, יותר נכון של תינוקותינו, אנחנו לא מצליחים להבחין יותר מדי בין עצמנו לבין היקום. על כן, היצור שמופקד על בטחוננו וקיומנו, אמא, למעשה לא נמצא באיזשהו הבדל מאיתנו. כשם שאני פוקד על יד ימין שלי כרגע לנעוץ מקש אחר מקש כך התינוק פוקד על אימו – הביאי לי אוכל, הביאי לי שמיכה, הביאי לי יחס, הביאי לי. שרתי אותי.
שלב מסויים מגיע ואנחנו עוברים הלאה מהעמדה הזו. העמדה שמחלקת את הזמן והיקום לרגעים מוחלטים. השד מגיע וטעים – הכל גן עדן. השד לא מגיע / לא מושלם ולא מדוייק – גיהנום. בגילאים הצעירים האלה, 3-6 חודשים, ילדים יודעים להיות בקצה של החוויה.
הקצה. לשם כיוונתי.
המוות של אהרון היווה טראומה, בטח ובטח כשכל העם נחשף לזה. נחשף לזה מיידית מאד. בין אם ממש חווה וראה את המוות, לבין אם הרגיש אותו כטראומה קולקטיבית או כל דבר אחר. הייתה טראומה.
לאחר מכן הייתה טראומה נוספת לא פשוטה. אחר האבדן, מלחמה. המלחמה עבדה טוב. אבל גם מלחמות שעובדות טוב מסתיימות עם הרבה יותר מדי טראומה.
זה מה שהעם ניסה להגיד.
אבל בטרם העם יכל לעבד את הטראומה ולעבוד איתה הוא נפל למחלה, שרק הפאלוס האלוקי דרך משהו שמקיש (חה) לעבודת אלילים הצליח לעזור לעם לעבד.
ובאמצע, קול.
אותו קול שבוקע מהנפש עמוק, אותו קול שמגיע משבר. אותו קול שהוא הוא ההזדמנות לתיקון. היינו, קליין.
אחד הדברים הגדולים ביותר שקליין נתנה לנו – זו ההזדמנות לתיקון.
העובדה שאנחנו מרגישים אשמים ומבויישים על ההרס שעשינו לאמא בייחוד אחרי שהבנו שהיא לא חלק מאיתנו והיא בסך הכל עוד בנאדם שמה לעשות, אנחנו הוגרלנו לה והיא הוגרלה לנו והיא באמת ניסתה הכי טוב שלה. אז לכל הפחות, אפשר לנסות לתקן ומשם גם לאהוב. אהבה יכולה לבוא לדברים שבורים.
ומכאן, לחולין מ"ט, ע"ב. שימו לב לסוגיה המעניינת הזו:
הָהוּא נֶקֶב דְּסַתְמֵהּ חֵלֶב טָמֵא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אָמַר רָבָא לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ חֲדָא דְּהָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת חֵלֶב טָמֵא נָמֵי סוֹתֵם וְעוֹד הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא רַב וְאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא וְאַתְּ אָמְרַתְּ הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל
מִנְיוֹמִין כַּנְדּוּקָא אִיגַּלִּי לֵיהּ בֻּסְתְּקָא דְּדוּבְשָׁא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אָמַר רָבָא לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ חֲדָא דִּתְנַן שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִים אֲסוּרִים מִשּׁוּם גִּילּוּי הַיַּיִן וְהַמַּיִם וְהֶחָלָב וּשְׁאָר כׇּל הַמַּשְׁקִים מוּתָּרִים וְעוֹד הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וְסַכָּנַת נְפָשׁוֹת וְאַתְּ אָמְרַתְּ הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל
רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי הִיא דְּתַנְיָא חֲמִשָּׁה אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּילּוּי צִיר וָחוֹמֶץ שֶׁמֶן וּדְבַשׁ וּמוּרְיָיס רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף הֵן יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גִּילּוּי וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲנִי רָאִיתִי נָחָשׁ שֶׁשָּׁתָה צִיר בְּצַיְדָּן אָמְרוּ לוֹ שָׁטְיָא הֲוָה וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים
אוקי, אז מה יש לנו? אם יש נקב כלשהו שעלול להפוך בהמה לטרף אבל סותם אותה קרום שומני שהוא ספק טהור ספק טמא מה זה אומר על הבהמה? כשרה או טרפה? רבא מביא רפרנס של רב ששת אומר – נו, משהו סתם העיקר סתם. התורה חסה על ממונם של ישראל – או במילים אחרות, אוכל לא זורקים, הכל בסדר, התקנות שיש אמורות לעזור לא לסבך את החיים. מה פתאום אומר רב פפא מחזיר לרבא – הי, מה הולך? תקנות תברואה וכו', זה אסור דאורייתא מה פתאום?
הסיפור שמנסה כאן להחזיר קשור לסוחר שמצא סדק בחבית דבש ושאלו שאלה משונה קצת. האם נחשים ירצו להגיע לאכול מהדבש הזה ולהשאיר מהארס שלהם ואז, כאמור, סכנת תברואה?
אז, יין מים וחלב אסור שיישארו גלויים מחמת הסכנה הזו. השאר מותרים אם יש סדק. שוב, כנראה לא מספיק בעייתי תברואתית אז – והתורה חסה על ממונם של ישראל. מקשים – רבי שמעון אומר שיש חמישה שממש אין בעיה איתם, כמו שמן דבש חומץ ציר ומורייס שזה ערבוביא של ציר דגים שנשמעת די איכס, בקיצור, רבי שמעון מקשה ואומר – אה כן, ראיתי פעם נחש ששתה ציר! הא! אבל על זה עונים לו את אחד היפים – אין מביאין ראיה מן השוטים. כלומר, זה היה נחש עם פטישיזם קשה. למה הדבר דומה? לזה שהחתול שלי אוהב לשתות חלב סויה ספציפי של תנובה, אח שלו זצ"ל אהב לאכול לחם מלא וחתולה אחרת שהכרתי אהבה אבוקדו. אז? חתולים הם אומניבורים פתאום? לא. שוטים. קורה.
אבל יש כאן כמה נקודות מעניינות:
- חלב טמא יכול עדיין לעשות עבודה ולסתום נקבים שהורסים את הבהמה כולה. גם הטמא יכול לעזור מאד ולשמור על השלם. או אם תרצו ונחזור לקליין – התיקון לפעמים נעשה עם דברים לא פשוטים שהופכים לחלק מאיתנו.
- התורה חסה על ממונו של ישראל. האמנם? זה לא האישו. אלא שתקנות ציבור אמורות לעזור לציבור לחסוך כסף ולעשות את החיים יותר קלים. לפחות זה האתוס.
- ולמול זה, אנחנו לא לומדים ראיות מהשוטים. כלומר, כשמכלילים קבוצה ויוצרים כללים כדאי לזכור מי אוטומאטית יוצא מן הכלל. במחקר זה החשיבות של Exclusion/Inclusion. אתה יודע שבמחקרי תזונה אתה לא מכניס מישהו שאוכל פחות מ-1200 קק"ל או מעל 5000 קק"ל לרוב המחקרים כי הם חריגים מאד בנוף ואז הם עלולים לייצר הטיות. כך גם בחיים.
בטיפול לעומת זאת, אנחנו לגמרי לומדים מכל אחד את מה ששלו.
עם זאת, לפעמים סיגר הוא סיגר.
והערת צד בע"א לאותו דף:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רֵיאָה שֶׁמְּאִירָה אֶת הָעֵינַיִם אִיבַּעְיָא לְהוּ לַאֲכִילָה אוֹ עַל יְדֵי סַמָּנִין
תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אֲוָוזָא בְּזוּזָא וְרֵיאָה דִּידַהּ בְּאַרְבְּעָה וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לַאֲכִילָה לִינְקֹט בְּזוּזָא וְלֵיכוֹל אֶלָּא עַל יְדֵי סַמָּנִין
רבי יוחנן מסביר לנו למה אנחנו משתמשים במילה העברית ריאה. למה, כי היא מאירה. שזה מעניין, כי מבחינתי היא שק גמיש שמאפשר את זה שלמיטוכונדריה שלי יהיו חמצן זמין לבצע זרחון חמצוני, שהחמצן יקבל את המימנים והאלקטרונים דרך הקומפלקס אבל בסדר, יחי ההבדל של 1800-1500 שנה בערך. לא משנה.
שוב, שימו לב למשחק הספרותי. ריאה <-> מאיר. כרגיל אני לוקח את זה למטאפורות לאקאניאניות אבל בסדר.
שואלים האם לאכול את זה ככה או לאכול את זה בתיבול מסויים או עם שילוב מסויים כחלק מתרופה ועולה כאן משהו מוזר.
אווז – עולה זוז. ריאות – 4 זוז.
רגע. אם אני קונה 4 אווזים, אני מקבל 4 ריאות פלוס מלא אווז לאכילה או משהו אחר.
מה הקטע?
זה שני דברים.
אחד, ייתכן ומי שעוקר את הריאה עושה מלאכתו אומן וזה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע וזה נחשב בעולם העתיק בתור חומר גלם ממש טוב לייצור, אני לא יודע מה, אבל בסדר.
האחר, ייתכן שאנחנו כאן עדים לתופעת הגלאמור / מיתוג / שופוני/הביטוס (ר' בורדייה אם אני לא טועה).
אתה תקנה ריאות כי זה יותר מיוחד, כי זה יותר בריא, כי זה יותר אורגני, כי זה יותר חזק, כי זה יותר טוב, כי זה יותר…
לא חשוב איזה מילה – מסמן – תכניסו אחרי "כי זה יותר ____", אתם אומרים את אותו דבר. כל מילה כאן – אורגני, בריא, טבעי, חשוב, טוב, חזק… מסמנות את אותו דבר והפירוש שלהן אחד – זה עושה את ה$%# של מישהו גדול יותר! ולאו דווקא את שלכם! עכשיו, סליחה על הבוטות פה, כן? רחמנא ליצלן, אבל החשיבות כאן היא לא הגסות אלא ההסבר של מה הגסות אומרת ומדוע אנחנו מכסים את הגסות הזו כמו שמכסים מבושין. שהיא-היא הרמז שלנו על כח!
וזאת מדוע משלמים פי 4 על ריאה כשאפשר לקנות את כל האווז.
בדיוק כמו שהבלאנסיאגה גם נעשית במפעל דוחק מזעזע שלא שונה בהרבה מהמפעל של שי-אין (בחלק מהמקרים).
התניא ממשיך בפרק י"א בשער הייחוד והאמונה היום ש:
שהרי א"א (אי אפשר) שתהיה שום פעולה נמשכת ממדותיו הקדושות בלי צירופים הנקראי' בשם אותיות כגון לבריאת האור ממדת החסד נמשך ממנה המשכת פעולה וכח לפעול ולברוא בו את האור והמשכת כח זה וחיות זו נקראת בשם מאמר ואותיות יהי אור כי אף שאינן כאותיות מחשבה שלנו ח"ו
פעולות זה חשוב.
זה שיש תורה וזה שיש לימוד וזה שיש קיום זה חשוב.
אבל לימוד צריך להגיע לידי מעשה.
גם הבריאה נמשכת למעשה. ברמה אחרת. אותיות המחשבה שלנו אינן קשורות לאותיות "יהי אור" שמהן נברא העולם כי שוב, כשאנחנו מדברים על אלוקות אנחנו בספירה אחרת.
למה הדבר דומה?
האם המספרים שאני חושב בראש כשאני חושב על פאי, מתקרבים בכלל לנצחיות של המספר האי-רציונלי הזה?
האם כשאני מסתכל על הצמחים גדלים בקבוע אי רציונלי מקסים אחר, יחס הזהב, אני מסוגל לשוות את אותו הדבר בדיוק רק כי אני יכול לייצג את זה דרך ספרות עשרוניות ערביות-הודיות?
השכל מוגבל. ההבנה המתמטית מוגבלת, בטח שלי.
כך גם הבנת הבריאה, הקוסמולוגיה והיכולת לשחק עם זה.
אבל זה היופי בלשחק כל פעם מול האינסופי. הוא תמיד יודע יותר ויכול יותר.
כך גם מעשים מוזרים שקרו לנו בפרשת השבוע: פרה אדומה שרופה היא התרופה הגדולה ביותר לטומאה; תרופה אחרת היא פסל נחושתן ענק שאינו טוטם. לכל זה יש סיבה, בטח מול הטירוף של אבל, מלחמה ורגשות לא פשוטים ("שד רע") שקשה לעכל.
אבל הנצח, אני חוזר לזה תמיד – הוא מיכל מעולה.
ואם שרדתם עד לפה, האיזביצ'ר הביא לנו את אחד הדברים היפים:
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום וכו'. הענין קברות אהרן על גבול ארץ אדום, כי אדום הוא מתנגד על עבודה כי הוא אומר מאחר שהוא נקי אגב אמו לא יצטרך לעבודה כידוע, ואהרן הוא המברר שבכל נפש מישראל נמצא עבודה ועי"ז יכרת זרעו של עשו.
למה גבול אדום? חזרנו להתחלה. אדום שם לנו גבול, נכון? אבל לא סתם. אדום לא רצה את עם ישראל שכרגע עובר משהו שמרחוק כאמור נראה כמו סערה בורדרלינית אבל בעצם, יש שם סוד עמוק יותר.
עם ישראל עושה עבודה.
פנימית, קשה, מחורבנת למדי. זה לא כיף. איך קוהוט אמר – זה החום של המטבח. דברים מתבשלים. נשברים. שורטים. זה לא כיף.
אדום מתנגד לעבודה. אדום אומר – אני נקי אגב אמו (רפרנס למסכת חגיגה ולענין של להוולד אדום ונקי מלידה בלי בעיה ובלי פגם). אדום אומר – אני אחלה כמו שאני. אני לא צריך עבודה בחיים האלה! אתם הפסיכותרפיסטים, פסיכולוגים, פסיכו-משהויים, אתם כולכם מסתכלים על בני אדם רואים שבר איפה שאין שבר כדי להתפרנס! פויה! בני אדם הם אחלה!
אהרון מברר. אהרון אומר – שבכל נפש מישראל נמצא עבודה.
במילים אחרות, חרטא. כל אחד צריך לעבוד. כל אחד עם שבר. כל אחד, כמו שהאיזביצ'ר הדגים לנו קודם והסביר די מושלם – כולנו באים עם שבר ומשהו לא בסדר. כולנו חוטאים.
לכולנו מגיע אחרת.
אבל המגיע לא בא סתם.
הוא מגיע בעבודה קשה.
הוא מגיע בלעבור דרך המדבר. הוא מגיע בקול שדיברנו עליו. הוא מגיע מחלב שסותם את החור ומשאיר אותנו כשרים לעבודה. הוא מגיע מההבנה שאנחנו לא יכולים ללמוד מהטירוף שלנו דברים. הוא מגיע מהיכולת שלנו להתמזג מול הנצח ולגעת בשוליים שלו מדי פעם ולשפוך מהדלי שלנו אל עבר האוקיאנוס הנצחי של הנצח.
ובכך כורתים את השורש של עשו – עצלנות, גאוותנות, בושה. להוציא מאיתנו את כל מה שרע בקו נרקיסיסטי כדי שנהיה פשוט טובים יותר.
חמישי שמח וסופש כיף.
