א' תמוז (חודש טוב) תשפ"ו, 16.6.26
איזה דבר חמוד מהתלמוד יש לנו היום (חולין מ"ז ע"ב):
אָמַר רַפְרָם הַאי רֵיאָה דְּדָמְיָא לְאוּפְתָּא טְרֵפָה אִיכָּא דְּאָמְרִי בַּחֲזוּתָא וְאִיכָּא דְּאָמְרִי בְּגִישְׁתָּא אִיכָּא דְּאָמְרִי דִּנְפִיחָה וְאִיכָּא דְּאָמְרִי דִּפְחִיזָא וְאִיכָּא דְּאָמְרִי דְּשִׁיעָא דְּלֵית לַהּ חִיתּוּכָא דְאוּנֵּי
קודם כל, היופי במטאפורה.
רפרם אומר – ריאה שדומה לאפותא טרפה. אפותא = בקעת עץ.
ויש כאן, שימו לב כמה הסברים למטאפורה אחת!
חזותא – מראה של עץ, לבנוני שכזה; גישתא – מגע (גישה!); נפיחה – האם היא נפוחה או לא; פחיזא – האם היא קלה או לא; שיעא – חלקה לגמרי; חיתוכא דאוני – האם היא עם אונות או בלי בכלל.
שימו לב.
אין המשך כאן מה טרף ומה לא.
יכול להיות שבהמשך, עוד לא הגעתי, וגם את האמת פחות מעניין אותי כי מה שמעניין זה שכאן אין הסבר לזה.
אנחנו נשארים עם המטאפורה בלי כלום.
התלמוד לאקאניאני זה מחרפן אותי.
בהמשך, סיפור מעניין שמדגים משהו על אנשי רפואה בכללי (לא עליך אבא, אלא אם שואלים אותי, בעיקר על כירורגים או רופאי מסדרון):
אָמַר רָבָא כְּכוּחְלָא כְּשֵׁרָה כִּדְיוֹתָא טְרֵפָה
אמר רבא: אנחנו מתעסקים בצבעים, אז אם היא כחולה יחסית אז כשר, שחור ממש, לא טוב (הופה! עלו על מלנה MELENA ועל דם שהספיק להתחמצן מספיק זמן! כל הכבוד)
דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא שָׁחוֹר אָדוֹם הוּא אֶלָּא שֶׁלָּקָה (להלן MELENA, אדום שלקה. בדיוק כך. חמצון של ההמוגלובין בצורה מוגזמת עד כדי בלאגן, אם הצואה שלכם שחורה מדי זה סימן רע של דימום במערכת עיכול עליונה).
יְרוּקָּה כְּשֵׁרָה,
ואיך יודעים?
מִדְּרַבִּי נָתָן אֲדוּמָּה כְּשֵׁרָה מִדְּרַבִּי נָתָן דְּתַנְיָא
(מספר רבי נתן)
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִכְרַכֵּי הַיָּם בָּאתָה אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וָמֵת שֵׁנִי וָמֵת שְׁלִישִׁי הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי רְאִיתִיו שֶׁהָיָה אָדוֹם אָמַרְתִּי לָהּ בִּתִּי הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ הִמְתִּינָה לוֹ וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נָתָן הַבָּבְלִי עַל שְׁמִי
וְשׁוּב פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקְיָא בָּאתָה אִשָּׁה לְפָנַי שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וָמֵת שֵׁנִי וָמֵת שְׁלִישִׁי הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי רְאִיתִיו שֶׁהָיָה יָרוֹק הֵצַצְתִּי בּוֹ וְלֹא הָיָה בּוֹ דַּם בְּרִית אָמַרְתִּי לָהּ בִּתִּי הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּפּוֹל בּוֹ דָּמוֹ הִמְתִּינָה לוֹ וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נָתָן הַבָּבְלִי עַל שְׁמִי
אז מה יש לנו? סיפור כפול על רבי נתן שהיה מהלך לו, לא אמר מי מה מו. פשוט מהלך, פוגשת אותו אישה, שואלת אותו שאלה רפואית. בהיסטוריה יש כבר שתי תמותת תינוקות, לא פשוט, מקושר למילה. הסתכל בילד הנוכחי וקבע – הדם צריך "להבלע". עכשיו, רפואית אנחנו מתעסקים בתקופה שהגולד סטנדרט היה גלנוס היווני ולא היה לנו מעבדת המטולוגיה כדי לנסות להבין אם יש משהו לא בסדר בדם עצמו או שיש לנו צהבת ילודים או אולי מום כלייתי כזה או אחר – החליט שהדם צריך להבלע. כנראה לחכות. חכתה, הילד שרד, וקיבל את השם שלו – שזה כמובן קיבל אזכור, ולא נניח, החוקרים שהיו יחד איתו או משהו כזה, כמובן, זה רק הוא.
סיפור דומה, רק לא על אבחנה סנגווינית משהו אלא על אבחנה הפוכה לגמרי, פלגמטי משהו. לא היה לו מספיק דם, היינו לא מספיק המטופויזיס? הכליות לא הבשילו? צריך עוד רנין? לא יודע. גם כאן, אותה תרופה – חכי עד ש. המתיני. הסתדר. גם כאן הוא זכה לשם.
את האמת, זה מתחבר לעולם הרפואה של היום. "מי מקבל שם ראשון במאמר" הוא עניין חשוב. על מי איזושהי מחלה או הליך רפואי קרויים ונשארים איתנו לנצח (סיורגן? הדוג'קין? ווילסון? לרון? וכן הלאה). אך כאן מדובר על זה שאפילו הילוד החי זכה לשמו, דבר שאנחנו שומעים עליו בסרטים ובכלל, על ההענקה של השם.
אז יש לנו כאן שתי דרכים לעבוד עם שם שיש לו כמה משמעויות. האחד זה המטאפורה לבקיע העץ; האחרת זה מה קורה כששם אחד נפוץ ספציפית בגלל סיבות משונות יותר. האם רבי נתן הוא עכשיו סוג של מטאפורה בעצמו?
מה קורה כששם נפוץ כמו איזה ממ אינטרנטי?
מזכיר לי שפעם אחת בפורומים, אני חושב שזה היה 4CHAN או אחר, ביקשה אישה אקראית אחת לקרוא לבנה בשם כלשהו ובקשה את עזרת האינטרנט. איכשהו, החליטו עשרות אם לא מאות טרולים, ששמו יהיה Jeff. מדוע ולמה? אני לא יודע. אני אפילו לא זוכר את פרטי המקרה מעבר לזה.
אז מה המשמעות שלכם לשם, לכינוי, למטאפורה הזו של בקיע העץ או לעובדה שלרבי נתן היה אובססיה עם להפיץ את שמו ולא את זרעו דרך אותה עצה רפואית (להמתין)? ובכלל, מה מהות ההמתנה בעולם הרפואה שהרבה פעמים היא תרופה להרבה דברים (וספציפית האטופיק דרמטיטיס הקשוח שלי בגיל 12)?
לאלוקים פתרונים.
אבל גם לאלוקים משהו אחר מול הנושא הזה בדיוק.
אנחנו ממשיכים במסע הבורדרליני בין עם ישראל לבין הקב"ה, מסע בורדרליני שממשיך עד היום בצורה הו כה לא הוגנת. אבל ספציפית כאן, אלוקים מאיים.
(כ,יב) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃
(כ,יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃
לא תביאו את הקהל הזה וגו', אפשר לפרשן כ"הם לא יגיעו". אבל הם כן. זה פשוט "לא א-ת-ם תביאו את הקהל הזה". כלומר, כאן נחרץ הדין של אהרון ומשה. לכאורה, אגב ממים באינטרנט – You had one job! – אבל זה לא זה. זה השיפוט על קצה השערה. והפרשנים חולקים – זה לא רק כי כמו שרש"י פירש שהוא הכה בסלע ולא דיבר אליו; זה שהוא הכה פעמיים; זה שהם לא פשוט דפקו בסלע אלא אמרו "הסלע הזה" והפכו אותו לסכנה לעבודת אלילים; וזה זה שהעם לא שר שירה אחרי זה.
שוב, הקווים הנרקיסיסטיים האלוקיים והדרישה האינסופית לפרטים קטנים שמזכירה התמודדות עם פוסט טראומה מורכבת כאילו מגלה לנו שלא חשוב מה, אלוקים לא ימצא את הפטיט א שלו.
איך רואים שהתנ"ך נכתב על ידי בני אדם, גם אם בהשראה אלוקית וגם אם אלוקים אמר את התורה בעצמו למשה? למה? כי בסופו של דבר, זה עובר דרך בני אדם. הטקסט שלנו קודד במחשב או נכתב סת"ם או כל דבר על ידי בני אנוש. כך שגם המחשבה הזו עברה עידון מסויים אנושי והעידון האנושי הזה הפך את אלוקים, בהבנתנו המוגבלת בשכלנו המוגבל – לבעל תכונה אנושית אחת מאד.
המרדף חסר התוחלת אחרי זה.
ואין מה להשיג אותו.
עם ישראל לא עם מושלם.
אולי זה המסר הגדול.
עם ישראל תמיד יריב. אבל ככה זה משפחה. ככה זה אהבה. רבים, משלימים. עוברים דברים. אני יכול להיות עם כל הטינה שבעולם למשפחה שלי – אבל זה לא ישנה את העובדה שהם משפחה וצריך לעשות עם זה משהו. המשהו הזה משתנה וכל אחד עם משפחתו שיעשה מה שנכון לו במסע שלו ומה שיבריא אותו. לפעמים זה אומר התרחקות מאד רצינית. לפעמים זה אומר בדיוק להפך, בקשת סליחה. זה עניין של אחריות אישית.
אבל אין ספק. הדרישה האינסופית היא לא פשוטה.
ייתכן וקראתם את החלק הזה ואמרתם – כפירה! מה לעזאזל? ממתי ה' הוא איזו נערה קריזיונרית בת 15 עם cPTSD מחורבן כתוצאה מהורות מזניחה? מה נסגר? איך אתה משווה את האינסוף, את הקדושה, את מה שענק ממך לטיפוס שבו אתה מתאהב לרוב? מה נטרק איתך חוצפן אגומניאק עם תסביכים?
התשובה שלי היא כמובן, התניא, פרק י' שער הייחוד האמונה:
אך מכל מקום הואיל ודברה תורה כלשון בני אדם לשכך את האזן מה שהיא יכולה לשמוע לכך ניתן רשות לחכמי האמת לדבר
טיהיהי.
הרבה הזקן אמר בעצמו בדיוק את מה שהתכוונתי אליו.
ודי לחכימא.
ונסיים, במי השילוח שמסביר שגם לניסים יש סדר, מסתבר ושבעצם – הכעס של ה' גם הוא היה מתוכנן אחרי הכל:
וזה שאמר לו הש"י יען לא האמנתם בי היינו מאחר שאתה בעצמך אמרת לישראל שבנס ג"כ יש סדר, לכן לא תביאו פי' מחמת זה הטעם בעצמו מחויב הדבר שאתה לא תביא, מאחר שאין זה חלקך רק חלק יהושע והוא הכלי המוכן לזה, וזה מחמת שבנס יש גם כן סדר.
האיזביצ'ר מסביר לנו שבעצם, כשמשה אמר – זה הולך להיות מהסלע הזה, זה לא היה ניסיון בהכרח להקטין את ה' או משהו בטעות. לא, ממש לא. זה היה להדגים משהו נכון. הניסים הם חלק מסדר. ובדיוק כשם שהסלע הזה היה שם כחלק מסדר, גם אתה, משה, צריך למות כחלק מסדר וזה יהושע שצריך להעביר את העם.
לא האמנתם בי – יוצא קצת כועס במקום הזה. וייתכן וזו מידה כנגד מידה.
ואולי, שגם אי האמונה היא חלק מהסדר, וזה אגב חלק גדול מההמשגה של האיזביצ'ר – דטרמיניזם מאד קשוח אבל מאד… חומל. כלומר, שאם חטאת זה חלק מתכנית כלשהי – אבל בניגוד לפוריטאנים וקלוויניסטים הנוצרים – כאן תמיד יש לך הזדמנות (ואפילו דטרמניזם) לחזור בתשובה ולעשות הטוב בסוף.
וזה קצת מעודד.
המשך שבוע רגוע
