ל' סיוון תשפ"ו 15.6.26
נתחיל משני דברים בתלמוד (חולין מ"ו):
נִיטְּלָה הַכָּבֵד וְכוּ' הָא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה כְּלוּם כְּשֵׁרָה אַף עַל גַּב דְּלָא הָוֵי כְּזַיִת וְהָתְנַן נִיטַּל הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה כְּזַיִת כְּשֵׁרָה
אֲבָל רֵיאָה דְּלָא קָא שָׁלֵיט בַּהּ אַוֵּירָא הָדְרָא בָּרְיָא וְאָמַר רָבָא הַאי רֵיאָה דְּקָיְימָא גִּילְדֵּי גִּילְדֵּי אוּכָּמֵי אוּכָּמֵי חֶזְוָותָא חֶזְוָותָא כְּשֵׁרָה
שני איברים שיש להם דינים קצת שונים למתי טריפה מתי כשרה. הכבד – בצורה מפתיעה משהו, חז"ל שוב הבינו עיקרון אנטומי מרתק והוא הרגנרציה של הכבד וכן העובדה שאפשר לחיות עם 25-30% מהכבד בהשתלה (1).
מספיק חלק כדי להיות שלם. מעניין. יש חלק שאפשר להיות רק חלק ממנו והוא עדיין ייחשב לנו כשלם. זה בניגוד למה שלמדנו אתמול על הלב – לב מנוקב הוא לב שבור. 70% כבד הלך ויותר? יהיה בסדר. כזה.
מצד שני – הריאה יש כאן שני דברים מרתקים. האחד, היא איבר פנימי ולא שולט בו האוויר – והוא יכול להחלים יותר טוב מבפנים (דלא קא שליט בה אוירא). האם האוויר הוא רע?
לפעמים צריך, אני לומד מזה, לפעמים צריך להכנס פנימה. להסתתר. להשאר מתחת לשמיכה, מתחת לעור. לא לתת לאוויר לשלוט ולשרוד.
הדבר האחר המעניין כאן זה השירה שיוצאת כאן:
גילדי גילדי (גלדים)
אוכמה אוכמי (כתמים)
חזוויתא חזוויתא (צבעים שונים)
עדיין כשרה.
איזה יפה זה. גלדים גלדים, כתמים כתמים, צבעים צבעים – עדיין כשרה. אני לא יודע למה, אבל זה תפס אותי.
ואולי כי זה אומר שלפעמים, אנחנו יכולים להעלות גלדים.
לפעמים אנחנו יכולים להראות כתמים – חלקי עצמי (זוכרים? לא? לא נורא) שונים,
צבעים צבעים – חוויות שונות. מראות שונות.
אנחנו עדיין כשרים.
או לפחות חלקים בנו.
עדיף שנהיה שלמים ולא מנוקבים בלב; אבל זה בסדר שבצומת מטבולית נהיה חלקיים; זה בסדר שנהיה פצועים.
עדיין מישהו יתפוס אותנו כשרים.
ומכאן למשהו אחר.
מדבר י"ט כ"ב:
וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ {פ}
רש"י מלמד אותנו ש:
תטמא עד הערב. כָּאן לָמַדְנוּ שֶׁהַמֵּת אֲבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאָה, וְנוֹגֵעַ בּוֹ אַב הַטֻּמְאָה וּמְטַמֵּא אָדָם; זֶה פֵרוּשָׁהּ לְפִי מַשְׁמָעָהּ וְהִלְכוֹתֶיהָ. וּמִ"אַ הֶעְתַּקְתִּי מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן וְזֶהוּ:
הטומאה הכי גדולה שיכולה להיות זה מוות. אני לא אכנס לויכוח הידוע של "האם זה מוות של יהודי או מוות של לא-יהודי" ונתייחס כרגע לכל האדם בצלם.
למה המוות כזה מטמא? המוות הוא ואקום רוחני. מה נשאר?
הזוהר מנסה להסביר את זה בערך עם הקבלה לסיפור יעקב והמלאך:
מַה לְּהַלָּן מְסָאֲבָא אוּף הָכָא נָמֵי מְסָאֲבָא, דְּסָאִיב הַהוּא אֲתַר, וּמֵאֲתַר מְסָאֲבָא לֵית לָן (לאתתקנא) לְאִתְהֲנָאָה מִנֵּיהּ כְּלַל, כָּל שֶׁכֵּן בְּאֲתַר דְּקָרִיב הַהוּא סְטַר מְסָאֲבָא, וְאוֹרַיְיתָא לָא קָאֲמַר אֶלָּא כִּי נָגַע, וּכְתִיב וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״ט:כ״ב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא
במילים אחרות, כוחות רשע מבולבלים נוגעים ומטמאים.
אופציה אחרת, זה שאריות האור שנשארות באדם – הבל דגרמי, שאריות –
הקורט של החיים המופשטים מקישור פועל באיזה גויה, אבל מקושרים הם עדיין נצוצי חיים הללו באיזה קישור רפוי.
בין מגיפת קורח לבין הבלאגן היפה של מי המריבה, כלומר, בין בלאגן בורדרליני אחד לשני, אנחנו נוגעים במוות. מיד אחרי הקטורת שהגנה והפרידה בין החיים והמתים אנחנו נוגעים חזרה באיך המוות מטמא את החיים. אנחנו צריכים משהו מיסטי עם תכנית מוזרה מאד כדי להסיר מאיתנו את אבי אבות הטומאה, של הריק הרוחני האפשרי הגדול ביותר – מוות; וכל כך הרבה הפחדות סביב הטומאה הזו.
ומוזר. כי מוות זה דבר כל כך טבעי וכל כך קיים.
אבל אני יכול להבין מה קטלני במוות.
בהרבה מובנים, עצם קיומו – מדבק.
כשפרויד כתב ב-1917 את אבל ומלנכוליה (2, אחלה מאמר על זה), פרויד התייחס להבדל בין אבל סטנדרטי שאמור להיות לכל אדם נראה לי (נו, בלי לכפות, אבל, בכל זאת?) על אהוב קרוב מספיק או אבדן אחר קרוב מספיק; לבין הפרעת דכאון אפיזודית כתוצאה מאבדן, (6B43 לפי ICD11). התיאור הפרוידאיני הוא מרתק – משהו נשאר בך מהמת ולא נטמע בך אלא מתפתח כמו גוף זר. הוא משתלב לתוך הסופר-אגו, היינו הדמות הצועקת והדורשת, המתעללת. "ההורה הפנימי המרושע", אם תרצו. סופר-אגו בריא ותקין הוא כזה שעובד כמו ג'מיני קריקט – מוסר ואתיקה שגורם לנו לא לעשות שטויות או דברים נוראיים גם אם ממש בא לחלקים בנו כרגע לרצוח את כל העולם מזעם. אבל להרבה מאיתנו, הסופר אגו עובר מוטציה. אחרי מוות של מישהו, הסופר אגו יכול לתפוס את הצורה של אהובנו המת ולרדוף אותנו כאשמים לנצח.
מוות יכול לדפוק שכל ולדבק, להשאר. לרדוף כמו דיבוק, כמו עיבור, כמו רוח רפאים.
ומיד אחרי האזהרות האלה, כנראה שבני ישראל המשיכו עם מלנכוליה זועמת כי הריבים ביננו לבין עצמנו לבין אלוקים לא הפסיקו. ומשה ואהרון מול זה?
(כ,ו) וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃ (פ)
אבן עזרא על הפסוק הזה: כדמות בורחים.
לא יכולים עם זה. לפעמים כשאנחנו רואים את אהובינו מתפרקים שוב ושוב אנחנו לא יכולים עם זה.
זה מאד קשה להכיל את כל זה ומשה (ואהרון) נאלצו להיות מיכלים או פונקציות חלקיות מכילות (אהרון מכיל אחרת). הם לא יכולים. ויפלו על פניהם.
במובן מסויים, ההארקה הסופית, המיכל הסופי אליו אנחנו צריכים להפיל הוא… ה'.
לו זה היה כה קל וכה פשוט. להחזיר את כל מה שאנחנו מכילים קודם ל-O, לפי ביון. אם תרצו זו ה-"יכולת השלילית" (3) הנצחית שלנו. היכולת להתרוקן עד הסוף היא להעלם לתוך זה. זה מה שמשאיר מטפלים שפויים. וגם בני אנוש.
שיש לאן להתרוקן.
מסיים בהגהה הרבי הזקן בתניא, שער יחוד ואמונה סוף פרק ט':
סוד הצמצום באור א"ס ב"ה וצמצום א"ק וסוד הדיקנא שסוד כל הצמצומים לצמצם האור שיתלבש בבחי' כלים (ספירות)…
בסופו של יום, הצמצום של הנצח הוא לתוך ההתגלמויות שהופכות להיות העולם.
ההתגלמויות האלה נוצרו מתוך הנצח.
אנחנו יכולים להוסיף לתוך הנצח הזה כלום. אבל הכלום הזה הוא ההתרוקנות שלנו.
וההתרוקנות הזו, שמגיעה לנצח, חוזרת אלינו בצמצום חזרה.
זו, ההכלה. זו, היכולת של ה-O להחזיר לנו תשובה (לרוב דרך REVERIE), גם בטיפול וגם בחיים.
בצעד 1 אנחנו מודים שאנחנו חסרי אונים.
בצעד 3 אנחנו מעבירים את השליטה שלנו הלאה.
גם בחיים,
גם בהחלמה,
גם בטיפול,
גם בחיים.
ובהתייחס לביטול הזה, להודאה בחוסר האונים, מפתיע כהרגלו האדמו"ר מאיזביצ'ה:
הנוגע במת. פירוש במה שעבר על האדם איזה תרעומת על הש"י. כי אסור לאדם שימצא בליבו שום תרעומת על הש"י בדבר שכבר עבר, כי חולה מותר להתרפאות שלא ימנע עצמו מן הרחמים. אבל מת היינו דבר שכבר עבר, ע"ז אסור לאדם להתרעם על מדת הדין, וזהו פירוש הנוגע במת היינו מי שעבר עליו תרעומות, מי חטאת מטהרו, היינו בהתגלות לו כח הד' מינים האלה, היינו, אפר פרה ואזוב וארז ושני תולעת, כי באלה הארבעה מינים נמצא שורש כל דבר. ועי"ז אפר פרה מטמא טהורים כי לאדם שלא יהיה צריך לו בשעתו אל יסתכל בזה, כי יבוא ח"ו לידי קלות לאמור ח"ו לית דין, אך בשעתו יצלח מאד ויתקן לאדם.
אז רגע, מה אנחנו עושים עם דין גמור? עם מציאות מוחלטת, מה אנחנו עושים כשהממשי קורס עלינו ואנחנו חסרי מילים?
חלקנו כועסים וזועמים. נתקעים ויוצרים את הפנטזיה הקפואה בזמן שנקראת – טראומה ומשם שחזור טראומתי.
הדרך לצאת מזה היא דרך טקס הטהרה שהוא סמלי ("נמצא שורש כל דבר"). ארז – שרוף את הגאווה. אזוב ושני התולעת – תשרוף את הבושה והאשמה שלך. אפר פרה אדומה – תתבטל בפני המוחלט שאתה לא מסוגל להבין שאתה בכלל לא מסוגל להבין. היינו, הגילום הרוחני של הממשי שהוא הי"ת.
כך – יצלח מאד ויתקן לאדם.
שנדע תיקונים, להתבטל כשצריך ולקבל כשצריך.
מגיע לכולנו החלמה.
המשך שבוע נפלא
