אז מה בעצם ההבדל הגדול?
השיח על אכילה רגשית התחיל בדרך כלל כשיח שמתבסס מאד על התייחסות מאד אמצעית. היינו, יש בעיה, הנה פתרון. מסמר? פטיש. כזה. רוב השיח, כזה שגם לקחתי בו חלק, היה (ועודנו) שיח שכאמור מתיימר לדעת לפתור את העניין של אכילה רגשית. העניין הוא שזה בדרך כלל לא הצליח במיוחד. כלומר, אנשים לא הצליחו. חלקם השתמשו בחלק מהכלים לחלק מהזמן וראו הפוגה זמנית. חלק בכלל לא ניסו. לרוב הגדול זה לא פנה לדבר. בערך כמו שיח על בודהיזם. אתה יכול להיות מטפל בגישות בודהיסטיות אבל רוב הסיכויים שאתה בעצמך סוג של כזה, כי זה פשוט מדבר בשפה שלך וזהו.
גם השיח המחקרי לא ממש מעודד במובן הזה. כלומר, כשמנסים להתייחס לאכילת יתר (או אי אכילה) בשיח רגשי אנחנו לא מגיעים הרחק הרחק. הנה, מטה אנליזה שהדגימה שיפורים, אבל, זעומים. זו הייתה קצת יותר מעודדת אבל זו שאלה טובה של חישוב. השיטות שלרוב חוקרים הן שיטות שמנסות לתת תוצאות בטווח הקצר אבל שוכחות הסתכלות יותר… מעניינת שלעיתים לא מסתכלים עליה.
איכשהו, בדרך כזו או אחרת, כמעט כל שיח שלי עם מטופל הגיע מאד מהר לשיח על מערכות היחסים בחיים שלהם. איכשהו, בדרך כזו או אחרת, השיח מאד מהר עבר מאוכל לדברים אחרים. ואני יכול לנסות להסתכל על השבועות האחרונים בחיי כשניסיתי לדבר עם מטופלים שהשיח היה, לכאורה, רק על תזונה איתם, ומה הוא כן היה דה פאקטו: הגבולות של אמא שלא היו; המקום שלי בבית שלא קיים; הנחמה היחידה, השקט היחיד בתקופה האחרונה; וכן הלאה.
אכילה רגשית אז הופכת להיות משהו אחר. לא סימפטום מכאיב שיש לפתור אותו (או אולי, לא רק) אלא בעיקר פריזמה, מנסרה, איזה פריסקופ דרכו להביט ביקום בעין מסויימת. האכילה היא צעקה, היא דיבור, היא שריקה, שירה, שתיקה, מעשה אהבה, מעשה זימה, מעשה פגיעה ועוולה ונבלה ותקווה ושלום. האכילה היא ביטוי הניגודים של פרק ג' בספר קהלת. היא נטיעה והיא עקירה והיא כנוס אבנים והפרד אבנים ובניין ופירוק וחיבה ושנאה והתעלמות והתקיימות. היא כל אלה.
פסיכותרפיה תזונתית מאפשרת לנו להביט בכך.
כל מה שצריך זה לרצות להסתכל.
