שתי נקודות שונות לגמרי עלו לי במהלך חול המועד לגבי הפרשה הזו והקשר שלה לתזונה והתקיימות בכללי.
האחד בכלל קשור לחול המועד עצמו, כלומר, סוכות. בדבר תורה אקראי לגמרי הוזכר הפסוק הבא מספר נחמיה (ח' יז'):
וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כׇֽל־הַ֠קָּהָ֠ל הַשָּׁבִ֨ים מִן־הַשְּׁבִ֥י ׀ סֻכּוֹת֮ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא־עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן־נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא וַתְּהִ֥י שִׂמְחָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד׃
הפרשנים מנסים להסביר בכל מיני דרכים איך זה שלא עשו סוכות כל הזמן העצום הזה בין יהושע לבין שיבת נחמיה, שזה אחרי חורבן בית ראשון לקראת בית שני. כלומר, הרבה יותר מדי זמן שלא קיימו מצווה ברורה? מה הולך? במילים אחרות – האם משהו שאמורים לעשות אותו באמת לא נעשה כל כך הרבה זמן?
בקצרה ממש, כל אחד לקח כיוון קצת אחר שאנחנו יכולים ללמוד ממנו.
רלב"ג: " …רוצה לומר, להיות לב כל הבאים שם טוב עם השם, ולקרא יום ביום בספר תורת האלוהים, וידמה שכן עשו בימי יהושע בן נון, לקרות גם כן בספר תורת האלוהים, או שיהיה שם אמרו, כי לא עשו כן לעשות הסוכות ולב כולם לה' …"
שני דברים. הראשון זה קריאת התורה והדבר האחר הוא… לעשות את זה באותו אופן או במילים אחרות, במשהו שהיה אז, בימי יהושע – שמזכיר מאד את האורגינל דאורגינל במדבר עצמו עם משה. במילים אחרות, לעשות את זה באופן הכי מלא שבעולם. זה קצת מזכיר לי את השיר הזה של גיתה, "אבידה ראשונה":
Ach, wer bringt die schönen Tage,
Jene Tage der ersten Liebe,
Ach, wer bringt nur eine Stunde
Jener holden Zeit zurück!
Einsam nähr’ ich meine Wunde,
Und mit stets erneuter Klage
Traur’ ich ums verlorne Glück,
Ach, wer bringt die schönen Tage,
Jene holde Zeit zurück!
אהח, מי ישיב ימי יופי אלו
אותם ימי אהבה ראשונה?
הו, מי לשעה אחת אך ישיבנו
את אותו זמן של מתיקה?
בודד אלטף פצעי
ולנצח אחדש נא קינתי
אבל אהיה על אבדן שמחתי.
אהח, מי ישיב ימי יופי אלו
את אותו זמן של מתיקה!
הנוסטלגיה כאן היא אמנם לא לאהבה רומנטית כמו שניתן לשער שגתה התכוון אליהן אלא משהו אחר. חזרה.
תולדות אהרון משלים לנו: מעתה משגלו יהו פטורין?! כתיב ויעשו כל הקהל הבאים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון – ולמה ישוע? רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמן: פגם הכתוב צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו: הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע: מה ביאתן בימי יהושע פטורים היו ונתחייבו, אף ביאתן בימי עזרא פטורים היו ונתחייבו. ממה נתחייבו? רבי יוסי בר חנינא אמר: מדבר תורה נתחייבו
יהושע כעזרא, עזרא כיהושע ויותר מזה – האושר בזה שמעתה והלאה "חייבין" שוב. כלומר, אם לפני יהושע הם לא היו חייבים ועתה כן; גם עתה, מזמני נחמיה, הם חייבים שוב. החובה אומרת כאן משהו שמזכיר את סיפור האהבה של גיתה – אהבה אינה רק רגש ורגע שבו נתקעים בלופ נהדר וממכר אלא בסופו של יום, ארמז למערכת יחסים. מערכת יחסים אומרת שיש גם חובות מסויימות שאנשים לוקחים על עצמם באהבה. אדם רוצה להתחייב לבןבת זוגו לא מתוך חובה ענקית מוסרית גבוהה אלא מתוך רצון אמיתי להתמסרות. אהבה בכל לבבך. כך גם על המצווה לשבת ולחיות במובן מסויים, בהידור, במלוא הלב, בקריאת התורה, בסוכה.
ומהי סוכה? סוכה היא המבנה שאנחנו בונים אחרי הפירוק הנפשי הנהדר של יום כיפור. אם ביום כיפור אנחנו מתענים, בחג סוכות ושמחת תורה אנחנו – ושמחת בחגך והיית אך שמח. אנחנו שמחים כי מיד אחרי הסליחה, המירוק, ההתבוננות והפשפוש והדקדוק בחיינו אנחנו הולכים ובונים עם זה. בפשטות, כן, עם הרבה מאד חוקים שונים – בהחלט, ואפילו אם אנחנו ממשיכים כאן – האם זה ברשות הרבים או היחיד, אם יש רשות יחיד בכלל (מלבי"ם שלא הכנסתי כאן). אבל אנחנו בונים כדי שנוכל לאכלס בתוך זה – את השמחה, התורה, ההתקיימות הרוחנית שלנו. בהמשך עוד נאמר בפרשת תרומה – ושכנתי בתוכם.
***
פסוק אחר מגיע מתוך הפרשה ועניין אותי מבחינת כושר ודברים אחרים – דברים ל"ג כ"ה:
בַּרְזֶ֥ל וּנְחֹ֖שֶׁת מִנְעָלֶ֑ךָ וּכְיָמֶ֖יךָ דׇּבְאֶֽךָ׃
אוקי, אפילו בלי מפרשים, בוא שנייה נשחק עם החלוקה הפשוטה שיש לנו כאן
ברזל ונחושת, מנעלך: מה זה מנעל? האם זה מנעול כדעת רש"י, רבינו בחיי אשר ועוד – או שמא מדובר בנעליים (לא שאני מת על זה אבל אפילו התרגומים האנגליים תהו בין השניים ככה שאני לא ההזוי היחיד פה). גם התרגום הארמי אגב לא הכי ברור כאן. בכל מקרה, מדובר על הפרדה. מנעול הוא דבר ששומר ומפריד וכך גם נעליים. העניין ההפרדתי – כלומר, העניין במעין הגנה (אם מסתכלים על שאר הפסוקים בפרק שלא הבאתי) הוא נחמד אבל אני חושב על מקום אחר.
הנעליים, הרגליים, הבסיס של העמידה – כנחושת וברזל. יש יאמרו שזה ארמז לשתי הרגליים הקבליות – ספירת הוד ונצח – אבל אני מסתכל על זה במובן היותר פרקטי. בני אדם עומדים. העמידה משחררת. העמידה מחזקת. העמידה צריכה להיות ברזל ונחושת.
יום רגליים, כולםן! 🙂
וכימך, דבאך: פשוט יותר. הימים הטובים – ימי הצעירות, הכח וכו' – יהיו זהים לימים האחרונים שלך.
אם נחזור לשיר של גיתה שציטטתי קודם, הנה תשובה לשיר. מי יחזיר את ימי המתק והטוב? אנחנו. דרך ה', לא דרך ה', זה כבר סביב האמונה שלכםן. אבל מעבר לזה, לא סתם הפסוק בא כאן בשתי התקבולות הנפרדות הללו. הרגליים החזקות, המנעלים מברזל ונחושת – אלו יביאו ויהפכו שהימים הטובים של קדם יהפכו להיות גם אלו שבסוף. שהאחרית תהיה מתוקה כשחרית. שהסוף וההתחלה יהיו בטוב.
וזה מה שאני מאחל לכולנו לשנה הקרובה ועם שוב החטופים, כן יהי רצון. אמן ואמן.
שבת שלום ומועדים לשמחה.
