בברכה השלישית והמפורסמת ביותר של בלעם בן בעור, המכשף שתום העין שעובר REVERIE (פס' ד':"מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עיניים") מברך אותנו בברכה המעניינת הבאה:
{ח} אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ:
ודווקא אף אחד מהמפרשים שמצויינים כאן לא מדבר על מה שמעניין אותי.
מזכיר קצת את שמות טו', שירת הים:
וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ.
יש לציין, לא חסר כל מיני ביטויים באותה תקופה במזרח התיכון הקדום שכוללים כל מיני הרג והרס שכולל השוואות לאוכל (חפשו מלפפונים פה עם איך שאשורבניפל, מלך אשור, התייחס לערים שמרדו כנגדו) – אבל אני כמובן מתעניין בממשק הרגשי בין אוכל לבין הברכה לבין החוויה פה.
גם בלעם וגם משה מתייחסים כאן לאקט שבעצם הא-ל, ה', אוכל את הזדים והאויבים עבורנו. יש בכך משהו שמארגן לי שתי נקודות מעניינות:
- אכילה במובן של פירוק, הטמעה (רכיבי התזונה נכנסים לגוף) והצאה (כן כן, בלי ו', הבנתםן) – אבל העלמה של התכונות הקודמות במובן מסויים. כלומר, ברגע שאנחנו אוכלים איזה סנדוויץ', הסנדוויץ' נעלם לתוכנו, חלק ממנו הופך להיות אנחנו (בלי שינויים ניכרים לרוב) (לרוב) וחלק ממנו הופך לצואה יחד עם דברים אחרים מהגוף. יש, במובן מסויים, העלמות – אבל יחד איתה לא לגמרי. יש בה גם משהו מאד אינטימי, כמעט כמו חדירה הפכית, אבל כזו שבה הגוף עצמו מאיים ומסיים את מה שנבלע, בניגוד לנניח חדירה מינית הטרונורמטיבית שבה נקבה נחדרת על ידי פאלוס זכרי (שבעצם החדירה יש משהו מאיים שלא לומר תוקפני במובנים מסויימים).
- אכילה במובן של עיכול נפשי. מה זאת אומרת? הא-ל מעכל עבורנו את המהות של העמים האחרים, של האויבים – ואולי לא רק. דומה הדבר לפעולת ציפור-אמא שמעכלת מזון עבור הגוזלים שלה ומעבירה לפה שלהם; דומה הדבר למה שקורה בטיפול ובהורות – דמויות מעכלות משהו עבור דמויות אחרות צעירות (או "צעירות") יותר וזוכות למשהו מעוכל. ה', אם כך, הוא כאן כדמות טיפולית שעוזרת לעם ישראל המתבגר ללכת ולהבין משהו בעולם ולהתמודד עם העולם. ניסיון להורות מיטיבה משהו.
אז מה בעצם אקט האכילה כאן מרמז לכםן?
האם זה עניין של הבנה, האם זה עניין של שינוי, או עניין פשוט וקל – מלחמה בצורה הפשוטה ביותר?
בימים קשים אלו אני מתנחם בכלל בברכה האחרת שלו –
{כד} הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה:
אני לא מאחל ומייחל למוות של אף אחד. הייתי שמח שלא היו לנו אויבים שאין לנו ברירה להרוג. הייתי שמח לחיות בעולם שבו החיים שלי ושל אהוביי ויקיריי הם לא משחק סכום אפס אכזרי, ציני ונוראי למול א.נשים שבוחרים לפרשן את האמונה שלהםן בצורה כזו שמונעת מהקיום שלי להתהוות ומכסים את זה במיני כיסויים ותופינים ובגדים יפים מאד שקל להסכים לטיעוניהם אילולא היו הם חלולים ושקר. לעזאזל, טוב? שנזכה לימים טובים ונצליח לקום ולא לשכב עד שנגיע לשקט ושלווה. שנזכה שאויבינו לא ימותו, אלא כדברי המדרש של ברוריה אשת רבי מאיר, יתמו חטאים ולא חוטאים. אמן.