אני יודע, זה נשמע משונה. בתור דיאטן אני אמור לדעת ולחזור על המנטרה הברורה מאליה שמתייחסת לגוף שלי כמטריאליסטי נטו וככזה שמושפע מדבר אחד בלבד והוא המאזן הקלורי. ובכן, ברור. אני לא בא לחדש כאן משהו שהולך לסתור את התרמודינמיקה כפי שאנחנו מכירים אותה ב-200 השנה האחרונות. זה לא מה שמעניין.
מה שמעניין הוא הגישה שבה בסופו של יום אדם מארגן את עצמו סביב ההכנסה (וההוצאה) הקלורית. בעיקר ההכנסה אמנם. מכאן קלה הדרך לחשוב על אסטרטגיות התנהגותיות שונות. אבל גם התנהגות מעוצבת מדפוסים עמוקים יותר. זה מה שהוביל אותי ללמוד פסיכותרפיה. הפעם, אני ממש רוצה שנדבר על הדפוסים העמוקים הללו. לפחות על חלקם בצורתם הזו או האחרת. הדפוסים הללו מתייחסים לדרך הדו-כיוונית בה אוכל מעצב את מערכות היחסים שלנו ולהפך, כיצד מערכות יחסים מעצבות את האכילה שלנו.
אין הדבר כמובן כוללני ונכון בהכרח לכל אדם ואדם. אלו הצעות הגשה (בדמ-טסס) של התייחסויות או הסתכלויות על קשרים אפשריים רגשיים שמתרחשים אצלנו. במובן מסויים, התבוננות רגשית או בניית סיפורים רגשית היא מלאכה שמזכירה יותר סופר או משורר מאשר איש טיפול מדעיסטי רציני. עם כל הכבוד שלי לפרויד, שהתעקש שהפסיכואנליזה היא מדע, לא, זה לא עניין מדעי. אין לי יכולת לרגרס את התובנות הללו או לבחון אותן בצורה אמפירית. אלו תפיסות אידיוסינקרטיות ואישיות וככאלה הן יכולות לעזור אך ורק בכל שהן מאפשרות לאנשים לנסות להמציא לעצמם פשר לבדם. מכאן כבר, כל אדם לעצמו.
מערכת היחסים הראשונית של אדם היא עם אמא. אמנם צוות הילוד אולי נוגע בו לפני במובנים מסויימים, כמעין ארמז לחיים שלמים שאדם ימצא באינטרקציה עם איזו סביבה גדולה ממנו, חברתית, מדינתית, לגאלית וביורוקרטית שדואגת לו ומתמרנת אותו ואיתו – אבל מערכת היחסים הראשונה היא עם הרחם שהוא התרכב בו. אמא ראשית מחזיקה, מביטה בשלל חוויותיה ורגשותיה כלפיו (וכאן חשוב לציין שאת אפס השיפוט שלי כלפי אמהות ש"לא מרגישות כלום" או אפילו נגעלות או כועסות או כואבות מול הרך הנולד – זה ממש אבל ממש בסדר להרגיש כל דבר, תמיד וזה לא אומר עליכן שום אבל שום דבר) ולאחר מכן – הקולוסטרום. האכלה. שלא לומר, האכלה כל כך, כל כך ראשונית שלא דומה לדבר כמעט הלאה בחיי התינוק והאדם שיהיה. אוכל. מערכת היחסים הראשונית ביותר על דקותיה הראשונות בכלל בהתקיימות עוברת דרך אוכל. זהו ווקטור, מעבירן, מעין חלקיק נשא כח – בוזון – של מערכת יחסים. אך בניגוד לכוחות בסיסיים אחרים בטבע, זהו לא החלקיק היחיד שמעביר את הכח המערכתיחסימי. הוא פשוט אחד מהם וייתכן הראשוני או השניוני (אחר מגע).
על כן, הפעם אתרכז על החלק ה"קל" יותר בתפיסה הזו – כיצד אוכל מתפרש במערכות יחסים אחרות בחיים שלנו וכתוצאה מזה, הוא אינדקטור למצב מערכת היחסים. אני אמשיך בהשוואה הפיזיקלית, בתקווה שיודעי ח"ן (כרומודינמיקה קוואנטית נניח, QCD) לא יתלשו שערותיהם מחוסר הדיוק שלי.
מה ההבדל בין אור שנפלט מהסלולרי שלי לבין ה'אור' שנפלט ממכונת רנטגן? בשניהם מדובר על קרינה/חלקיקים של פוטונים, משוואות גל קורסות שונות של חלקיק שאחראי על כח אחר, האלקטרומגנטי. כמו האוכל במטאפורה שלי, הפוטון הוא בוזון, כלומר, חלקיק מעביר כח. ככזה, הוא יכול להמצא בתדרים שונים, כלומר, האם יש מרווחים קצרים בין פוטון למשנהו בפליטתם או שמא מרווחים ארוכים (כולם נעים באותה מהירות כל עוד אנחנו באותו מדיום, נניח, ריק, וזו מהירות האור). אם המרווחים הללו ארוכים יותר, כמו טיפות של מים הנוגעות לסלע, מדובר בטיפה אחר טיפה שנוזלות להן לאט מאד. טיפ, טיפ, טיפ. אם המרווחים הללו קצרים, מדובר בזרם, לעיתים זרם חזק מאד. אל תדמיינו ברז, תדמיינו מפל עצום בגודלו. זרם מים שכזה יכול לחתוך בנאדם.
אוכל, כחלקיק מעביר כח, יכול גם כן להמצא בתדירויות שונות (כן, יש לגלואונים ולקווארקים תדירויות, בערך). אני לא מנסה להתייחס לערך האמפירי של האוכל כאן בתור אורך-הגל (למבדא) או התדירות (אחד חלקי למבדא). אני מנסה להתייחס ללמבדא של האוכל בתור היחס האישי שלי לאוכל שנע בין למדבא גבוהה ("בשליטה") ללמבדא לא גבוהה במיוחד ("לא בשליטה"). בצורה משעשעת משהו, מעולם אחרת לגמרי – למבדא היא הסטטיסטי שמסביר לנו את מספר האירועים הממוצע (בהתפלגות פואסונית). מצחיק. אמנם, למבדא גבוהה יותר בהתפלגות פואסונית לא בהכרח מדגימה לנו משהו "עוצמתי" יותר או "מבולגן" יותר.
כאשר משהו פחות בסדר במערכות היחסים שלי בחיים ייתכן ואראה קורלציה מסויימת בין אכילה לא מסודרת לבין אי הסדר במערכת היחסים. על כך יש די והותר מחקר (1, 2 ואם צריך באמת שאשמח לצטט עוד, זה חיפוש סקולר פשוט). עכשיו, הקורלציה הזו כן מקבלת גוון טמפורלי מבחינת זמניות מאחר והרבה פעמים קל לשים לב שיש מאורע מסויים שאליו יש תגובתיות במובן האכילתי. כלומר, אירוע -> מצב רגשי מסויים -> מענה דרך אוכל. כלומר, דרך אחת שמנסים לדבר עליה היא וויסות רגשי – לנסות לגרום למוליך להוליך פחות או לייצר מצב שמערכת היחסים משפיעה פחות על המוליך שלה (או אחד מהם), אוכל. זה אפשרי אך לא תמיד עובד (קצת מיושן, אבל פרקטי). מכאן שהחשיבה צריכה להיות אחרת – עלינו לעבוד על מערכת היחסים ופירות העבודה הזו יתורגמו לאוכל.
אני לא אוהב לדבר על מקרים קליניים שלי, גם כאלה שאישרו לי. לכן אני לא אדבר על אף אחד.ת מהםן.
אני כן יכול לתאר בקווים כלליים מאד תופעות שחזרו על עצמן עם מספר מטופליםות בתחום הזה. אני הולך לכתוב בלשון זכר אך אני לחלוטין לא מייחס את הדברים כאן לאי אלו מטופליםות שהיו לי, כך שאין לנסות לקשר בכך כלל וכלל:
- מצב שבו אדם שהחליט שהוא לוקח יותר זמן לעצמו ודווקא ומתרחק מהבישול למשפחה גרם לזה שהוא פחות נשנש. מבלי שבכלל רצה או ניסה לשלוט בזה. הוא פשוט פחות נשנש.
- שינוי מקום מגורים. יציאה מהבית של ההורים. לפתע הרגלים נעלמו כלא היו.
- לעבוד על תקשורת מקרבת בין משפחה/זוגיות (כן כן אני יודע זה שיטה למערכות יחסים קצת יותר מרוחקות ובכל זאת)
- ללמוד לצעוק על דברים אחרים (כמו חפצים) ולא על אנשים או לצעוק בלי לצעוק (שקי אגרוף הם אופציה מצויינת)
וזה כמובן מורכב מזה, כי כל אחד מהדברים הללו כולל מסע לעיתים ארוך מאד (חודשים, שנים) בהם צועדים יחד ומנסים להבין ביחד מה קורה. פשוט, מה קורה.
בפעמים הבאות, בלי נדר, אנסה לדבר על זה בקונטקסטים אחרים. האם אוכל הוא מחשבה שמחפשת חושב? האם אוכל הוא אובייקט בפני עצמו? מי זה אוכל ולא מה זה אוכל? ועוד. יהיה מגניב קיצר
