וגם, כמה הסברים לאיך ומה חרדה עובדת בכמה דרכים.
אני לא מעוניין לפתוח כאן את הדיון הביולוגי-מכאני לגבי איך חרדה גורמת לאכילה רגשית או פשוט לאכילה. יש על זה די והותר מאמרים ודי והותר חפירות בכל מיני מקומות. מי שממש רוצה תמצות: החלקים של החרדה במוח (אמיגדלה) יודעים לתת גם מה שנקרא סימונים לאכילה (FOOD CUES) וכשהם פועלים אנחנו פועלים לפיהם כי ממש קשה שלא לפעול לפיהם. גם המערכת הרגשית, הלימבית, יודעת להשתלט וגרוע מזה – מאכלים מאד טעימים גורמים לנו לרצות לאכול מהם יותר (עוד הרחבה כאן).
אפשר להרחיב עוד ולדבר על איזה גרעינים עצביים ממש שולטים בזה ועוקפים מערכות אחרות של רעב-שובע שקיימות לנו במוח, אבל באמת, לדעתי, זה מיותר. מה שחשוב לזכור – המוח שלנו מתוכנן לזה. כלומר, זה יותר פלא שאפשר להתעלות מעל זה ולא לפול בזה ולהתמודד אחרת מאשר אכילה. זה באמת עד כדי כך מורכב.
אבל מעניין יותר לדבר על מסלולי חרדה בתודעה שלנו ואיך אנחנו תופסים חרדה. יותר מעניין לנסות להבין מה החרדה מנסה להגיד לנו הרבה יותר מאשר לנסות להבין אותה מנגנונית ולעקוף אותה. כי חדשות, שאני מניח שאתםן יודעיםות אם באתםן לקרוא את זה – אי אפשר כל כך להמנע מחרדה. אפשר להרגיע אותה, לחכות איתה, לתחלף התנהגויות אבל אי אפשר למחוק חרדה מהרגע שיש לנו אותה באופן קבוע (אם, יש אותה באופן קבוע, כמובן).
ומכאן להסברים עצמם.
***
- פרויד. פרויד קבע מנסיונו העשיר שיש שני מנגנוני חרדה עיקריים. המנגנון השני הוא דווקא היותר נהיר – קרה לנו משהו, החרדה שם כדי להגן עלינו מלחשוב על הדבר או יותר נכון החרדה היא שחזור של מה שקרה לנו. משהו מטרגר אותנו למה שזה לא יהיה, אנחנו חווים את אותן תחושות של בהלה, פחד, פאניקה שמתבטאות בהתקף חרדה – דופק גבוה, מחשבות רצות, אנחנו צריכים ורוצים לברוח או להלחם. אמאל'ה. אבל זה יותר נהיר. המנגנון הפחות נהיר הוא הראשון. החרדה היא בעצם דחף שתקוע איפשהו, בכוונה. התקיעה משרתת אותנו – כי מה שהחרדה בעצם עושה היא הגנה, הסתרה ממשהו הרבה יותר אפל להתמודד איתו. זה מעין דרך למוח להגיד "שמע, כפרה, עדיפה לך החרדה עכשיו מלהתמודד עם מה שאתה באמת אמור להתמודד איתו, כי זה אפל מדי". בטיפול לאחרונה שאני עברתי, נגעתי יותר בפצעי הראשית שהחרדה מחביאה. חוויתי תסמינים הרבה יותר קשים, יותר כמו דה-פרסונליזציה ומקומות שממש שברו אותי. למה? כי לגעת בפצעים כל כך ראשוניים זה דבר, ובכן, מפחיד. אז אם נסכם, פרויד אומר שהחרדה שלנו נוצרת או כחלק משחזור של טראומות שמטורגרות; או, בצורה יותר מפתיעה, היא מנגנון הגנה מדברים הרבה יותר חמורים. ולכן, לאכול הרבה יותר קל וזמין ונעים מאשר להתמודד נניח עם זה שיש לכם יחסים ממש דפוקים סביב נשים ואמא שלכםן, או משהו בסגנון.
- אלקסיתימיה נורמטיבית. בוא נפריד את שתי המילים האלה רגע ונסביר למה הן קריטיות, בעיקר לגברים/זכרים שקוראים את זה. אלקסיתימיה היא מצב, לא מחלה ולא פתולוגיה ולא אנא אערף, מצב, שבו קשה מאד לעבד/להבין/לזהות רגשות. נורמטיבית – בגלל שהרבה מאיתנו, כולל החתום מטה, מוצאים את עצמנו במהלך החיים במקום כזה. הבדיחה על גברים בטיפול זה שאפשר לשאול איך מישהו מרגיש כלפי משהו והתשובה תהיה "בסדר" או יותר מזה (וטוב שמגיעים לתשובה הזו) – "לא יודע". עכשיו, מה שקורה זה שרגשות שם בין אם נרצה או לא שם ואפשר, לא מוכרחים, אבל אפשר להתייחס לזה באופן שבו מתייחסים לאנרגיה/חומר בתרמודינמיקה – זה לא הולך לשום מקום. במילים אחרות, אם לא נתמודד איכשהו עם הרגשות שלנו, אלו יתמודדו איתנו כך או אחרת. אז אפשר לאכול את הרגשות בין השאר בגלל האופציה הזו. אבל איך זה מתקשר לחרדה? הרעיון הוא פשוט, הרבה מאיתנו חווים תסמיני חרדה מול כל מיני רגשות או מצבים שונים (נניח, כאן). אם אנחנו חווים רגש מסויים וחווים במקום זאת תסמינים חרדתיים, זה ממש אבל ממש בסדר. פשוט, כדאי שניתן לעצמנו יותר תוקף רגשי ונניח נלמד רגשות. כן כן. ללמוד רגשות. אפשר מכאן, נניח ובכללי יש עוד המון משאבים לזה. גוגל פשוט של "רשימת רגשות" יביא אתכםן לזה. כמובן שזה לא רק לזכרים וגברים אלא לכלל המגדרים והמינים שעשויים למצוא את עצמםן במקום הזה.
- ריקנות המושא שלנו. אפשר להגיד מה שרוציםות על הפסיכואנליטיקאי הצרפתי המפורסם ז'אק לאקאן, אפשר להגיד ש99% מהדברים שהוא כתב לא נהירים והם בליל משונה של אופרטורים מתמטיים וניתוחים פרוידיאניים קשוחים מאד. הכל טוב. אבל כמה דברים מסויימים שהוא כתב ממש, אבל ממש יעילים ואחד מהם הוא הרעיון של מה זה תשוקה. כשהרעיון הגדול אם אפשר לתמצת אותו – אנחנו מכורים יותר לפתיחת האריזה של המתנה ורשרושה מאשר למתנה עצמה ולמה שיש בתוכה. אנחנו מכורים לאקט, לחיפוש, להגעה ל… אבל לא למיצוי עצמו. ככה גם עם האוכל. אנחנו מחפשים את האכילה, אוכלים אבל… לא שובעים. זה יוצר תחושה מבעיתה מאד של ריק קיומי – ריק בחיפוש, ריק במציאה ובמימוש של האובייקט. ריקנות נחוות בקלות בתור חרדה. כי היא מפחידה ומרתיעה ולא מובנת ומאד סותרת את ההנחות הבסיסיות שלנו. בין השאר אפשר למצוא בזה את המקום של אכילה מתוך שעמום – אנחנו ריקים ומחפשים עוגן שימלא ולו רק לכמה שניות את הריקנות הזו. אוכל, בין השאר כתוצאה מהמנגנונים המוחיים שהוזכרו בקצרה למעלה (הפעלת המערכת הלימבית), עושה לנו את המילוי הרגעי הזה. אבל הוא רגעי בלבד. דקות, שניות ואפילו פחות מזה. ואז הריק חוזר. וזה מפחיד. ורוצים לחזור על זה ולחזור על זה… ללא הואיל. הדרך להתמודד עם זה נשמעת פשוטה אבל היא מסע של שנים שאפשר לתמצת אותו במילה אחת – קבלה (ACCEPTANCE, לא תחום הדעת הקבלי) (טוב, מי שתחום הדעת הקבלי עוזר לו, יופי, מה אני אגיד).
***
בשלושת המקרים אין ממש מה לעשות כדי להמנע מהחרדה. גם אם נציף את הדברים העמוקים והמבעיתים ביותר שהלא-מודע שלנו מדחיק; גם אם נזהה את הטריגרים מבחוץ ונגיד לעצמנו שאנחנו רק מטורגרים וזה עוד רגע עובר (וזה באמת עובר, כמו שכל מי שעבר חרדה יודע, לא מתים מזה, רק מרגישים אותו קרוב); גם אם נהיה בקבלה כשהריק הזה מגיע, הוא עדיין יגיע.
אין תשובה קלה כאן ואין כאן משהו שאפשר לפתור בטריק אחד. גם עבודת CBT כזו או אחרת לא יכולה להבטיח שהחרדה תעלם. אלא, כמו עם אכילה רגשית וכמו עם הרבה בעיות בחיים, הרעיון הגדול מבחינתי ואולי גילוי למישהו.י כאן הוא לא פשוט אבל מעניין לתמצות –
תתייחסו לחרדה שלכםן כמו עוד דמות בחיים שלכםן. עוד מישהו לנהל איתו דיאלוג, מערכת יחסים. ילד פנימי אבוד אם תרצו, ואם לא, אז דמות אחרת. אולי, כמו במקרה שלי, שאריות של אמא צעקנית למדי שהופכת לסופר אגו מאד ביקורתי וקשה. אין בעיה. זו דמות לדבר איתה, לשבת איתה לקפה, להקשיב לה. היא באה ממקום טוב, בסופו של יום, וזה להזהיר ממשהו – להזהיר ממשהו שהיה והפחיד; להזהיר ממשהו גדול יותר מבפנים שמפחיד; להזהיר מזה שאנחנו לא בקשר עם הרגשות שלנו והגוף שלנו; להזהיר שאנחנו לא באמת מגשימים משהו במרדף חסר טעם ושזה לא עוזר לנו בחיים אלא שיש משהו יותר מזה.
ומה המשהו היותר מזה? משמעות, סיבה טובה להתקיימות ובעיקר – מערכות יחסים יציבות טובות ואוהבות.
שימו לב כמה הסביבה שלכםן מעצבת את כמויות החרדה שלכםן. העבודה, החיים בבית, החברים, הזוגיות או העדרה. בעלי חיים מסביב. ואפילו דברים קטנים יותר כמו כמה הבית מסודר ונקי, כמה התאורה נכונה, כמה אתם חיים באיזור הנכון וכמה נעים לכםן עם עצמכםן והאם אתםן בערכים שלכםן.
קחו זמן, תהיו מול זה. הכל בסדר. זה מסע ארוך וקשה. אני יחד אתכםן שם בעצמי.