את הברור מכל על שני הצעדים הללו כבר כתבו באינספור מקומות. אני חושב שגם מה שאני אכתוב פה הוא קצת ברור מכל, אבל יותר מהכל, אני רוצה להתכוונן למקום של איפה אכילה רגשית פוגשת אותנו בצעדים האלה.
היו לי כמה מטופליםות שכשדיברתי איתם על אלמנט האחריות האישית מול אחרים, שהצעדים הללו מכוונים אליהם – רשימה של כל מי שפגענו בהם במהלך ההתנהגות שלנו וניסיון לכפרה איתם כל עוד זה לא יוסיף פגיעה – הם טענו שלמרות שאכילה רגשית, בניגוד נניח להתמכרויות אחרות כגון הימורים או מין, עדיין הייתה פגיעה באחרים ואחרות בחיים שלהם. הרוב סירבו לתאר לי, אגב, איך. אני לא חושב שזה היה כי הם במקום שלא בוטח בי אישית כמובן, אלא שכמה שהמרחב בטוח וכמה שהם יכוליםות לספר הכל, בושה היא פצע שלעיתים גדול מדי מחשיפה, גם במקום הכי נעים ומקבל שאפשר לייצר לכאורה.
אני תוהה לגבי הפגיעות האלה באחרים דרך משהו שהוא במובן מסויים אישי מאד. האם ככל התמכרות, אכילה רגשית (שלא תמיד התמכרותית פר סה, אגב) גם כן גרמה לכםן:
- להזניח אחריות חשובה כזו או אחרת
- להבריז או להעלם לאנשים בקטע שמישהו נפגע מזה
- לייצר סטרסור כלכלי כזה או אחר במצבים שלא היה צריך
- לאכול למישהו אחר יותר מפעם פעמיים את האוכל שלו בצורה שעברה גבולות ברורים
אם כן, ייתכן ובאמת זה דורש צעד 8 ו-9, כמובן.
אבל מעניין יותר להסתכל על השם הראשון שצריך להיות בכל צעד 8 ו-9. שזה אנחנו. כלומר, התיקון והכפרה הראשוניים שצריכים להעשות בלאו הכי, כל יום מחדש למעשה, הם לעצמנו, יותר מהכל. כן, גם אם היינו תפקיד ראשי בחורבן מסויים של חיים של אדם אחר, בסופו של דבר התיקון מול עצמנו הוא זה שיאפשר את זה שלא חשוב מה לא נחזור על המעשים שלנו או לכל הפחות נפחית מאד את הסיכון שהתנהגויות כאלה יחזרו על עצמן. זו המטרה של כל החלמה – לא להיות קדושים או מושלמים, אלא להיות טובים יותר ובתקווה לשמר כמה שאפשר את הפיכחון ואת הבריאות שלנו.
על כן, במובן מסויים, "יותר" חשוב מההתבוננות על הפגיעה באחרים ואחרות (לא שאני מזניח את זה, חלילה, בטח לא בהתמכרות שלי) היא ההתבוננות על הפגיעה בעצמנו וכיצד נשקם את זה. הנחמד הוא שבמובן מסויים אם לא קל יותר לסלוח לעצמנו, אזי לפחות קל יותר לפרוט מול עצמנו את הצעדים שכוללים את הסליחה עבור עצמנו. יותר זמן לנוח? לזכור להשקיע בעצמנו קודם כל? להוציא עלינו יותר כסף? להתחיל לטפח את עצמנו? או יותר מהכל, אם עסקינן באכילה רגשית –
להעלות את המינון של ההרגלים הטובים בחיים שלנו ממקום שלא בהכרח משוחח בשיח של דיאטה או הרזייה אלא נטו, נטו אהבה עצמית. סלט אינו ביטוי רק למזון דל קלוריות ובררריא, אלא דרך כלשהי להגיד לעצמי "אני אוהב אותך, הנה דרך לראות את זה". לא רק כי זה בררריא כאמור אלא כי יש בכך אלמנט של השקעה, יש בכך אלמנט של העדפה לדברים מומלצים יותר ברמה מסויימת, יש בו סיבים וחומרים נוספים שמקושרים להפחתת דיכאון/חרדה ובכללי הוא חלק מהפרקטיקום שאומר יותר מהכל – אני רוצה לדאוג לבריאות שלי ולגוף שלי, אני רוצה להפגין את זה במעשים. זה בדיוק זה.
החשיבות הגדולה של שני הצעדים הללו היא הפרקטיקה החיצונית והלא רוחנית-בלעדית שנעשית כאן, בניגוד נניח לפרקטיקות של צעדים 6 ו-7 שמשלימים את עצמם במובן הרוחני כמעט גרידא (כן, שינוי רוחני הוא גם אופציה לשינוי בלא-מודע ומכאן לדברים פרקטיים יותר, אבל אי אפשר ללכת בלא-מודע בצורה מודעת ואי אפשר להבין את הלא-מודע בצורה מודעת מלאה, אחרת לא היינו קוראים לזה לא-מודע); צעד 5 הוא פרקטי אבל דורש דבר אחד בעצם, וידוי וצעד 4 דורש בעיקר כתיבה והתבוננות פנימה כואבת לעיתים. לעומת אלה, צעדים 8 ו-9 דורשים פרקטיקה אחרת שגם קושרת אליה אנשים אחרים או מגוון של פרקטיקות לכאורה לא רוחניות: מתן כסף, כתיבה, עזרה, יצירת קשר עם אחרים, לעיתים אפילו "מטלות פיצוי" כאלו ואחרות שכוללות השקעת זמן ומאמץ שהם לא רק רגשיים או נפשיים אלא פיזיים למדי. בטח ובטח כשזה מגיע לעצמנו ולתיקון שלנו מול עצמנו שיכול לכלול סלט או כל דבר אחר שמסמל לנו בצורה יותר מהותית שאנחנו באמת רוצים לחיות אחרת ולהתנהג אחרת.
צעד 8 ו-9 מתחילים את הנסיקה אל עבר פרקטיקות שונות שהופכות כבר ליומיומיות. אני לא אומר שכלל הצעדים אינם יומיומיים – במובן מסויים אחרי שעברת מסע ראשון סביב הצעדים, מכור בהחלמה אמור להיות בהתבוננות יום יומית כיצד הוא מבצע את הצעדים הללו כל יום ביומו או אפילו לנסות לבצע אותם שוב, מול חונך אחר, בגישה אחרת וכן הלאה. אך אחר צעד 9 הראשון אדם בטרנספורמציה כלשהי שלא הרבה עוברים וזה ניסיון לסליחה הרבה יותר מהותי סביב חייו בצורה הרבה יותר פרקטית. כן, לא תמיד לסליחה ולתיקון הזה יש ערך. אני בעצמי לא קיבלתי את מלוא ההזדמנויות עם אלה שהרגשתי שנכון לבצע איתםן ואחרותים אני יודע שאני אייצר יותר נזק מטוב אם אפנה אליהםן. אבל המעבר לפרקטיקה מהותית ופיזית שגם כוללת אחרים מהווה את הסימון לשלושת השלבים הבאים:
- צעד עשר בתיקונים יומיומיים והתבוננות יומיומית על החיים שלנו ולמעשה מעין ביצוע מיני-שלב-4 יומי
- צעד 11 בחיבור מתמד עם הכח העליון שלנו
- צעד 12 בהמשך המסר הלאה למי שזקוק ובעצם במתן שירות, שבעצמו הוא סוג של צעד 11 ובלי צעד 10 הוא לא יכול להתקיים במלואו ולמעשה בלי התבוננות על שאר הצעדים כולם הוא עלול להיות ריק יותר ממה שהוא
ועליהם, כמובן, בפעמים הבאות.
