עוד מהשנים הראשונות שהתחלתי להתעניין במקום של החוויה הפילוסופית / ביקורתית של אכילה נזכרתי בדברים שקראתי כצעיר אצל פרויד. עכשיו כשאני לומד פסיכותרפיה בצורה קצת הרבה יותר רצינית וממוסדת (תמורות – בית הספר לפסיכותרפיה), נתקלתי בציטטה קריטית שאולי מסבירה את כל הבלאגן שלי מול פרויד עצמו. כן, קצת מתנשא לבוא לאבי הפסיכואנליזה, אדם שבגילי כבר היה אבא להרבה יותר מדי מאמרים בנוירולוגיה (לתקופתו שמבחינתנו היא כמעט קדם-מדעית, כמעט) ותוך כמה זמן הפך להיות כנראה הכותב החשוב ביותר והמכונן של כל מה שאני מתיימר לעשות במובן מסויים; כן, אני יודע. אבל יהודי אני וחופר, אז אני חושב שדיון הוא קריטי גם אם אני ילד שצועק על מלך לבוש שהוא עירום. אז מה, אני רואה קצת חשיפה בצוואר.
את הביקורת על האמפיריות או התוקף המדעי של פרויד לא אני המצאתי וקרל פופר ואחרים כתבו הרבה יותר טוב משאני אי פעם אוכל לתאר. על כן אני חש בנוח להכניס ביקורת בקטנה כאן על סמך ביסוס אחד שמבהיר את הבעייתיות מחד ומאידך את האופציה להרמנויטיקה ממרכז כובד אחר ממה שפרויד הציע בחלק ניכר מהכתבים שלו, בטח ובטח במאסות על מיניות.
עכשיו, שימו לב. פרויד עושה כאן הקשר ספציפי מאד שסביבו הוא מסובב הרבה מן התאוריות שלו. בסיכום של המאסה השלישית על המיניות מתוארות לנו כמה מאמצעי ההגנה שבהם האדם (או האגו) משתמש על מנת לשמור על עצמו, כדוגמה. דרך הניתוח הפרוידיאנית כאן מציגה תזה מאד ברורה – הפרעות מיניות מתפשטות אל שאר התפקודים בתחום הבריאות ולפעולות חשובות אחרות. הכל מתחיל מדחף מיני, על פי מה שפרויד קורא לו מיניות ומתאר בצורה בטוחה כמעט ללא התייחסות לכח המדמה או למטאפורה שיש במיניות, כלומר, כמו במאסה השלישית, בליבידו – הרעב המיני, לטענתו, כהקבלה לרעב הרגיל.
וכאן בדיוק הבעיה שלי.
למה מין?
מי שמכיר אותי יודע שאני לא חסיד גדול ולא פוריטני נלהב. למעשה יש לי את הבעיות שלי סביב מיניות לא מהמקום שנמנע ממנה. אבל לשים את כל היהב הנפשי שלנו על מין הוא דבר בעייתי מבחינתי כי הוא בעצם מבצע בחירה סלקטיבית מאד בציר בעייתי לכאורה שרלוונטי אמנם לסוף המאה ה-19 בוינה הפוריטנית-למדי (עם ערכים דומים לערכים ויקטוריאנים סביב הכחשת והדחקת צרכים בסיסיים) (אגב, ההכחשה הזו גם קיימת באוכל, נניח כאן או כאן) – הציר של המיניות, או, נקודת הייחוס של המיניות. לכאורה, לדיד פרויד, אנרגיית החיים, הליבידו, היא אנרגיית המיניות והיא נעה סביב הרצון למיניות (הן, לטענתו, מן הסקרנות הילדית סביב איברי מין וכניסה-יציאה מן הגוף; הן לטענתו מול "פרברסיות" שהיום, במאה ה-21, רוב רובן הן פשוט נטיות לגיטימיות, כגון הומוסקסואליות או אינברסיה לשפתו). אני הינוקא בא וטוען – למה רק זה?
למה לא לקחת מערכות אחרות בגוף או תפקודים אחרים שקשורים או מבוטאים כצרכי יסוד ובסיס ולהסתכל דרכם על ענייני החיים? למה לרדד את הקונספט הרחב מאד של תרמודינמיקה פנימית/נפשית/פסיכית (מלשון פסיכה, נפש, לא מלשון עלבון יומיומי) אך ורק לתפקוד הרבייתי?
אני טוען, בתוקף, שאפשר ורצוי להוסיף, לאו דווקא לתחלף אל עבר נקודת הייחוס של מערכת העיכול. ולמה?
- רבייה מינית, ברמה הבסיסית ביותר שלה, היא אמנם עתיקה למדי (לערך 2 מיליארד שנה) אך הרבייה הראשונה שהחלה הייתה וגיטטיבית – חיידקים מכפילים את עצמם ועוברים מוטציות מקריות לרוב או דרך דרכי רבייה אחרות עתיקות יותר ככל הנראה (קוניוגציה ואחרות, כאן).
- לעומת זאת, מערכות אחרות היו שם הרבה לפני. עיכול היא כנראה אחת מהפעולות שאי אפשר לומר שאינן משותפות לכלל היצורים החיים.
- רבייה אינה צורך חיוני. היא צורך, אני לא מזלזל בו ויש לו משמעויות רבות – אבל עיכול הוא צורך חיוני לחלוטין עבור התקיימות כל אורגניזם וקשה לי לחשוב על אפילו אורגניזם חייזרי לחלוטין שלא יזדקק לחומרים נוספים מהסביבה או לייצר לעצמו אנרגיה ומאחר וכל היקום כנוע לחוקי התרמודינמיקה, יצור חי יזדקק לסובסטרטים (=חומרים) שיזינו איזושהי ביוכימיה.
- אני לא טוען שכלל הנפש האנושית נועדה לפירוש בלעדי ויחידי דרך מערכת העיכול או בשפה של אוכל, עיכול ודיאטטיקה – אני כן טוען שראוי לייצר קורפוס חשיבתי, שדה שיח – שבנוי סביב אכילה.
ומכאן הרצון שלי לייצר את הדבר הזה, עוד מלפני עשור ואולי יותר – פאגואנליזה. ניתוח הנפש האנושית והדרך האנושית דרך שפה של אוכל, דרך האוכל עצמו, דרך המשמעויות שאדם שם באופן מודע או לא מודע לאוכל, דרך המורכבויות השונות של אכילה.
ועל זה אני כותב איזה ספר או משהו כזה או לא יודע מה יצא מזה, אבל אני אפרסם גם פה, ליום שבו מישהו.י ת.יקרא את זה.
