1.
ב-7.10.23, ב06:35 הייתי עוד ספון למיטה. אבל התחילו הפיצוצים בחוץ. יש לי את המזל הגדול לחיות באיזור בארץ שכרגע, לפי שעה, נחשב בטוח מאד. האזעקות מרחוק לא גרמו לי לנסות לרוץ למרחב מוגן שגם ככה לא כל כך קיים בדירה הזו. זוגתי דאז שהייתה ספונה לידי התעצבנה שבכלל הערתי אותה לענות לאמא שלה שהכל בסדר. לאחר מכן הווטסאפ הראשון. כבר כאן כל המושגים הפסיכודינמיים, פסיכואנליטיים, פילוסופיים, סוציולוגיים – פשוט קרסו לתוך משהו אחד. מציאות. טנדר של חמאסניקים נע באי מפריע בשלוות שדרות וממנו יוצאים מפגעים לחולל טבח מזעזע שהתמשך שעות ארוכות מדי באין מושיע. אני לא יודע איך עוד לנסח את זה. חודש בערך אחרי ואלו המילים שאני מצליח לגייס לכאן. אני, שכל חיי חפירות ומילוליות ואינסוף מלל ודיבור והבעה ומה לא, אני שבמתכונת להבעה כתבתי על שני נושאים בשביל הכיף, אני חובב השפות, כל זה גם כן, קורס. קורס לתוך מציאות. קורס לתוך מעין אמת שכזו. השמש זורחת במזרח, בלילה יש חושך, ב-7.10.23 בבוקר נכנסו מאות אם לא אלפים של מפגעים ובוזזים ועשו משהו שהכי דומה לתיאורי הפוגרומים של ת"ח-ת"ט.
2.
לא הרבה מבינים את דברי הפסיכואנליטיקאי ז'אן לאקאן. אני לא מתיימר להבין אותו גם כן. אני חושב שאני מבין ולו רק באיזשהו בערך-יות שכזו את מבנה הנפש שהוא החליט לייצר – שלושת הסדרים. בקצרה, לדיד לאקאן, אדם מתפתח לעולם הזה כשהוא עובר בין שלושה סדרים בצורה תדירה, כשבעיקרון, יש אחד ששולט כמעט כל הזמן בכיפה במובן מסויים והוא הסדר הסימבולי/סמלי (שנחשב ל'אמצעי' בין הסדר הדמיוני והסדר הממשי).
עכשיו, מהמעט שלכאורה הבנתי בהתייחס לחלוקה המתעתעת הזו, הממשי אינו האמיתי ממש אלא כל הדברים ה"מרגישים אמיתיים" שאי אפשר לבטא אותם בעזרת הסימבול, הסמל, השפה שלנו, התרבות שלנו. תחשבו שנייה על החרדות שלכם, בסדר? יופי. אתם יכולים לראות בנקל שהן לא מבוססות יותר מדי או לא אמיתיות יותר מדי, שעברתםן את זה כבר, וכו'. יופי. אבל ההרגשה נשארת, נכון? וזה כאילו שיש שם איזו תהום, איזו מפלצת נוראית שמחכה רק שאי אפשר בכלל לבטא אותה. זה הממשי.
אבל הממשי טומן בחובו משהו מבעית הרבה יותר. שהוא, ובכן, קיים מאד. אמיתי מאד. שהוא במובן מסויים, קיים, רק מעבר להמשגה שלנו. במובן מסויים יש כאן איזו התקה או התמשקות שלא לומר, השתוקקות, לאחד את המושגיות המובנת-לא-נכון הזו עם מושג אחר מעניין שגם כן מפורש בכמה פירושים – ה unheimlich, האל-ביתי, the uncanny של פרויד (ומישהו אחר אבל לא משנה עכשיו). מסתבר שמישהו, סוג של, כתב על עניין דומה לזה, אם הבנתי נכון, כאן.
אם כך, הממשי הוא מה ששם אבל בלתי ניתן להמשגה. ז'יז'ק ("ברוכים הבאים למדבר של הממשי", 2002) טען על זה שמחבלים באופן כללי יש להם איזו תשוקה נצחית לעבר הממשי הזה שמתבטא בתשוקתם לגן העדן ולמימוש הייעוד האיסלאמי שלהם, או משהו בסגנון, אם אני זוכר נכון כי לא קראתי את הספר הזה איזה 5 שנים ואני קצת כועס על ז'יז'ק עכשיו. ולמה?
כי כאמור, ז'יז'ק ממשיך לנתח מרחוק, מהסלובניות מוכת הבלקן שלו, את הסיטואציות שלנו. הוא לא הצטרף למאמצי ההסברה האמיתיים שלנו למצב אמיתי מאד וכרגיל ממשיך להאשים את ישראל בכל הבלאגן פה. זה בסדר, אני לא מצפה לאחרת, אני לא יודע כמה הוא יכול לקשר את עצמו לתוך המקום הזה כמו שכל ישראל מרגישה כרגע. כל יהודי, במובן מסויים, מרגיש את החור שבלב הזה.
הוא כבר לא סימבולי. הוא פשוט שם. הוא נוכח, קיים, עובדתי. השמש זורחת, בלילה יש חושך, בלב יש חורים.
3.
הטענה שלי כאן היא שיש מציאות אמפירית, כמעט אובייקטיבית שקצת קשה לפרק אותה יותר מדי בפירושים. אם ארצה או לא ארצה מטען שלילי וחיובי יימשכו. אם ארצה או לא היחסות הכללית של איינשטיין מצליחה לנבא ממש טוב איך אנחנו צריכים להשתמש ב-GPS. אם ארצה או לא אתנול 70% יצליח לפרום את הממברנות של חיידקים וכן הלאה. יש מציאות אמפירית, כמעט אובייקטיבית ובמציאות הזו ערפו לתינוקות את הראש אנשים. לא פצצות שהגיעו לשם בגלל שמישהו שם תינוקות כדי שיקבלו פצצה, אלא אנשים שממש באו, נכנסו ליישוב, מסוממי קפטגון או כל דבר אחר והחליטו שזה רעיון טוב לכרות לתינוק את הראש. אלו דברים שקרו.
עכשיו לך תחזור לתרבות שלך. לך תחזור לטקסים שלך. לך תחזור לכל הדברים שהם בסופו של יום סמל, סימבול, מסמן, מסומן. לך תחזור לכל הדברים האלה למול דברים שאני בקושי מסוגל לכתוב בלי להקיא.
לך תחזור לשגרה שלך. לך תחזור לאנושיות, לציביליזציה, אחרי דבר כזה. איך? אני לא יודע עוד. כלומר, אני בערך יודע, זה קורה. אני קם בבוקר ושותה קפה ומטפל וקורא וכותב ומנסה לעשות דברים פרודוקטיביים ואני לפחות בשבועות הראשונים הייתי פרקטית בתוך מאמצי התרומות וזה יחזור גם בהמשך (כרגע יש יותר מדי אנשים שרוצים להתנדב בלאו הכי).
אז יש מציאות, כמעט אובייקטיבית שקרו בה דברים שמקריסים – אין לי ברירה אלא להשתמש בפועל המומצא הזה – את כל הסדר הסימבולי, את כל מה שבנינו ובניתי לעצמי בעמל רב כדי לייצר משהו הגיוני מהחיים האלה, לתוך הממשי הזה. לתוך הפחדים האל-ביתיים הללו שכמו המפלצות של STRANGER THINGS פשוט יצאו מהמימד שלהם לתוך המימד שלנו והתמזגו באין מפריע. אני נזכר בסיפורים ובתיעודים של בוזזים ומחבלים שפשוט פותחים מקרר ושותים קולה סנטימטרים מגופות של משפחות טבוחות; של משפחה מסתתרת בממ"ד כאשר בוזזים נכנסו להם לבית והחליפו את ה-NETFLIX שלהם לערבית; את היכולת של רחל עוגיות המפורסמת לדבר על משפחה ועל שירים של ליאור נרקיס או מה עם רוטווילרים, כדבריה שכל רגע מאיימים על החיים שלה עם רימון ורובה סער טעונים ודרוכים. היד כותבת, העין רואה, האוזן שומעת, המוח מחבר קוגנטיבית. הלם מסויים. ERROR. קריסה. זהו. קריסה.
4.
בעת טראומה בארץ למדו להתייחס לזה במונחים של הפסיכואנליטיקאית יולנדה גאמפל – הקירות מתמוטטים, נופלים. אני לא רק מדבר על הקירות בקליניקה שממוטטות את הבדלי הידע והרגש בין המטפל-מטופל, אלא גם בזה בין עצמנו לעצמנו. גם אם הבית נשמר על פניו, הוא עתה נראה זר. הכל רקוב, פרוץ, חשוף, אך לא נעים. אני לא במקום נעים ולא מרגיש בנוח. בצורה מעניינת משהו גם הקשר שלי ושל אותה בת זוג נפרם כמה ימים קצרים אחרי ההתחלה הזו, מסיבות קשורות ואולי לא קשורות. אפשר לנתח את זה פסיכודינמית אם מישהו יתעקש, אבל בואו לא נכנס לזה. מה שכן צריך להכנס אליו זו הקריסה הזו מעוד כמה זויות.
כאשר בניין קורס על יושביו, הגוף עצמו מתגלה במלוא ערוותו הביולוגית, הכימית – הוא לא יותר מבלון רק למדי יחסית של רקמות חלבוניות. בלון. ומה קורה כשמפעילים לחץ מספק על בלון? נכון, הוא מתפוצץ. כך התאים שלנו ותכולתם שקריסת החומות שלהם, הממברנות, מובילה להתערבבות של יותר מדי חומרים שלא אמורים להיות שם. חדירה מהפנים לתוך הפנים, או מחוץ-יחסי (הפנים של התא) לתוך החוץ-היחסי (החוץ של התא) והכל מתרחש בפנים. מה התוצאה של כל זה? קריסת כליות בדרך-כלל אלא אם כן אין טיפול כמעט מיידי בביקרבונט.
קריסה. לפתע תסמיני הטראומה האקוטית הנפשית מגיעים. אבל, דיכאון, חרדה, בלבול, כל התסביכים משתחררים, כל השינה מתפרקת, כל ההתמכרויות חוזרות מאחורה ומקדימה. אם אתם קוראים את זה ומזדהים, דעו, אתם רק בני אנוש. כמוני כמוכם, כמוכם כמוני. אם כבר, יש יאמרו שזו ההתמודדות הבריאה, עד כמה שאפשר להשתמש במילה הזו במקרה הזה.
5.
מאחר והחיים ממשיכים הסימבולי יחזור לעצמו, בהרבה מובנים הוא חזר לעצמו. מאד מהר מצאתי את עצמי חוזר לטקסי בוקר שלי, המשכתי לעבוד במה שהיה לעבוד, כלומר, לטפל במי שאני יכול ולחכות להרצות שוב. לעשות דברים שצריך לעשות. לנקות, לזוז. לטפל בחתול שלי כשהיה צריך טיפול רפואי. כן הלאה.
החיים יחזרו לעצמם. דברים יקרו. השמש תמשיך לזרוח ויהיה אפשר לחייך אליה. יהיה אפשר ללכת לשתות קפה איפשהו. לצחוק מבדיחות. להתאהב. להתאכזב. לתהות. במובנים רבים, אפשר גם עכשיו, כך או אחרת, זה בסדר.
אבל אף אחד לא ישכח את ה-7.10. אני מצטרף לטרנד המצחיק הזה של קעקוע של התאריך בלי הרבה מעבר מתחת לקעקוע חרדה שלי. למה? כדי לזכור שהיה יום נוראי מדי ששקשק הכל והקריס את כל חומות ההגנה האפשריות שלי ושל כולםן.
ואנשים קמו מזה. לעזאזל, הניצולים קמו מזה. החטופים יחזרו לחיות, בתקווה. המתים ייקברו ונתאבל עליהם. יום יבוא ננצח ואולי לא, ההתקיימות שלנו היא הנצחון האמיתי. אש התמיד שפועמת, לא תכבה.
גם את הקרוס אפשר להבנות מחדש. על כן, ציטוט נוסף של מאהלר שאולי צריך גם להתווסף לשם:
Aufstehen, Ja, Aufstehen!
קום (לתחייה), כן, קום!
