"ערכנו חשבון נפש נוקב וחסר פחד עם עצמנו".
אני חושב שזה היה הצעד הארוך ביותר שעשיתי פרקטית. כלומר, היו צעדים שלקחו לי הרבה יותר ברמה הנפשית (נדבר עליהם בהמשך). אבל הדרך הפרקטית של הפעם הראשונה שעשיתי צעד 4 (נכונות לי כנראה עוד הרבה פעמים לעבור עליו מזויות אחרות, בדרכים אחרות, אולי אפילו עם חונכים אחרים למרות שאני קשור לחונך שלי בקשר אוהב מאד שאני לא מתעתד לפרק אם בכלל) — הדרך הפרקטית הזו — הייתה ארוכה בטירוף. וכנראה לא סתם.
הרעיון הוא פשוט, למי שלא מכיר. כותבים את כל הדברים הממש דפוקים שקרו לך ושקרו לאחרים בגללך. כל מיני דברים שנשארו בתודעה, ממתי שאתה זוכר את עצמך והלאה. הרוב עושים את זה בצורה מאד מסודרת, כיאה לשיטה אמריקאית עד מאד ביסודה – מה קרה, מי היו מעורבים, אילו רגשות היו שם, אילו "פגמי אופי" היו קשורים, מה הייתי יכול לעשות אחרת, וכו'. ככה, כמו מסמך אינקוויזציה פרטני אתה עושה את זה מילה אחר מילה. אלוהים, זה כאב. זה כאב כי זה להזכר גם בכאב שאני עברתי ולא היה לי עליו אחריות (כילד, תודה רבה) וגם, ובכן, דברים שהיתה ועדין יש לי עליהם אחריות וחצי, שפגעתי בהרבה יותר מדי, בטח מאהוביי ואהובותיי. פגעתי. לגמרי. בנימי נפש, עמוקים. רחוק מלעניין. ההוקעה שזכיתי אליה הגיעה בדין ולא סתם או באקראיות. אני לא איזה סיפור שזכה למשהו שלא בדין בעניין הזה.
אבל זה היה הכרחי.
האדם שהכניס אותי לעולם של 12 הצעדים בעצמו לא הודה, גם אחרי הצעדם, שההתמכרות שלו היא מאיזושהי שורש נפשי. תקופה ארוכה שאני זוכר אותו מנסה להתפתל – לא, זה גנטי, זה מפה, זה משם, אין לזה מקור, זה פשוט קרה.
מצטער, אח אהוב, ואתה יודע שאני אמות בשבילך כל רגע כל מיתה שיבקשו, ואני אוהב אותך מעבר למה שמילים יסבירו – אבל זה בולשיט טהור ואתה ואני יודעים את זה.
זה בולשיט כי אין מכור שאין לו סיפור. אין התמכרות שבאה מהכלום. כל התמכרות היא ביסודה תגובה דפוקה מאד למשהו. המשהו הזה יכול להשתנות תדיר. לא, לא כל התמכרות היא תולדה של אירוע יחיד טראומתי מסוג מסויים. טראומה היא דבר הפכפך שבא במיני צורות וצבעים ודרכים. אבל משהו מלמד את המכור שההתמכרות היא הדרך – בשלב מאד מסויים בחיים. זה לא חייב להיות אגב שלב כל כך מוקדם. זה יכול להיות גם מאוחר – אמנם ישנם דפוסים שנלמדים יותר טוב בילדות ויש דברים שעוברים יותר טוב.
גדלתי בבית שיש כמה טראומות שמרחפות עליו: שואה וטראומות אתניות (מושתקת מהכיוון של אבא שם זה היה רחוק מאד; מאד ברורה וכואבת וצועקת מהצד של אמא, שהייתה דור שני לשואה ומסתבר דור ראשון לדיכוי קומוניסטי מאד מזעזע); מלחמות (אבא בתור עדיין חייל משרת כרופא בקבע שעבר את כיפור, לבנון…); והדברים הרגילים של בינו לבינה (אבא לא מתקשר רגשית, אמא פוסטראומתית שלא מטפלת בעצמה וזוכה לעוד כאפות מהיקום ומעבירה אותן בלא מודע לשלושת ילדיה באלימות ספקטראלית). זה בקצרה ממש. בית כזה שיש בו מספיק פוסטראומות שלא קשורות לילדים מעביר מנגנונים ודפוסים התמודדותיים לא בריאים במיוחד. אני לא מאשים את ההורים. הם עשו את ההכי טוב שלהם עם הידע שהיה להם. על פוסטראומה התחילו לדבר כמו שצריך אחרי שאחי הגדול נולד. כשאני נולדתי זה עדיין היה בחיתוליו ולא היה אינטרנט לקרוא על זה ולהשכיל על זה כמו שצריך. כדי אשכרה להגיע לזה היה צריך לבצע מאמצים לא כל כך ברורים מאליו. לכן, אני ממש לא בכעס או בטינה על זה.
טוב, אני לא בטינה יותר על זה. שחררתי. בין השאר בחסדי התכנית.
הטראומות האישיות שלי כללו גם ילדות לא הכי נוחה בעיר לא הכי מותאמת לילדים רכים ומוזרים שכמותי, בטח לא כשמול הבית שלי היה בית של "החבר הכי טוב שלי" (כי, ובכן, גרנו אחד מול השני) שכלל אותו ואת אח שלו שהייתה להם מערכת יחסים סדיסטית ואלימה מאד שגם יצאה עליי לעיתים; אנשים אחרים בשכונה שהיו די אוי ואבוי לי; בית ספר יסודי שכלל ילדים שלא היו דומים לי כלל או במילים אחרות, זה לא היה חרם אבל זו היתה התעללות פיזית בכיף חלק מהזמן… וכו'.
אז זה מה שגרם לי לשתות (לא AA, ובכל זאת)? כן, גם. זה מה שגרם לי להתמודד עם כל משהו בחיי במקום של אני חייב להשתיק את זה מיידית כי זה יותר מדי? כן. כי מגיל 0 היו הרבה ווליומים גבוהים בבית. והיה הרבה לחץ. והיה אלימות, כזו או אחרת. היה בעיקר מקום של אפשר די כבר בבקשה? שכזה. ואת הדי כבר הזה לצערי למדתי להשתיק בדרכים לא טובות. סיגרית, אלכוהול, סמים (פחות ההתמכרות, חוץ מסיגריות, שבינתיים מאחוריי, בחסדי ה' והתכנית) – אבל בעיקר אהבה ונשים. כן, במקום מכור. זו ההתמכרות שלי ודרכה הבאתי הרבה מאד הרס לעולם. זה מצער אותי לחשוב על זה אבל זו המציאות.
מכאן גם התחילו כל הסיפורים על מי שפגעתי ואיך שפגעתי. שוב, הבעיות שלי הן לא תירוץ ולא הסבר לזה שפגעתי או ניסיון שלי לצאת בסדר.
אלוקיי, לא.
זה היה נטו חלק במסע שלי, מול החונך שלי, מול כח עליון – להבין איך לעזאזל הגעתי למצב של ההתמכרות, איך ההתמכרות הזו פגעה, מה עליי לעשות כדי לא לחזור על שום דפוס מהעבר שוב ולחיות חיים שאני נקי מזה. אחרי זה, השמות האלה הולכים לצעד 9. ואז מנסים לעשות עם זה משהו.
נדבר על זה בהמשך.
***
אז איך כל זה קשור לאכילה רגשית?
***
תראו, גם בלי לעשות את הצעדים, מתי שאפשר, עם מי שאתםן סומכיםות עליו – צעד 4 הוא הכרחי מבחינתי בכל החלמה של כל אדם מכל דבר. כמובן שלא חייבים לעשות אותו בצורה שהספר הגדול ממליץ עליו, כמובן שלא חייבים לעשות אותו בצעד אחד (בחודש, או חודשיים, או חצי שנה, או שנתיים, או לא יודע כמה). זה לא תחרות. היה הייתה חונכת שאני זוכר היטב מהחברותא שממש ניסתה כמו לתת ציונים לחניכים שלה, כאילו שזו תחרות או איזה מערכת חינוך דוחה. זה לא עובד ככה.
הרעיון הוא, שכן. להסתכל על העבר שלנו כדי לנסות להבין את ההווה שלנו הוא בסיס מסויים של בערך כל שטת טיפול שאני יכול לחשוב עליה. לכתוב את זה, בצורה בטוחה, שמורה, עם מישהו שמחזיק לנו את המרחב – יכול להיות ממש קריטי להחלמה של כל אחד מאיתנו ממשהו.
כי אין אכילה רגשית של סתם. מצטער, לא מקבל את זה. כן, אוכל הוא טעים, זה ממש כיף לאכול סתם – נכון. אבל יש סיבה שאני פרקתי את העול שלי דרך מערכות יחסים ואלכוהול בעיקר ויש סיבה שחברים טובים שלי פרקו את זה בסמים ויש סיבה שחברים טובים אחרים ומטופלים שלי פרקו את זה באוכל. יש סיבה שבנאדם שאוכל רגשית ויש לו בעיה עם זה – ובכן, יש סיבה שיש בעיה עם זה. והבעיה הזו היא לא הורמונלית (עובדה, GLP1 לא מסייעים מאד בזה), לא פונקציונאלית (אנשים כורתים חלקים מהקיבה שלהם וממשיכים בזה), לא רק של קשב (עובדה, אנשים על ריטלין וקונצרטה ואטנט לא מפסיקים מזה). יש דברים מעבר לזה.
***
על החשיבות של שיתוף, עדות, ואמון – בצעד 5.
רצונו יעשה ולא שלי.
