צעד 2.
לא, אני לא הולך להפוך את הפוסט הזה לאיזה מסע אינדוקרטינציה משיחיסטי או איזה ניסיון למיסיון כזה או אחר. בטח לא לא-ל המקורי אליו החברייא המקוריים בחברותות הראשונות התפללו. כן, נוח לי לפנות לא-ל היהודי עליו לא-בדיוק-גדלתי, למרות שגדלתי במסגרות דתיות למדי ותלמודי בידי, סוג של.
כשאני מלמד אכילה רגשית, אני כמעט תמיד מתעכב על הזוית הזו. הזוית הרוחנית. יש לה כל מיני שמות, כמו נניח זו שהפסיכיאטר-כותב-המפורסם-עד-בלי-די ויקטור פרנקל קורא לה – נואטיקה. הרעיון הוא שיש משהו מעבר אליך. כן, אפשר להגיד שזה נפשי או מוחי וזה נורא נחמד אבל הרעיון העיקרי הוא שבתרכיב האנושי שלנו ישנו מקום גדול למה שמעבר. ערכים? משמעות? סיבה לקום בבוקר? ה-אחר הטיטולרי שאנחנו יכולים (ואולי אפילו צריכים) לעזור לו ולתת מעצמנו אליו?
לי ולהרבה נוח עם אותה דמות חיצונית, טרנסצנדנטלית, כזו שבנויה על מה שהרבה מאיתנו גדלו עליו. חלק מהמכורים שיצא לי להכיר ולעבוד איתם אגב בחרו בחירות יותר יצירתיות. אחד האמין כל כולו בשטן ובכוחות "יריבים" כגון לילית, אשמדאי, לויתן ועוד. זכותו. הכרתי כאלה שגדלו חזק בתוך דת מסויימת אבל הכח העליון שלהם היה אחר לגמרי ומורכב, כמו שלי, מאיזשהי אלגמציה של הרבה מאד דתות ודרכי חשיבה.
העניין העיקרי הוא שכן, כח חיצוני שכזה – כל עוד מאמינים בו באמת ובתמים – יכול לבצע את אפקט הברון מינכאוזן ולגרום לנו להרים את עצמנו מהבוץ. זה נשמע משונה אבל בעצם, מה ההבדל בין זה לבין להאמין בכוחות כמעט מאגיים של דיאטה כזו או אחרת שתעבוד? תחשבו שנייה על כמעט כל פרסומת שאתם רואים לדיאטה-אופנתית כזו או אחרת. זה לא נשמע כמו קסם? כן, ברור, חלק נותנים כל מיני חפירות מדעיות מרשימות – לא נכנס כרגע למקום שיסביר למה רובן מיותרות או מוטעות לחלוטין. הרי בלאו הכי זה לא שהאדם הממוצע מבין מי יודע מה בנוירואנדוקרינולוגיה של אכילה ושובע כדי לשפוט האם ההסברים שנותנים בצום לסירוגין/קטו/משהו אחר רלוונטי עד הסוף.
אז לא עדיף להאמין במשהו אחר?
לא באובייקט, אלא משהו משלכםן, גבוה יותר?
לא יודע מה זה. אני לא אומר תאמינו ביישות חיצונית מכםן. לא, אני לא בקטע הטפתי. אני כן בקטע של – וואלה, הדברים הגדולים מאיתנו הם אלה שיכולים להחזיק אותנו, גם אם הם רק תעתוע מוחי ממשהו אחר שאנחנו עוד יותר לא מבינים אותו או בו.
רצונו ייעשה.
