צעד 1.
לא עשיתי לבד את הצעדים ולא הייתי שורד אותם לבד. לא הייתי גם מצליח לעשות אותם בלי ההתחייבות הזו מול חונך. עכשיו, חשוב להגיד. אם אתם כאן כדי לתהות אם אני הולך לטפל בכם תזונתית כי אתם מ-OA, אנא, אני לא חונך OA. אני תזונאי שיכול לעזור, אני תזונאי שיודע איך הצעדים נראים, אבל את הצעדים עצמם – תעשו עם חונך. ובטח אל תשלמו על זה כסף. השיטה היא בחינם וכך תהיה. תקראו את המסורות. לא משנה עכשיו.
הדבר הכי גדול שקיבלתי מהחונך שלי לא שונה מהדבר הכי גדול שקיבלתי מהמטפלים שאי פעם טיפלו בי או מחברים שבאמת היו חברים. הוא החזיק לי מרחב כשכל מה שהייתי צריך זה שיחזיקו לי מרחב.
אני חושב שבלי שהבנתי זה היה הצעד הקשה ביותר. כן כן, יותר קשה מצעד 4 הנוראי (אבל הכל כך חשוב) או מצעד 9 שגוזר לך את הלב לגזרים (והוא בערך, בערך, הליבה של כל זה? במקרה של חלקנו, כמוני). הוא היה קשה יותר למרות שהוא לקח יחסית מעט מאד זמן. הוא לקח מעט מאד זמן כי עברו כמה שבועות טובים בין ההתחלה בקבוצות לבין העבודה עם החונך. הוא לקח מעט מאד זמן כי ההבנה הזו שאני חסר שליטה על ההתמכרות שלי התחילה עוד שנים לפני כן. אולי עוד מגיל העשרה שיש לי שירים שמשווים את מה שקורה איתי לסמים. לא הבנתי אז עד כמה יכלתי הייתי לעצור את זה בזמן, כשהנזק היה יחסית מזערי אבל עדיין מהותי ונוראי למדי – אבל הרבה יותר בר סליחה.
אחרי שקרה מה שקרה, כבר לא היה בר סליחה בעליל והכפיל את עצמו לעוד הרבה מאד נפגעים ונפגעות.
כיף, משהו.
הרעיון הגדול שנלקח מזה הוא ההבנה של התפקיד שלי כתזונאי עם כל אדם. בטח אלה שעושים את הצעדים.
זה בסדר גמור להבין שאנחנו חסרי אונים מול כל זה.
החיים שלנו איבדו את השליטה. זה לא אשמתנו אבל זה אחריותנו עכשיו. האחריות שלנו היא לעבור לצעד הבא, אבל להודות בזה. כן, להודות, שאנחנו בלי שליטה. שאנחנו מנסים שוב ושוב ומשהו לא עובד.
זה מזכיר לי את רוב המטופלים שמגיעים אליי לא הרחק בזמן ובמקום אחרי שהיו עם קולגה, לרוב אפילו מישהו שאני מכיר – ומעריך, שלא לומר אוהב. "אז למה אתם אצלי ולא ממשיכים אצלו?" – לפעמים יש תשובות קונקרטיות (הריון, רילוקיישן) אך לרוב התשובות הרבה פחות מובנות. אני לא מעוניין להיות עוד X על הקסדה של מישהו שרוצה להתקל שוב ושוב בחומת חוסר האונים שלו רק כדי לנסות להשבר עליה כמו גל על משבר שוב ושוב. לא. הדרך לשבור את המעגל זה קודם כל להודות בחוסר האונים. בצורה מלאה, לעיתים כואבת, חשופה. זה לא חייב לקרות על 5 הדקות הראשונות שאנחנו מכירים. זה תהליך. תהליך של להבין את חוסר האונים.
אבל מכאן יש תשובה.
רצונו יעשה ולא שלי, אמן.
