אני לא התחלתי ב-OA. אני לא אמצא את עצמי שם. מטופליםות שלי כן.
אני כן יודע מה משותף ביני לבינהם.
כולנו ניצלנו, בדרך כזו או אחרת.
כולנו בהחלמה, כזו או אחרת.
כולנו בדרך, כזו או אחרת.
**
אני לא יודע איפה כל החלמה מתחילה. אני יודע ששלי התחילה בשיחת קפה רגילה לגמרי כשאני בתומו של סייקל התקפי חרדה של ריב נוראי עם מי שהייתה דאז זוגתי האהובה. נתפסתי בהתמכרותי דאז, או לפחות באחד הסימפטומים שלה. זה לא הגיע לה, זה לא הגיע לי, זה לא הגיע לאף אחד. "אולי אתה מכור," אמר החבר, אלכוהוליסט בהחלמה בעצמו. הוא שידך אותי לחברותות. אפשר להגיד שזה התחיל שם.
אולי הצעד לפני צעד 1, צעד 0? צעד מינוס? הוא הצעד הזה. לפנות. לחפש.
"חיפשנו אחר תשובה חדשה ואולי אחרונה לכך שחיינו הם בלאגן לא שפוי אחד גדול ושמענו על השיטה".
כזה.
אני זוכר את השיחות הראשונות. "כן, אתה משלנו" אמר אחד. הרגשתי מחובק. לא הרגשתי לבד.
אני זוכר את הפגישה הראשונה. לא, אני לא אדבר עליה כי היא הייתה מביכה ולא נעימה ובכלל לא שמעתי שיתופים או סיפורים, רק שמעתי הטפות נוצריות למדי. לא. אני אדבר על השנייה. הפגישה שהצילה את החיים שלי.
באותה קבוצה, שהפכה להיות קבוצת הבית שלי, בזום, יולי 21', אני זוכר את עצמי כמעט בוכה, סופסוף. אני מספר את עצמי, פעם ראשונה מזדהה כמכור. לפתע, 30-40-50 פרצופים פתוחים פשוט מהנהנים אליי בהבנה. לא בקטע רובוטי, אלא במובן מתעניין ואוהב ומוקיר. לא שופט. לא מזלזל. לא צוחק. לא משתעמם. כאילו הייתי אחיהם. לא הבנתי את זה אז, אבל באמת הייתי.
כבר אז טיפלתי באכילה רגשית. לא הבנתי עד כמה זה הולך להצרב לתוך הטיפול שלי, כך או אחרת. 12 הצעדים הפכה להיות שיטה נוספת שאני יכול לא לעבוד איתה – היא לא כלי עבודה, היא לא עוד אלגוריתם טיפולי שכזה או משהו מהמרחק. היא משהו שאני מתוכו. אני חי אותו. אני רוצה לחיות את הטיפול שלי דרכו גם כן.
אז, לא, לא עם כל מטופל אתחיל יחד בתפילת השלווה.
אבל אני אתפלל אותה לפני שהם נכנסים.
רצונו יעשה.
