לרגל יום הפיצה הבינלאומי, תהיתי עם עצמי על המשמעויות שעומדות מאחורי הסמן הזה – פיצה. לכאורה, מזון לאומי שלא לומר לאומני איטלקי, שפותח לפרסום בעתות בהן הלאומיות האיטלקית הייתה במרכז דעת הקהל למול השחרור מהאימפריה ההבסבורגית במסגרת אביב העמים של אמצע המאה הי"ט. ברבות השנים הפיצה הפכה מסמל שחרור לסמל למשהו שונה לגמרי – שיעבוד למזון והתמכרות אליו, שכן פיצה היא כנראה אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לג'אנק-פוד או כפי שמשרד הבריאות יקרא לזה, אוכל אולטרא-מעובד.
עם זאת, לצד היסטוריה מגוונת שכוללת קשר בין מאכל פסח של יהדות רומא (לקריאה נוספת, כאן: https://www.jstor.org/stable/23429528), פיצה היא מקום מעניין בו אנו יכולים לבצע דה-קונסטרוקציה המבדילה בין הרמות השונות של המזון עצמו לבין המשמעויות שלו.
פיצה בסופו של דבר היא כר נרחב לפירושים. בסיס כלשהו, בצקי או אחר שנועד לדמות את הבצק; לרוב עגולה הנחתכת לסלייסים אבל לא תמיד, לעיתים העיגול קטן ונאכל כמו שהוא ולעיתים מדובר בריבועים או צורות גאומטריות אחרות; רוטב כלשהו, לרוב עגבניות אך ממש לא מחייב; תיסוף גבינה מעל (או ללא) ותוספות נוספות (או ללא). במובן מסויים, כל הסייגים שנכנסו כאן יכולים להוביל אדם לבצע תעלולים לוגיים בסגנון אליסה-בארץ-הפלאות כדי להוכיח ששולחן כתיבה ועורב שניהם גם יחד פיצה וכן שגפילטע פיש הוא פיצה גם כן. אך רוב הסיכויים שאם נביט בשולחן כתיבה, עורב וגפילטע פיש לא נמצא בהם מן הפיצה. עם זאת, בפיצה קטוגנית (תזונה מאד דלת פחמימות) שם הבסיס הוא לרוב כרוב או טחינה, שאמנם אין בה בצק כהלכתו וכנראה שגם לא בדיוק רוטב עגבניות נפוליטני עדיין נחשיבו לפיצה. בדומה להגדרות ההפכפכות של הפילוסוף ויטגנשטיין למושג "משחק" (עוד, כאן: https://haraayonot.com/idea/language-games/), בסופו של יום, הרוב יסכימו על מספר מסויים של הגדרות בסיס מסויימות שיוצרות לנו מצג של פיצה, גם אם היא לא עגולה, מגבינה, מעגבניות או בצק. די בכך שאנחנו יוצרים משהו שדומה לה מספיק והיא עדיין מקבלת את המושגיות הזו – פיצה.
משכך, אפשר לגזור זאת לשאר המזונות שאנחנו אוכלים ובכלל למערכת היחסים שלנו עם אוכל. אוכל אינו חייב להיות מתכון. אוכל אינו נוסחה מתמטית או כימית. אוכל אינו תרכובת. הוא תערובת דינמית חיה שמנקזת לתוכה את הזמן והמקום והמסורת והזיכרון והרגש. כתוצאה מכך, הפירושים האישיים שלנו, אשר תלויים בזמן, במקום ובחוויה הנוכחית, העכשווית שלנו, היא זו שקובעת את האוכל עכשיו. לכן גם כל ביס בפיצה יכול להיות שונה. בדיוק כמו האגדה המפורסמת שכל מי שיש לו "כה עשו חכמינו" בספריה מכיר (לדוגמה כאן: https://agadastories.org.il/node/141) על רבי יהודה הנשיא ותבלין של שבת.
פיצה כשלעצמה אינה חייבת להיות "לא בריאה" או ג'אנק או אולטרא מעובדת – כנגזרת מכל מה ששוחחנו עד כה. פיצה יכולה להיות מזון אולטרא-בריא (לא שאני בטוח בהגדרה של המילה "בריא", אני טוען שהיא קונספירציה שלמה שנדון עליה בזמן אחר ברשות מוריי ומורותיי) – פיצה יכולה להיות מתוך בסיס יותר ערכי מקמח לבן כמו קמח מלא, או קמחי קטניות, או שיבולת שועל, או ירקות כמו כרובית; הרוטב יכול להיות ביתי ועשיר ומשתנה לפי חוויה, מסורת ואהבה (מרדומה טריפוליטאית? רוטב גולאש הונגרי?), ומעל יכולה להיות גבינתית שונה (לאו דווקא מוצרלה) או לא גבינה (טופו?) או לא דמוי גבינה בכלל (כלום? בשר דוגמת המסאחן הערבי?) – אך כל עוד הוא מוכן בכוונה, באהבה, ביראה ובחשיבה ולא על מנת למקסם רווחים לפיצרייה כזו או אחרת או לחברת מזון כזו או אחרת, הוא יכול להיות מזון נפלא.
טריק בישולי שלי לאחרונה שנכנס לכמעט כל בסיס לאיזשהו אפיפית או בצק שאני מאלתר עליו מורכב מהבאים: פשתן טחון, אגוזי מלך טחונים, זרעי צ'יה טחונים וקמח חומוס/עדשים כתומות. לעיתים גם מוסיף לזה קמח שיבולת שועל. האם זה כי חיטה היא איזה שד נורא? לא, אני עושה זאת כדי לגוון וכדי לתת מענה גם למטופליםות עם בעיות מול גלוטן וחיטה בכללי וגם כדי לגוון לעצמי. אבל הנה, וריאציה עתירת סיבים, חלבון ואומגה 3. שנאמר, למה לא.
אז כן. פיצה היא קודם כל סימבול, הפכפך ולא קבוע, כמו כל האוכל שאנחנו אוכלים. יש לו משמעויות לאומיות, משמעויות חברתיות ומשמעויות בריאותיות משתנות ותלויות מקום, זמן, הוויה. אפשר שלא לשנוא אותה ולקרוא לה "לא בריאה". אפשר להתייחס אליה בעדינות גבוהה יותר. אז מה אם אין לה רגשות.
